"להרגיש בצער החטופים": משא הרה"ח רבי יצחק יהודה שפירא
זכות גדולה היא לנו להשתתף יחד עם כלל ישראל בהילולת המגיד ממזריטש זיע"א וחג הגאולה של אדמו"ר הזקן בעל התניא זיע"א.
חש אני קשר מיוחד ליום הגדול, בהיותנו משפחה מתייחסת מזה דורות לצדיקי בית רוז'ין וצ'ורטקוב ששושלת הזהב שלהם מתחילה במגיד הגדול. עוד זכינו להכיר את זקני חסידי רוז'ין והתבשמנו מאמרותיהם.
הקשר הלך והתחזק כשמשפחתנו זכתה להוציא לאור ביחד עם הרב משה שילת את ספרי המגיד בהוצאה חדשה מהודרת ומפוארת. המטרה שעמדה לנגד עינינו היא להנגיש עבור כל אחד את יסוד תורת החסידות - תורת המגיד זיע"א, וב"ה זכינו להוציא כבר כרך אחד מעוטר בביאורים וציונים, כשבעז"ה צפויים שלושה כרכים נוספים. בנוסף זכינו לשמר ולהציל בשיתוף ידידים מארה"ב את בית העלמין בליובאוויטש במסגרת ארגון ESJF אותו הקמנו, העוסק בשימור בתי עלמין יהודיים במזרח ומרכז אירופה. היה זה בית העלמין ה102 וסיום הגידור ארע בשנת ה102 לעזיבתו של הרבי הרש"ב זיע"א את ליובאוויטש. את ליבנו הרטיטה ברכתו אותו העלה על הכתב עבור אלו שיפעלו למען כבוד בית העלמין: "ובזכות זה יחוננם השי"ת במתנת חנם בחסד נצחיי ובלתי גבולי". בהמשך זכינו יחד עם שותפים נאמנים אשר נדב ליבם לסייע ולפעול להצלת ושימור בתי העלמין בהאדיטש ובניעז'ין וכיום ב"ה אנו עומדים לאחר שיקומם של 336 בתי עלמין.
מאסר הצדיקים לטובת כלל ישראל
אדה"ז התייסר במאסר קשה רק בגלל שהפיץ את תורת החסידות שגילתה את האלוקות בעולם, והעמיקה את הקשר הנשמתי בין היהודי לבוראו. תורתו ופעולותיו לא מצאו חן בעיני הסט"א שניהלה נגדו מלחמת חורמה שהגיעה לשיא בעת שנאסר בפקודתו הישירה של הצאר.
הזוה"ק אומר שהקב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא. העולם מתנהג על פי התכנית האלוקית שנכתבה בתורה הרבה לפני שנברא העולם. מדהים לראות כי חג הגאולה נחוג מדי שנה בפרשיות וישב ומקץ בהן מסופר על מאסרו וגאולתו של יוסף הצדיק. מקובל בספה"ק שכשעניין מסויים מוזכר בתורה מספר פעמים, הפעם הראשונה בה מוזכר העניין היא הקובעת וממנה למדים. ואכן, הפעם הראשונה בה מוזכר בתורה בית האסורים היא בעניין יוסף הצדיק שנאסר בבית האסורים בעקבות עלילה שפלה, והשתחרר ויצא ממיצר למרחב, משפל המדרגה לכס המלכות. אשר על כן, מפרשיית מאסרו וגאולתו של יוסף אנו למדים לדורות - שמאסרו של הצדיק יש לה תכלית והיא להיטיב עם כלל ישראל. וכך אכן בדיוק ארע גם לאדה"ז שמאסרו היטיב עם הכלל לדורו ולדורות הבאים, וכפי שנבאר.
כאמור, כשהצדיק נלקח לבית האסורים זו תכנית אלוקית להיטיב עם כלל ישראל וכפי שאמר יוסף לאחיו: "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם", "אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". עניין נוסף אנו למדים ממאסרו של יוסף - יציאתו מבית האסורים ארעה בראש השנה. מדוע דווקא ביום זה? זאת משום שכשהצדיק יוצא מאפלה לאורה הרי זו שמחה בעליונים ובתחתונים. לכן ההשגחה העליונה גלגלה את יום הגאולה ליום בו העולם נידון, וכך בזכות השמחה הגדולה הושפע שפע רב להטות את כף העולם כולו לטובה. טובה זו נמשכה ופעלה שנים אחר כך, כשבזכות מאסרו וגאולתו ועלייתו למלוכה, הוא כלכל את העולם כולו והציל את משפחתו מרעב. כן הם הדברים בגאולת אדה"ז שהשפיעה טובה בדורו ולדורי דורות. לא לחינם צדיקים כינו את היום הזה "ראש השנה לחסידות". זהו יום סגולה שמשפיע שפע רב בכל העולמות לגזור את דיננו לטובה. וראש שנה זה נחוג במשך דורות כשבכל שנה מחדש נגאלים נשמות ישראל ושפע של חסידות וגאולת הנשמות יורד לעולם.
הרבי הריי"ץ כותב במכתבו לחג הגאולה שלו בי"ב תמוז: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". בודאי גם בחג גאולת זקנו אדה"ז אין זה חג גאולה פרטי, אלא חג לכל אשר בשם ישראל יכונה, יום בו נוכל להתפלל ולבקשה מהקב"ה הכל ברוחניות ובגשמיות, שנוכל להתקרב אליו יותר ויותר, וכך יפסקו בשמים.
השמחה איננה שלמה
ומדיבורים על השמחה הגדולה, מוכרחים אנו להעלות נושא מעציב עד מאוד. בכל שנה ביום הזה שמחתנו שלמה. אך השנה, בתוך כל השמחה הגדולה, אנו נזכרים ששמחתנו אינה יכולה להיות שלמה. לב כל העם שותת דם! אחינו בשרינו אסורים ומעונים תחת יד המרצחים. לא מדובר בשלילת חירות בלבד. אין זה בית סוהר רגיל, שעם כל הכאב שבו, עדיין יש לאסורים זכויות מסוימות, ואנו יודעים מה מתרחש עמם. החטופים יושבי חושך וצלמוות תחת ידיהם של הגרועים שבבני העוולה. כאב נורא מפלח את ליבנו בזכרנו כי אחינו נתונים בצרה ובשביה. מוטלת עלינו לא רק מצוות פדיון שבויים אלא מצוות הצלת נפשות כפשוטה! אכן, הציבור אינו שוכח. נערכות עצרות ותפילות למענם, ועלינו להמשיך בכך ולא להסיח דעת מהשתתפות בצערם ובצער משפחותיהם המתייסרים ביסורי אי הוודאות.
נקודה נוספת אנו למדים מפרשיית המאסר - יוסף הצדיק לא עמד למשפט. הוא פשוט נחטף. במשך עשרים ושתים שנה לא ידע יעקב אבינו מה עלה בגורלו, ואלה היו השנים הקשות ביותר. על אף שבמשך אותן שנים יוסף כבר התמנה למשנה למלך, אולם אביו לא ידע על כך והמשיך להצטער על בנו יקירו שנעלם. הצער והקושי של אי הידיעה, הינו קושי כבד מנשוא. ללמדנו בא, את גודל צערם של בני המשפחות, וחובתנו לישא עמם בעול הנורא.
אסור לנו להסיח דעת לרגע ממצבם המזעזע של אחינו החטופים ובני משפחותיהם. החסידות לימדה אותנו את גודל יקרת נשמתו של כל יהודי, כלשונו של אדה"ז בספר התניא: "חלק אלוק ממעל ממש". בהדגשה על 'ממש'! כל יהודי באשר הוא שם הוא חלק מאלוקות, וממילא הוא חלק בלתי נפרד מנשמתנו שלנו, וכפי שמרחיב בספר התניא בפרק ל"ב. עלינו לבקש ולהתפלל, ולא להפסיק להתפלל עד לשובם בבריאות ובמהירות בעז"ה.
טעמו של מאסר
בעל ה"מאור עינים" מטשרנוביל היה כידוע עוסק במצות פדיון שבויים. פעם מסרוהו לשלטון שהוא פודה את האסורים מטעם המלכות, ותפסוהו לבית הסוהר בז'יטומיר. פעם נכנסה אליו אשה אחת ושאלה אותו מה הפירוש ברש"י אודות אברהם אבינו שהקב"ה ציווהו "לך לך - להנאתך ולטובתך". וקשה איזו הנאה ואיזו טובה ישנן בהליכה לגלות? שתק ה"מאור עינים" והמתין לתשובתה. השיבה האשה כי אברהם אבינו היה אמנם עמוד החסד של דורו, והקים בית של הכנסת אורחים שהיה פתוח מכל ארבע רוחות כדי שהאורח ימצא מיד את הפתח, ובכל זאת היה מרגיש שחסרה לו שלימות המצוה. על כן אמר לו הקב"ה לך לך בגלות, וזה יהיה להנאתך ולטובתך, כלומר כשתלך בגלות תרגיש טעמו של נווד הנזקק להכנסת אורחים ויוכל לקיים המצוה בשלימות. לאחר שיצאה האשה אמר ה"מאור עינים" לתלמידו הרה"ק רבי זאב מז'יטומיר: עכשיו הייתה אצלי שרה אמנו וגילתה לי את הטעם שנתנוני במאסר. הבנתי שמכיון שהנני עוסק במצוות פדיון שבויים, רצה הקב"ה שארגיש את הרגשתו של שבוי, ואקיים את המצווה ביתר שאת וביתר עוז. עכשיו אני יודע שאצא חפשי מהמאסר.
על פי הדברים הללו, נוכל לומר שאף מאסרו של אדה"ז היה "להנאתך ולטובתך" - משמים גלגלו שמעיינות החסידות אותן הפיץ, יעצרו מלנבוע בעת מאסרו וישובו לנבוע לאחר גאולתו, ביתר שאת וביתר עוז. בדרך זו חש אדה"ז כיצד נראית הפסקת מעיינות החסידות וכך לאחר שנגאל הגביר את תורתו ופעולותיו עבור פדיון נפשות ישראל. נוכל גם להעיז ולומר, שלאחר שאדה"ז הרגיש בטעמו של אופל בית הסוהר, יש בכך טובה לדורות שאדה"ז יתפלל משמי מרום על כל שבויי ישראל ובתוכם החטופים הנמצאים בשבי בגיהנום העזתי, ואנו נושאים תפילה שבזכותו הגדולה, ייצאו במהרה משיעבוד לגאולה.
העלאת הניצוצות
אומר רש"י: "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז".
ונשאלת השאלה, מדוע לא? מדוע באמת שהצדיקים לא יוכלו לשבת בשלוה כרצונם? ועוד יש להבין, מדוע קפץ עליו דוקא רוגזו של יוסף? החסידות לימדה אותנו ושמה דגש מיוחד על עבודת העלאת הניצוצות. בעת שנברא העולם, התפזרו רפ"ח ניצוצות בכל העולם ותפקידנו להעלות את אותם ניצוצות. לפעמים נמצאים ניצוצות במקומות הנידחים ביותר ויש להגיע לשם כדי לתקנם, ולפעמים אפשר לתקנם מרחוק. במשך השנים שיעקב אבינו שהה אצל לבן הוא עסק בעבודה זו של העלאת הניצוצות מקרוב וחשב שאת השאר יוכל לתקן מרחוק ועל כן ביקש לישב בשלווה. אולם הקב"ה רצה שבניו וצאצאיו של יעאע"ה ידורו בעצמם במצרים בכדי לתקן אותה, לכן לא איפשר לו לישב בשלווה, אלא גרם ל'רוגזו של יוסף' כדי שיעקב ומשפחתו יצטרכו ללכת בעקבותיו למצרים וכך עד ליציאת מצרים היו עסוקים בני ישראל בתיקונה ובהעלאת הניצוצות מעמקי הקליפה הקשה ביותר של ערוות הארץ. רק משעשו את מצרים כ"מצולה שאין בה דגים", כלשון חז"ל, כלומר, תיקנו והעלו את כל ניצוצות הקדושה, רק אז הגיע זמן גאולתם של ישראל ממצרים.
כשאנו מדברים על העלאת ניצוצות, נשמע כאילו אנו עוסקים בעבודה נשגבת השייכת רק ליחידי סגולה מקובלים וצדיקים. אך לא כך הוא הדבר! אכן, ישנה עבודה כזו השייכת לצדיקים בעלי מדרגה, אבל תורת החסידות לימדה אותנו חידוש נפלא שלא היה בדורות שלפניה, דורות בהם עסקו בתעניות וסיגופים בכדי לערוך תיקונים. החסידות האירה לנו שכל יהודי הנוטל לידיו דבר מאכל ומברך עליו, הרי שהוא תיקן אותו. בכל פעם שיהודי מתפלל, לומד תורה או מקיים מצווה במקום כלשהו, הרי שהוא העלה את ניצוצות הקדושה הנמצאים באותו מקום. זהו כוחו של כל יהודי אשר הוא חלק אלוק ממעל. כל פעולה לשם שמים, כל מעשה המכוון לקיום רצון הבורא, הופך את הגשמיות לרוחניות. ממילא כשהנך לוקח לידך דבר מאכל גשמי, בירכת עליו כראוי, ואכלת אותו כדבעי, הרי שתיקנת אותו והפכת אותו מגשמי לרוחני.
פדיון הנפשות הנידחות
אדה"ז יצא מהשבי כדי לפדות את הנשמות הטהורות הנתונות בשבי הגוף. אותם אלה שנשמתם זועקת ברצון למלא את רצון הבורא, אך הגוף שלהם עדיין מתנגד. יש לו רצונות משלו. אל הנשמות האלה פונה תורת אדה"ז ומעניקה להן את הכוחות לצאת משבי הגוף. אך לא הייתה זו עבודה לשעתה בלבד. צאצאי אדה"ז, שושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיה עסקו בעבודה קדושה זו, והגדיל לעשות נכדו הרבי האחרון, כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זיע"א אשר שלח שלוחים למקומות הרחוקים והנידחים ביותר, למצוא את הנשמות המרוחקות, אותן נשמות ישראל העטופות בשכבות עבות של אבק, לנער אותן מכל הלכלוך, ולגלות את אור נשמתם במלוא יפעתה. בכך הוא עסק בפדיון שבויים - פדיון הנפשות הנידחות. עבודה נשגבת נוספת פעל הרבי בשולחו את שלוחיו מוסרי הנפש. הוא הביא לכך שבכל מקום, ולו הרחוק ביותר, יהיה יהודי שומר תורה ומצוות, שתורתו ותפילתו תתקן את המקום ותעלה את הניצוצות הקדושים הטמונים בו, וכך הגאולה תתקרב.
פדיון נשמתנו מכבלי הגוף
אבל איננו צריכים להגיע עד הנשמות הרחוקות מתורה ומצוות שלעתים כלל אינן מודעות ליהדותן. כל אחד מאיתנו הוא בבחינת תינוק שנשבה בתוך הרגליו ובשטף מרוץ החיים. לב יודע מרת נפשו. כל אחד יודע אלו מידות עדיין עליו לתקן, אלו הרגלים עליו לשפר, ומאיזה כלא רוחני עליו להשתחרר כדי להתקרב באמת לקב"ה. ואת זה עושה תורת החסידות. היא מעניקה לנו את הכלים היעילים והמרוממים ביותר בכדי להיחלץ משעבוד הגוף לגאולת הנשמה.
יום סגולה לפדיון שבויים בכל המובנים
הרי לנו ארבעה סוגי פדיון שבויים - פדיון שבויים כפשוטו, בו עסק ה"מאור עינים", ואת טעמו הרגיש גם אדה"ז בכדי שיתפלל עליהם. פדיון הניצוצות הקדושים הטמונים בעמקי הקליפות במקומות הנידחים ובחפצים הגשמיים. פדיון הנשמות הנידחות והשבתם בתשובה שלמה. ופדיון הנפש שלנו מהרגליה הלא טובים.
על כן ביום גדול זה השייך למאורות הגדולים, אבות החסידות - הילולת המגיד ממזריטש וחג הגאולה של אדה"ז, אנו מתפללים ותעל שוועתנו אל האלוקים, שהחטופים יגאלו וייצאו מתחת יד שוביהם במהרה, ושנזכה לפדות את הנשמות הכלואות מהשבי - כל יהודי ונשמתו המיוחדת השבויה בהרגליה וכבליה הידועים לו. ובזכות שנרגיש ונשתתף בצער אחינו, ובזכות לימוד החסידות ובזכות הצדיקים הקדושים, בעז"ה נזכה לראות ישועות גדולות וגאולה קרובה במהרה בימינו ממש.
מאפשרים לכם לקבל
