דעת תורה על עסקת החטופים: מתי צריכים לפדות שבויים?
פדיון שבויים: אחת מהמצוות הגדולות בתורה
פדיון שבויים נחשב לאחת מהמצוות החשובות ביותר בתורה. קיום מצווה זו כולל בתוכו קיום מצוות עשה רבות, שכן לעיתים מצב השבי גרוע אף ממוות. מאידך, התעלמות ממצבו של שבוי עלולה להוביל לעבירות רבות. במקרים מסוימים, מותר אף למכור ספר תורה כדי לגייס כסף למען פדיון שבויים.[1]
עם זאת, הגמרא מלמדת שאסור לפדות שבויים "יותר מדמיהם" – כלומר, בסכומים מופרזים מעבר לשווים, וזאת מטעם תיקון העולם, למען טובת הציבור.[2]
הגמרא מסבירה טעם זה בשני אופנים:
- למנוע לחץ כלכלי כבד על הקהילה.
- כדי שלא לעודד את השובים לחטוף שוב, מתוך ידיעה שיקבלו כופר גבוה יותר בעתיד.
כשקרובי משפחה מוכנים לשלם מחיר גבוה
בהתחשב בסיבה הראשונה, מותר לקרובי משפחה או חברים לשלם מחיר מופרז עבור פדיון השבויים מכספם האישי, מבלי להטיל עומס על הקהילה. אכן, הב"ח מתעד מנהג לפדות שבויים במחירים גבוהים כאשר יש תורמים מתנדבים שמוכנים לשלם. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בתלמיד חכם גדול, ששחרורו יכול להרים את רוחם של כלל ישראל.[3]
חשש מעידוד חטיפות נוספות
אך החשש ששחרור במחיר מופרז יעודד חטיפות נוספות נותר בעינו, בלי קשר לשאלה מי משלם את הכופר. לכן הרדב"ז, הרמב"ם והשולחן ערוך אוסרים זאת, גם כאשר העול הכלכלי אינו נופל על הציבור. [4]עם זאת, יש שמתירים לאדם לשחרר את עצמו מכספו האישי, מתוך עקרון של "הצלת עצמו". בנוסף, ישנם פוסקים המתירים (ואף מחייבים) בעל לפדות את אשתו בכל מחיר, משום שהיא נחשבת "כגופו".[5]
כאשר חיי השבוי בסכנה
כאשר חיי השבוי נתונים בסכנה, יש פוסקים שמתירים לשלם כל מחיר כדי להצילו. מאידך, אחרים טוענים שכל שבוי נמצא בסכנה מסוימת, ובכל זאת המשנה אוסרת לשלם יותר מדמיהם. מקרה נוסף שעשוי להוות יוצא דופן הוא שבוי קטן, שעלול לגדול ולהתחנך כלא-יהודי.[6]
המהר"ם מרוטנבורג ודוגמתו האישית
על אף ההיתרים המוזכרים, המהר"ם מרוטנבורג סירב לשחררו במחיר מופרז, ואף נפטר בשבי. הוא חשש שפדיונו יוביל לכך שרבנים ומנהיגי קהילה נוספים יהפכו למטרות לחטיפות.
ומה הדין בנוגע לשחרור בני ערובה בתמורה למחבלים ולא עבור תשלום כספי?
מצד אחד, ההלכה מדגישה את החשיבות העצומה של פדיון שבויים, וידוע כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא".
עם זאת, ההלכה קובעת במפורש איסור לשלם עבור שבויים "יותר מדמיהם" – כלומר, סכום גבוה משווים האמיתי. ההיגיון מאחורי האיסור הוא החשש שחטיפת יהודים תהפוך לתופעה שכיחה יותר אם ישתלם לחוטפים מבחינה כלכלית או פוליטית.
כיצד עקרון זה מתבטא בהקשר של חילופי שבויים?
חלק מהאחרונים סבורים שהמגבלה נקבעת על פי מה שמדינות אחרות נוהגות בעסקאות דומות, בהתבסס על תקדימים היסטוריים. על פי דעה זו, מותר לבצע חילופי שבויים לאחר מלחמה, אם המנהג המקובל הוא לעשות זאת, גם כאשר מספר השבויים אינו שווה.
לעומת זאת, רבים מהפוסקים טוענים שהמחיר ההוגן הוא אחד-מול-אחד, וכל חריגה מעבר לכך מנוגדת להלכה.[7]
האם יש הבדל בין חיילים לבני ערובה רגילים?
יש פוסקים שטוענים כי לחיילים מעמד שונה. מאחר שהמדינה שלחה אותם לקרב, היא נושאת באחריות מלאה עליהם. בכך, חיילים נבדלים מבני ערובה רגילים, שלגביהם הקהילה אינה מחויבת באותה מידה. [8]יתרה מכך, כשם שאדם רשאי לפדות את עצמו בכל מחיר, אף על פי שעל הציבור חל איסור לשלם "יותר מדמיהם", כך ניתן לטעון שמדינה רשאית לפדות את חייליה, משום שכל חייל יוצא לקרב בידיעה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי להוציאו משבי.[9]
(יש המבקשים להרחיב עיקרון זה לכל אזרחי המדינה, אך דעה זו שנויה במחלוקת).[10]
שחרור מחבלים – בעיות עקרוניות
שחרור מחבלים או ניהול משא ומתן כזה טומן בחובו בעיות חמורות:[11]
- הוכח היסטורית כי מחבלים רבים ששוחררו חזרו לפעילות טרור.
- הדבר נתפס כחולשה, הממריצה מחבלים לבצע עוד פעולות טרור מתוך מחשבה שבסופו של דבר ישוחררו.
בשנת תשל"ט (1979), הרבי מליובאוויטש מחה נחרצות נגד עסקת חילופי שבויים שבה שוחררו מעל 70 ערבים, כולל מעל 30 מחבלים מורשעים, תמורת חייל ישראלי אחד. הרבי הדגיש כי ניתן היה להשיג את אותו החייל עבור הרבה פחות ערבים. בנוסף, הוא ראה בכך חציית גבול אדום של משא ומתן עם מחבלים והגדיר את המהלך ככניעה דיפלומטית שנועדה למצוא חן בעיני האמריקאים והערבים.[12]
סיכום – בין פדיון שבויים לפיקוח נפש
שחרור אסירים בתמורה לבני ערובה מציב דילמות חדשות שאינן נדונות במפורש בגמרא בדיון על פדיון שבויים. כאן מדובר בשאלת פיקוח נפש: האם שחרור אסירים מסכן יהודים אחרים?
הלכה למעשה, יש לשקול החלטות אלו בקפדנות על ידי מומחים לביטחון ולטרור, כדי להכריע איזו אפשרות תגרום לפחות נזק לעם ישראל.[13]
במקרים שבהם ההכרעה היא כי שחרור האסירים יוביל לסיכון מוגבר (כמו בנידון דידן שר"ל מגביר את הסיכון על העם היושב בציון) הדבר אסור לחלוטין לפי ההלכה. יתרה מכך, הטענה שהסכנה אינה מיידית הופרכה פעמים רבות, שכן מחבלים מתחילים לתכנן את מתקפתם הבאה עוד בטרם שחרורם, והשחרור עצמו מעודד טרור.
לכן, כל מי שההלכה נר לרגליו חייב לפעול ככל שביכולתו למניעת עסקאות כאלו.
***
[1] בבא בתרא ח ע"ב. רמב"ם הלכות מתנות אביונים פ"ח ה"י. ש"ך יו"ד סי' רנ"ב סק"א וט"ז שם סק"ב.
[2] גיטין מ"ה ע"ב. רמב"ם שם הי"ב. שו"ע יו"ד סי' רנ"ב ס"ד.
[3] יש"ש גיטין פ"ד אות ס"ו, ב"ח יו"ד סי' רנ"ב.
[4] רדב"ז על הרמב"ם שם הל' י"ב ויש לציין שלכל הפחות מצד שב ואל תעשה ,וראה שם סו"ד ויש חולקים ויש לעיין על מה כוונתו
[5] ראה חוות יאיר סי' רי"ג, רמב"ן ומאירי גיטין מה ע"א. וראה שו"ע אבה"ע סי' ע"ח ס"ב
[6] ראה תוס' גיטין נח ע"א. ד"ה כל ממון וראה פת"ש יו"ד סי' רנ"ב על ס"ד. ראה יש"ש גיטין פ"ד וראה שו"ת רדב"ז חלק א' סי' מ..
[7] ראה "פעולה צבאית להציל בני ערובה" באור המזרח כ"ח עמ' 44, תחומין ד' עמ' 108, ומנגד תורת המדינה ע' 435.
[8] תורת המלחמה 435/6.
[9] ראה שו"ת חוות בנימין ח"א סי' ט"ז (בפשטות יש לדון על סברה זו וצ"ע).
[10] ראה מנח"י ליקוטים ק"י.
[11] ראה יביע אומר ח"י חו"מ סי' ו' ומנגד ראה פניני הלכה העם והארץ פ"ז ס"ח.
[12] שיחת מוצש"ק דפ' במדבר תשל"ט – שיחו"ק תשל"ט ע' 730 ואילך.
[13] ראה תחומין ל' ע' 95 והלאה.
מאפשרים לכם לקבל
