'ליובה' שיף, איש הקשר הסודי של הרבי והקמת 'חמ"ה' במחתרת
מגיש: ר' בצלאל שיף, יו"ר אגודת שמי"ר
אריה לייב שיף (ליובה) יחד עם אמא, אחיו ואחותו התפנו לסמרקנד בשנת 1941. אבא היה בחזית. למחרת היום סבא רחמיאל הביא אותו ואת גרשון בער ל"חיידר". המורה היה ר' זושיא פז המפורסם, ואחר כך בערקע חן וכו'. בשנת 1946 החלה היציאה הגדולה של חסידי חב"ד, במסווה של יהודים פולניים, מברית המועצות ברכבות לפולין ואחר כך לגרמניה. היו חסידים שלא הספיקו או שלא יכלו לעלות לרכבת, וחזרו לסמרקנד. כל הגברים נכלאו. הרדיפות היו נוראיות. בסמרקנד נעצרה כל הצמרת של יהודים בוכריים. מגן עדן של חסידים סמרקנד נהפכה לעמק הבכא.
חלפו מספר שנים. הנוער שגדל לא רצה להשלים עם המציאות הזאת, ובשנת 1953 הם החליטו לפעול.
הכל היה רציני מאד. נשמר אפילו צילום שרואים בו את החבר'ה יושבים סביב השלחן ולאחר מכן לוחצים ידיים. על השלחן מונחת מעטפה ובה, לפי דברי אריה לייב, ספר תניא הקדוש.
ארבעה אנשים רואים בתמונה: ר' משה ניסילביץ', בער זלצמן ושני אחים – אריה לייב וגרשון בער שיף. חברת מזכי הרבים, חמ"ה. כך הם קראו לארגון שלהם. בברכת הרבי, הבחורים האלה הצליחו להקים ארגון יהודי הכי חזק. התחילו להגיע לסמרקנד בחורים ממרכז רוסיה, מאוקראינה, מבלרוס, מקרפטו-רוס, מטג'יקיסטן. לאט לאט נפתחו "חיידרים", ישיבות, חוגים שבהם למדו תורה, תפילות, זוהר, חסידות, תלמוד.
באוזבקיסטן ששם רק גרו יהודי בוכרה, פתחו "חיידרים". בשנת 1954 התחילו לחזור מהמחנות חכמי יהודי בוכרה, והם מיד ללא מורא נהיו למורים גם בסמרקנד וגם בטשקנט.
היו ילדים שהגיעו לערים כדי ללמוד תורה, אצלי בבית גרו שניים. בחורים גדולים למדו גמרא, תלמוד. הם למדו להיות שוחטים, מוהלים. בחצר ביתו של אחי, אני זוכר, כולם הלכו עם 'חלף' (סכין) והשחיזו אותו על האבן (העמדת הסכין). היו כאלה שקיבלו 'קבלה' לשחיטה. מדובר באלפי בחורים בסמרקנד וערים קטנות שבסביבתו. מורים היו מקבלים משכורת. מסמרקנד היתה יוצאת ועדת ביקורת כדי לבדוק איך לומדים: הרב רפאל חודדטוב, יוסף לובייב, בוריה שיף וכל זה מתחת לאף של ה-ק.ג.ב. כשאני יצאתי מברית המועצות בשנת 1971, הכל עבד. אני בטוח שיבוא הזמן ויספרו על כך.
בשנת 1961 אריה לייב התחתן ועבר להתגורר במוסקווה. במוסקווה הוא מיד מצא חברותא. אלו היו ד"ר גדליה מזל, נתן פינסקי ואריה לייב. אריה לייב וגדליה מזל החליטו ללמוד שחיטה (הדור המבוגר הולך ונעלם). ר' שניאור פינסקי לימד אותם להעמיד חלף. ואחר כך היה מבחן במלאכובקה. זה ר' יהודה בטראשוילי (קולשר), ר' מיכאל דורפמן ור' סנדלר. בחורף כל שבת, לפי תור, היו "מלווה מלכה" ופארברענגען. הזמן הכי טוב היה קיץ. שכרו בית נופש, השתדלו זה ליד זה. זה היה עידן של גן עדן. למדו תורה, פארברענגען, חסידות כמעט כל ערב ובשבת כל היום.
החתן אריה לייב שיף לפני חופתו במוסקבה תשכ"א, 1961
היתה במוסקווה חנות כל בו שהמנהל שלה היה אחד בשם גייזגורין (לאחר זמן ישבנו יחד בתפילה אצל הרבי, הוא התגורר באנטוורפן). גייזגורין היה אומר מתי להגיע. בחנות עמדו מוכנים קרטונים עם וודקה, בירה, שפרוטים, ביצי דגים אדומים, קופסא גדולה של דג מלוח וצנצנת של שלושה ליטר עם מלפפונים. את כל הירקות האלה היה עלי להביא לבית הנופש.
מצאו לאריה לייב מקום עבודה בחנות ספרים. החנות הגדולה היתה עמוסה בספרים, אפילו על הרצפה היו מונחים ספרים. מסתבר שהכל היה מתוכנן. כל רופא, מורה, מהנדס היה מחויב שיהיה לו ארון ספרים או מדף עם כרכים של "כל כתבי". בגלל זה עמד ליד דלת החנות תור של אנשים. מהצד השני של הדלת עמד תור של ספסרי הספרים. ניתן היה להשיג אצלם כל דבר, אבל במחיר מופקר. האלבומים של מוזיאון פושקין, הרמיטז', לובר, המוזיאון הבריטי, ציירים שונים. הוצאות יפות מפינלנד, צרפת וארצות הברית. כל פקיד גבוה, יו"ר הקולחוז או מנהל בית חרושת קישטו את המשרדים שלהם בכרכים של לנין, מרקס, קפיטל, ספרי ילדים.
אריה לייב סיפר פעם לאשתו מארה איזה כסף עושים שם על הספרים מהספריות של מרשלים, חברי אקדמיה, ואם יש בספר חותמת או אקסליבריס – המחיר עולה בהרבה. אשתו מיד דרשה ממנו לעזוב את מקום העבודה הזה. היא היתה בתו של אברהם קוגן. הלה סחר בזהב. הבת רצתה לישון בשקט.
לזר מוייסייביץ', בן דוד של האבא, נמנה עם קבוצת הפקידים הגבוהים של משרד החינוך. היתה לו אפילו דירה בשטח בית הספר, הוא לא היה נשוי. לאריה לייב הוא סידר משרה של מורה למתמטיקה בבית ספר במריינה רושצ'ה. שמו של מנהל בית הספר היה חזנוב. אריה לייב מצא חן בעיניו, והוא לקח עליו חסות. מהר מאד היה לפקח על תהליך הלימודים בבית הספר. רוב סגל ההוראה בבית הספר היו נשים יהודיות לא נשואות. נודע להן שהוא יודע הרבה על היהדות, והתחילו השאלות: היכן ניתן להשיג מצה, איך עורכים יארצייט, מה זה שבת. לאריה לייב נראה שהוא מתייחס לנושא הזה בזהירות. אך פעם אחת חזנוב קרא לו והראה לו שתי הלשנות על כך שהוא תמיד חובש כיפה בוכרית. שהוא יודע מתי חל פורים, חנוכה, פסח, היה מביא לבית הספר עוגות יהודיות שונות.
לאחר מות האבא, אריה לייב התחיל ללכת לבית הכנסת של מריינה רושצ'ה לומר קדיש. ביציאה ניגשה אליו אשה ופנתה עם בקשה. היא רוסיה, אבל בעלה היה יהודי. הוא מת, והיא הגיעה לבית הכנסת כדי להדליק נר ולומר תפילת האזכרה. אריה לייב תהה: למה היא פנתה אליו. היא ענתה שראתה איך הוא ערך תפילה והחליטה שהוא "כלי קודש".
מספר ימים אחרי זה ניגשו אליו שני "חברים". הציגו תעודות וביקשו להסביר להם מה הוא עושה בבית הכנסת. אריה לייב ענה להם שהוא הגיע מאסיה המרכזית, מסמרקנד, ושאביו נפטר.
-אנחנו מכבדים מאד את זכר אבינו, ולכן אני קורא קדיש בבית הכנסת.
"החברים" הסבירו: - אתה עובד בבית הספר השוכן קרוב מאד מפה. זה כבר יותר מדי, מבית הספר ישר לבית הכנסת. תכבד את אביך במקום אחר או בצורה אחרת.
מנהל בית הספר חזנוב ביקש מאריה לייב להיות זהיר יותר, לפחות בגלל זה שכמעט כל צוות המורים הם יהודים.
אחר כך נשמע בביתו של אריה לייב צלצול טלפון:
-שלום ליובה! זה אני, גרשון.
-איזה גרשון?
-בן דוד שלך מאמריקה.
ליובה קיבל את הצלצול הזה כסימן מן השמים. הם היו חברים עוד מסמרקנד. קבעו להיפגש, ואחר כך ליובה הביא את גרשון אליו הביתה.
לאחר כמה ימים מנהל בית הספר חזנוב הזמין אליו את ליובה וסיפר לו שראה חלום מפחיד: שליובה ומשפחתו רוצים לנסוע לישראל. הוא ביקש מליובה להגיש לו מכתב התפטרות מעבודה, והזהיר את ליובה: ייתכן והם יצטרכו לערוך כנס ובו יאשימו אותו בבגידה. בעוד ששה שבועות וליובה ובני משפחתו היו כבר בוינה.
(כאשר גרשון ג'ייקובסון עזב את רוסיה, הוא טילפן לרבי. ורבי נתן ברכה לליובה שיציאתו מרוסיה תהיה "גלייך, גרינג און גוט".)
*
בפסח הראשון אנחנו, שלושה אחים, אריה לייב גרשון בער ואני (בצלאל שיף), היו אצל הרבי בפארברענגען. הרבי פנה ליוסף, בנו של אריה לייב, ולרחמיאל, בנו של גרשון בער, לשאול "ארבע קושיות" ממש פה בפארברענגען. הילדים נעמדו ליד הרבי ושאלו את "ארבע קושיות" לרבי. בסוף הם אמרו:
-טאטע, אנחנו שאלנו. תן לנו תשובה!
הרבי התרומם כמעט מהכסא וצעק:
-מה יש לנו לענות לילדים שהגיעו מרוסיה?
הניף את שתי ידיו ופתח בזמר: "לא נטבע במים ולא נשרף באש!" עם דמעות בעיניים.
בתמונה אצל הרבי: בפארברענגען רואים את אריה לייב, בצלאל, ויוסי שיף (מוקפים בעיגול)
*
אריה לייב היה מנהל בית ספר אור"ט. היה גר בסנהדריה מורחבת. יחד עם חבריו בנה בית כנסת חב"די. בבית הספר העמיד ליד חדרו שלחן ועליו תפילין. הגיע מנהל חדש וסילק את השלחן. הילדים דפקו בדלת ודרשו להחזיר תפילין. המנהל התנצל והחזיר את השלחן. כל שיעור אריה לייב היה מתחיל בדברי תורה.
כאשר פרש לגמלאות, עבר על כל הש"ס שש פעמים. מאד עזר לו בזה תלמוד שטיינזלץ. כולם זוכרים פיסות נייר משובצות שבאמצעותן הוא ניהל את חשבון הלימוד שלו.
כזה היה אחי האהוב: כזו דוגמא הוא נתן לי, לילדיו ולנכדיו.
יהי זכרו ברוך.
מאפשרים לכם לקבל
