"מבט מעוות למהותה של חרדיות אמיתית" | הרב גמסון מגיב
הרב אורי גמסון
בסרטון שהגיע אליי לאחרונה, נראה יהודי בעל חזות תורנית מסביר במילים מוטעמות למה חב"ד הם בעצם לא חרדים.
תמצית דבריו היא שהחרדים מאמינים שהתורה ניתנה להם, ואילו חב"ד מאמינים שהתורה ניתנה לעם ישראל, ולכן הם דואגים שהתורה תגיע לכל יהודי באשר הוא, בניגוד לחרדים שלהם לא אכפת אם יהודי פלוני יקיים או לא את מה שכתוב בתורה, כי הרי כאמור, רק הם מקבלי התורה.
כשראיתי את הדברים, נזכרתי בהלצה מפורסמת שמספרים על המשוגע שישב בישיבת פוניבז' המעטירה וגזר קטע מתוך אחד הגמרות. כששאלו אותו מה הוא עושה, הוא ענה שרש"י מסויים לא מצא חן בעיניו, ולכן הוא גוזר אותו מחוץ לגמרא. על כך אמרו לו: מילא רש"י לא מוצא חן בעיניך, אבל הרי מצד שני של העמוד יש תוספות, ומה חטאו התוספות בצד השני שגם אותם אתה גוזר החוצה? ענה המשוגע: רע לרשע ורע לשכנו.
ולענייננו, הסבר כל כך מעוות ונורא על מהותה של חרדיות לא ראיתי מימי, עד כדי שהדובר הנכבד גזר החוצה מתוך אמונתנו הטהורה, לא רק דברי רש"י, אלא מדרשים, וגמרות, הלכות ופסוקים, עד שנשארו בידיו מספר מקורות מצומצם ודל שאיננו מתכתב עם המציאות התורנית הטהורה.
במה דברים אמורים: חב"ד אינם מאמינים שהתורה ניתנה לעם ישראל, אלו פסוקים מפורשים שמופיעים בתורה וקובעים שכל עם ישראל קיבל את התורה. אם זה לא מספיק, הרי שלאחר מכן, בערבות מואב משה רבינו דואג להדגיש, שלא רק הזקנים הם מקבלי התורה אלא גם שואבי המים וחוטבי העצים. כך שיש בעיה קלה בהתכתבות שבין תפיסת העולם הזו ובין התורה שהם עצמם טוענים שקיבלו.
מעבר לזה, המדרשים מדברים על כך שכל הנשמות היו במתן תורה, והזוהר הקדוש קובע ש"ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב"ה אורייתא וישראל", כך שבאמת אין צורך להאריך בדיון עקר על כך שהדברים שנאמרו הם חסרי טעם וריח.
שני סוגי חרדיות
אלא שמכיוון והדברים הועלו, יש צורך לברר ולזקק את הדברים, ולהציב "השקפה טהורה", ביחס לשאלה המהותית: מיהו חרדי.
ראשיתה של החרדיות, נעוצה בתהליכים שאירעו באירופה ואיימו על המסגרות הדתיות, וכדי להסתגר ולהגן על אותן מסגרות, נוצרה ההגדרה "חרדי", שעיקרה התבסס על פסוקים שמאגדים בתוכם את הקשר בין שמירת המסגרת האמונית והגדרה חרדית, כמו זו שמופיעה בישעיהו "שמעו דבר ה', החרדים אל דברו".
עם הזמן, הצורך לשמור על המסגרת הדתית והאמונית קיבל הגדרות חיצוניות, וכך נוצרו להן שתי מסגרות חרדיות, שלצורך העניין נקרא להן: חרדיות סוציאולוגית (קהילתית) וחרדיות אמונית.
חרדיות סוציאולוגית באה לידי ביטוי בלבוש, במוסדות החינוך שאליהם הולכים הילדים, במקום המגורים ובניואנסים נוספים.
חרדיות אמונית היא תפיסת עולם, שמשפיעה על אופן קיום המצוות, על אופן הדיבור, על צורת החשיבה וכדו'.
השנים שעברו יצרו מוטציות שיכולות להיות שייכות לחרדיות הסוציאולוגיות, אבל בינן ובין החרדיות האמונית אין שום דבר.
אני זוכר שבתור בחור בישיבת תומכי תמימים הלכתי לבקר חברים שלי, מתקופת הישיבה התיכונית, שלמדו באחת הישיבות המאוד נחשבות ששייכת לציבור מסויים בתוך הציבור החרדי, ונחרדתי לגלות שבפנימיה היה רדיו דלוק בקולי קולות על אחת התחנות הכלליות, ואין פוצה פה ומצפצף. בתור בחור בתומכי תמימים, רדיו היה בגדר בל יראה ובל ימצא. זה פשוט לא היה שייך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר בתחנה שאיננה דתית.
כך שאולי מבחינה סוציאולוגית הישיבה הוגדרה כישיבה חרדית, אבל מבחינה נפשית, פנימית טהורה, זה לא היה המצב.
חרדיות אמונית
אבל מה כוללת חרדיות אמונית? האם המחשבה על עם ישראל, ועל כך שהוא צריך לקיים את התורה והמצוות מוציאה מגדר חרדי אמוני?
האמת היא שהרבי מספר (תו"מ, תשי"ב, ב, עמ' מו) שכבר כלפי הרבי הריי"צ הועלו טענות מכיוונים חרדיים על כך ששיטתו בקירוב יהודים שאינם שומרי מצוות, אינן תואמת את התפיסה החרדית, ולכן צריך לחדד ולומר שגם חרדיות אמונית יכולה להתחלק לשניים.
יש חרדיות שמבטאת את הפחד הגלום בה, כמו "ויחרד חרדה גדולה", ומכיוון שהם מ-פ-ח-ד-י-ם מכך ששמירת התורה שלהם תפגע, הם נמנעים מלהגיע במגע עם כל מה שיכול לפגוע בזה.
ויש חרדיות שמבטאת משהו בדומה לפסוק "הנה חרדת עלינו את כל החרדה הזאת", טרחה והשתדלות למען.
אם להגדיר יותר, אז נאמר שיש "חרד מ...", שמפחד, ויש "חרד ל...", איכפתי ודואג.
יש חרדיות מסתגרת שרואה רק את עצמה, ולא חרדה למען כבוד ה' בעולם כולו, ויש חרדיות שרואה את הדאגה והחרדה למען הרבות כבוד שמים בעולם, כחלק אינטגרלי מהזהות שלה, והחרדיות שלה.
כבר אפשר לנחש איפה נמצאת חב"ד, אבל כדי שהדברים לא יהיו בחלל ריק, נביא מכתב מהרבי, שבו הוא כותב למוסד שמוגדר כמוסד חרדי את הדברים הבאים (אג"ק, כ"ה, אגרת ט'שפ):
"התקוה חזקה שכל אחד מהם וכולם יחד יוסיפו חילים בכיוון האמור, שתהיינה הפעולות מתאימות לשם מפעלם "חינוכי-חרדי". זאת אומרת לא להסתפק בקיום המצוות, כולל מצות החינוך, כמצות אנשים מלומדה, כי אם מתוך החרדה לקיים מצוותיו של הקב"ה בזריזות בהידור ובשמחה".
הקורא הפשוט יכול לשאול את עצמו, איפה נכנסים זריזות, הידור ובמיוחד שמחה בחרדיות. חרדיות מבטאת פחד, שלכאורה הוא תנועת נפש הפוכה מתנועות הנפש שהרבי מזכיר במכתב הזה!?
לכן, כאן בדיוק נכנס העניין שהחרדיות החב"דית היא לא חרדיות מפחדת, היא חרדיות איכפתית. אכפת לה מכבוד ה', מכבוד התורה. כואב לה כשכבוד ה' נסתר בעולם, כואב לה כשהתורה שניתנה לכל עם ישראל מקויימת מוגדרת כשייכת רק לחלק קטן ומצומצם מהעם, ולכן היא פועלת מתוך החרדה הזו לשנות את המציאות הכואבת הזו.
בנקודה הזו חשוב לומר הערה קריטית: חרדיות אמונית מובילה בהכרח להרבה השלכות סוציאולוגיות, כמו איפה אחנך את הילדים, ומה אלבש, אבל מאידך חרדיות סוציאולוגית לא מובילה בהכרח לחרדיות אמונית.
שורשי החרדיות האמונית
העניין הוא שהדברים הללו לא התחילו לפני מאה שנה, מאתיים שנה וגם לא לפני כמה מאות שנים.
הפער הזה בתפיסת העולם בין שתי צורות החרדיות הללו מופיע כפער בין המשנה למדרש.
רבי יעקב במשנה, מדמה את העולם כפרוזדור בפני העולם הבא.
לעומתו, המדרש קובע שתכלית עניינה של בריאת העולם היא לפעול להפוך את העולם הזה, עם כל מה שיש בו ל"דירה" לקב"ה.
יש הבדל עצום בין תפיסת עולם שרואה את העולם הזה על כל מרכיביו כמעבר שמוביל לתכלית, ובין גישה שרואה את העולם הזה כמקום שבו הקב"ה אמור לשכון כדייר של קבע.
לפי הגישה הראשונה, צריכים לעבור את העולם הזה עם מינימום נזקים, לא להתעכב, ולא לשכוח מהמטרה להגיע מעבר לעולם הזה. כל התעכבות על מה שיש בעולם הזה, וכל היסח דעת מהמטרה הם פגיעה בהגעה אל התכלית.
לעומת זאת הגישה השניה רואה את הדברים בדיוק הפוך: תתעכב, תברר, תכין, תזקק, ותראה שכשהמלך מגיע לביקור, הדברים מוכנים עבורו, כך שהוא ירצה לשכון כאן דרך קבע. זה משליך על כל מה שפוגשים בעולם והוא לא מבטא את הנוכחות האלוקית, כך שצריכים לגרום לו לבטא אותה ולהאיר אותה בקרבו, כדי שהוא יהיה מוכן לביקור המלכותי שיגיע אליו.
מסילת ישרים, אחד מספרי המוסר המרכזיים, בוחר בגישה הראשונה, ומביא את דברי רבי יעקב במשנה הנ"ל, כבר בראשית דבריו. לאחר מכן הוא ממשיך הלאה בדיון על התענגות על ה', שהיא נגזרת ברורה מתפיסת העולם הזו, שרואה את הדאגה לעצמי ולעבודת ה' שלי במרכז, כך שכל מה שסביבי לא ממש משנה, העיקר שאגיע אל המטרה בשלום.
לעומת זאת, ספר התניא, שהוא ספר היסוד של חסידות חב"ד, הציב את המדרש הזה ביסודו, וביסס את כל החרדיות האמונית שלו על המדרש הזה והשלכותיו. תופעת השליחות שהרבי מינף, היא תוצאה ישירה של השקפת העולם הזו. השקפת עולם שלא רואה את קטמנדו כאיקס טריטוריה, אלא כעוד מקום שבו עוד לא מאיר כבוד ה', שצריך להגיע ולהאיר אותו בו.
את הרעיון הזה ניתן למצוא בליקוטי תורה על שיר השירים, שם במאמר השני מדבר אדמו"ר הזקן על כך שכל אחד צריך להכיר בזה שעם ישראל הם קומה אחת שלימה, ואי אפשר להסתדר בעבודת ה' מבלי שיהודי שני יהיה לצידי.
מסקנת הדברים שלו היא: "ועל כן החרד לדבר ה' מאד מאד יזהר בזה", כך שהמהלך החב"די של דאגה ליהודי שני וצירופו למעגל עבודת ה', איננו מעגל מנותק מחרדיות, אלא הוא הוא האולטרה חרדיות "מאד מאד".
סיכום
דיון על השאלה האם חב"ד הם חרדים, הוא דיון שנידון לכשלון. ברור שחב"ד חרדים. העניין הוא שהם לא חרדים כפי שהציבור החרדי מבקש להגדיר, אלא שואפים לחרדיות מזוקקת ואמיתית, כזו שמגיעה מתוך תפיסת עולם מבוססת וברורה, ומבקשת להשפיע הלאה.
וכעת, לאחר שאמרנו את כל מה שאמרנו, חשוב לומר משהו לתוך הקהילה שלנו פנימה והוא: אל לנו לשכוח שכבוד ה' לא צריך להאיר רק בפינות החשוכות של העולם, אלא גם בתוך ביתינו, נפשנו, מוסדותינו, ותמיד אפשר להוסיף עוד איכפתיות ודאגה שאור ה' הטהור יאיר בנו, ולא יהיה שום מונע ומעכב שימנע ממנו להגיע אל תוכנו פנימה.
כותב השורות, הרב אורי גמסון הוא רב הישוב נורית בגלבוע, ראש החוג לתורה שבעל פה במכללת בית רבקה ומרצה בכיר
מאפשרים לכם לקבל
