הטכנאים המורדים הצילו אותנו מהשפלה וביזיון רב במבצעים
אתמול - יום חמישי - הגיעה לבית ספרנו באילת אישיות רמת דרג במשרד החינוך, חדשה בתפקידה אליו היא התמנתה רק בחודשים האחרונים, ובימים אלו היא באה לביקור ראשון בעיר אילת לראות מקרוב את העשיה החינוכית בעיר.
בין המקומות שנבחרו לביקורה, היה בית ספרנו, אחד מתוך שלשה בתי ספר דתיים באילת. אינני רוצה להרחיב בשורות אלו על הצלחת הביקור ועל הרושם הנפלא שהביקור הותיר בה, שכן באתי כאן לנגוע בנקודה אחרת והיא: הסיעתא דשמיא בעבודת השליחות.
רק אומר שאותה אישיות נכבדה אמרה משפט מסכם כשיצאה משער בית הספר: "כל הסטריאוטיפים שלי על החינוך של שומרי המצוות התנפצו כאן לרסיסים".
ונשוב לענייננו: לקראת ביקורה של האורחת הנכבדה הכינו את בית הספר גם מהבחינה הויזואלית והוכנה יצירה אמנותית בנושא הגאולה מעל גבי הקיר הגדול שבמרכז בית הספר. למגינת לב, אתמול בבוקר כל היצירה המושקעת התקלפה מהקיר וכל המאמץ וההשקעה ירדו לטמיון. אך כיון שבבית הספר לא מרימים ידיים הצליחו העוסקים בדבר לשחזר את היצירה מחדש תוך יום ולהדביקה אל הקיר וזאת לאחר התייעצות עם המעצבת שהציעה להשתמש עם דבק משובח שיבטיח את פעולתו.
אנשי הצוות שעסקו בשחזור היצירה היו מרוצים מעבודתם והלכו לישון בלילה מתוך סיפוק רב שמחר האורחת בביקורה בביה"ס תהנה מהיצירה עליה עמלו. אלא שהיום בשעה 7 בבוקר כאשר הגיע לביה"ס אב הבית חשכו עיניו. שוב הדבר חזר על עצמו והיצירה כולה נפלה ושכבה על הקרקע כגוף שניטלה נשמתו.
השעה היתה 7 בבוקר ובעוד שעתיים אמורה האורחת להגיע והיה נראה שאין מה לעשות ומה שנותר הוא רק לוותר על הרעיון ולהשלים עם התפרקות היצירה.
לא אלאה אתכם כיצד אבל כאשר נושאים עיניים לשמים ומבקשים מהרבי שיושיע אותנו הדבר פועל את פעולתו. באופן פלאי היצירה חזרה לקיר ולאחר כשעה לא נותר אף רושם קל מהעובדה שאך לפני שעה היא שכבה על הקרקע מפורקת. אחד מאנשי הצוות נטל יוזמה והצליח להעמיד את היצירה מחדש ולהשיבה למקומה לתפארת.
התחושה הזו של סייעתא דשמיא ברגע האחרון החזירה אותי 43 שנה אחורה, לשנת תשמ"ב, אז למדתי בישיבת תות"ל קרית גת יחד עם קבוצת השלוחים שנסענו לשנת לימודים לחזק את הישיבה תחת ראש הישיבה הרה"ג הרב משה הבלין שליט"א.
לקראת חג הפסח החלטנו קבוצת השלוחים להקים מאפיית מצות לילדי העיר עם תכנית מסודרת ומרתקת, ואם אינני טועה היתה זו מאפיית המצות הראשונה בארץ ישראל ובודאי שהיא היתה מהראשונות ממש.
המאפייה הוקמה בתוך חדר האוכל של בית הספר חב"ד, אותו ניהל אז המנהל הרב זלמן אבלסקי ע"ה, שהעמיד לרשותנו את כל הנדרש להצלחת המאפיה. תכננו את החדרים של הקמח והמים שלנו וכמובן את חדר הלישה. בהמשך סודרו השולחנות עליהם ירדדו התלמידים את הבצק ומשם היישר לתנור לאפית מצות שפועל על גז. בלוני הגז הוזמנו מבעוד מועד וחוברו למקומם כנדרש.
לאחר שהתכנית היתה מוכנה הלכנו לכל ששת בתי הספר שהיו אז בעיר קרית גת והצענו למנהלי בתיה"ס לשלוח אלינו את כיתות התלמידים לחווית אפיית המצות. המנהלים והצוות החינוכי התלהבו מהרעיון ונענו לשלוח את תלמידיהם מלבד מנהל ביה"ס "משואות יצחק" שסירב להענות להצעתנו מסיבותיו שלו.
המאפייה הצליחה למעלה מן המשוער עד שגם אותו מנהל שסירב פנה אלינו בגלל לחץ ההורים ופנה אלינו תוך כדי הפעלת המאפייה וביקש לכלול את תלמידיו בתכנית ולשתף אותם בפעילות שתחילה סבר שהיא מיותרת.
אלא שמאחורי הקלעים התרחשה דרמה קטנה שנפתרה בסיעתא דשמיא ובחסדי ה'. במוצאי שבת ערב פתיחת המאפיה למחרת בבוקר עשינו השלוחים פיילוט וניסינו להריץ אפיית מצות כדי להיות מיומנים לקראת מחר בבוקר. והנה מסתבר שישנו מעבר פינתי של צינור הגז שחסר בו פקק ברזל גדול לסתימת הגז. כל מאמצינו למצוא פקק מתאים עלו בתוהו ואם אין גז אין תנור ואם אין תנור אין מצות.
פעילות מאפיית המצות בקרית גת בשנים ההן
הצלחנו ליצור קשר עם טכנאי גז מקרית גת והסברנו לו את הבעיה שלפנינו וביקשנו את עזרתו. הטכנאי הסביר לנו שהאפשרות היחידה למצוא את הפקק הנדיר הוא רק בבוקרו של יום ראשון כאשר יפתחו את מחסן מקום עבודתו ומשם ינסה לעזור לנו. הוא הוסיף כי הם מגיעים למשרדם בשעה 7:30 בבוקר והציע לנו להגיע לשם למחרת.
לאחר נדודי שינה באותו לילה התייצבתי למחרת בשעה היעודה במשרד חברת הגז. מנהל העבודה ששמע את מבוקשי הודיע לי כי יש לו מספר ביקורים לתיקונים דחופים ועד שהטכנאים לא יסיימו את המטלות היומיות שלהם הוא לא מאשר הם לבוא לבי"ס חב"ד לעזור לנו. ככל שהתחננתי בפניו והסברתי לו שמדובר בפרוייקט גדול ונחוץ לתלמידי העיר שמגיעים למאפיית חב"ד, לא הצלחתי לדבר אל ליבו. הוא עמד על שלו בנחרצות.
חזרתי לבית הספר ואני רואה כיתות שלימות צועדות לביה"ס להשתתף ב'מאפיית המצות' ואני אנא אני בא? הכנסנו את הילדים לאולם והתחלנו בתוכנית. חשבתי בליבי שלאחר שהילדים ירדדו את המצה ויחוררו אותה נחשוף בפניהם את התקלה הנוראית ונציע להם לקחת את הבצק לביתם כשהוא לא אפוי.
לא אשכח את ההתרגשות של הילדים שהמורה מספרת להם שעוד כמה דקות הם יאחזו בידם מצות תוצרת עצמית ואני בתוך תוכי מהרהר האם לרמוז למורים שזה "לא יקרה". האם לומר להם שקרה לנו פנצ'ר וא"א להפעיל את התנור. מרוב בושה שתקתי ולא אמרתי להם כלום.
כמו כל חסיד של הרבי שמצוי במצוקה גם אני הרמתי את עיניי לשמים וביקשתי ישועה דחופה. כמה דקות לפני סיום רידוד המצות ע"י התלמידים, לפתע מופיעים שני טכנאי גז לבושים באוברול כחול הם פותחים את ארגז הכלים שלהם ושולפים משם פקק ברזל מתאים. הגומיה מתלבשת עליו ותוך דקה הוא מוברג ואוטם את הפתח באטימות מלאה והרמטית. התנור נדלק הלהבות מטפסות וראשוני המצות נכנסים אליו לאפיה. "ח"י רגעים" מ"תנור ראשון"...
זוג הטכנאים ביקשו ממני שלא להודות למנהל העבודה שלהם שכן הוא אסר עליהם להגיע אלינו. לדבריהם, הם באו על דעת עצמם כי 'הבינו' שפעילותם של חסידי חב"ד לתלמידים צעירים קודמת לכל. הם קיפלו את הציוד ואצו לדרכם.
להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל: [email protected] ובווצאפ 2711532-052
מאפשרים לכם לקבל
