תחת דיכוי קומוניסטי החסידים הצליחו לשלוח מתנות לרבי
ה' טבת מתקרב, והחסידים מתמלאים שמחה והתרגשות, על הניצחון האדיר של הרבי, כאשר נפסק על ידי בית המשפט כי כלל הספרים בספריה שייכים לרבי. ובימים אלו צפים ועולים מחשבות אודות חסידים ויהודים אחרים בכל רחבי תבל, אשר שלחו מתנות לרבי - ספרים וכתבי יד עבור הספריה וגרמו נחת רוח לרבי, בהרחבת הספריה. חלקם רכשו בסכומים גבוהים, ספרים עתיקים ואחרים השקיעו בכך ימים ולילות כדי לאתר ספרים וכתבי יד נדירים ולשגרם לספריה.
ומכל אלו ההתפעלות גדולה עשרות מונים, מחסידים אשר חיו תחת הדיכוי הקומוניסטי, מאחורי מסך הברזל, ובתנאים הנוראים ההם, פעלו לאיתור דברי חסידות נדירים כתובים בכתב יד, ואינו מצוי בספרית הרבי. ומתוך עמק הבכא הסובייטי, הללו דאגו לשלוח מתנות לרבי - ובעיקר "ביכלאך" מאמרי חסידות בכתב יד, אל הספריה של הרבי.
החסידים ברוסיה חשו את הסכנות, הבינו שזו מסירות נפש של ממש לעסוק באיתור כתבי חסידות כאשר אנשי הק.ג.ב. עלולים ללכוד אותם בכל רגע, וחרף כל המכשולים והאתגרים, השקיעו כוחות ונסיעות, כספים ומאמצים, כדי לשלוח ספרים וכתבים אל הרבי.
במה דברים אמורים?
בשנות הכפי"ם, לפני כשישים שנה, הגיעה הוראה מהרבי לחסידים ברוסיה, כי העברת כתבי חסידות אל מחוץ לגבולות רוסיה זה ממש פדיון שבויים. החסיד המקושר ובעל מסירות נפש אמיתית הרה"ח הרב מרדכי-מוטל קוזלינר, הוא אשר לקח על עצמו לנצח על מלאכת הקודש הכרוכה במסירות נפש, ובאופן אישי ועל ידי שליחיו ביצע חיפוש בכל מקום אפשרי, אחר ספרי חסידות וכתבי יד של רבותינו נשיאינו. הוא חיפש ב'גניזות' ובבתים של משפחות החסידים מדורות קודמים, וכשמצא - שלח הכול לרבי בדרך לא דרך.
כך החל המבצע להתגלגל בכל רחבי ברית המועצות, כאשר החיפוש נעשה על פי רשימת מאמרים חסרים, אשר הורכבה על ידי ר' מוטל קוזלינר.
אחד מהשליחים של ר' מוטל קוזלינר היה יבלחט"א ר' הלל זלצמן שי', ממנהלי ארגון חמ"ה, והוא סיפר על המבצע המיוחד:
"כיצד הגיעה הוראת הרבי לרוסיה? איך הצליח ר' מרדכי להשיג את כתובותיהם של זקני החסידים? - על כך לא ידענו להשיב דבר. למעשה גם לא שאלנו ולא ביקשנו לדעת. ידענו רק שיש הוראה כזאת מהרבי. ברוסיה של אותם ימים, כל אחד שמר את סקרנותו לעצמו. התעניינות יתר בעסקנות הציבורית מעבר למה שהוטל עלינו, לא הייתה רק 'מיותרת', אלא ממש 'אסורה!'
ר' מוטל קוזלינר התמסר לעניין בכל נפשו ומאודו. במאמצים מרובים הצליח לאתר שמות וכתובות של עשרות מזקני החסידים שנשארו בפינות נידחות ברחבי האימפריה הסובייטית, ואשר אצלם היו אמורים להשאר כתבי חסידות מדורות קודמים. לאחר שהיו בידיו רשימות מסודרות, גייס כספים לפעילות עניפה זו, ועודד בחורים ואברכים לנסוע לכל רחבי רוסיה לפי הכתובות שהכין, כדי להציל את כתבי היד. מובן שפעילות כזו של עיסוק בכתבי חסידות, ובפרט העיסוק במטרה הסופית - הוצאתם מרוסיה - הייתה כרוכה בסכנת נפשות. אבל כאשר שמענו שזאת הוראה מהרבי, התמסרנו לעניין ככל יכולתנו".
המבצע היה כרוך בהוצאה כספית גדולה אבל בעלי ממון עשו הכל כדי לבצע את הוראת הרבי ומימנו את ההוצאות. סכומי עתק גוייסו עבור המבצע המיוחד והם שימשו לקניית ה'ביכלאך' מיהודים שביקשו תמורה עבור כתבי החסידות, וגם כדי לשחד את השוטרים במעברי הגבול שיעלימו עין מכמות כזו גדולה של כתבי יד.
בשנים הראשונות למבצע היו מוציאים את הכתבים על פי רוב, דרך השגרירות הישראלית, כאשר אנשי השגרירות שלחו את האוצרות החסידיים בדואר דיפלומטי [אשר לא נבדק על ידי המכס והצנזורה], עד אשר המשלוח החשוב היה מגיע ליעד הסופי – הרבי.
לאחר מלחמת ששת הימים, ברית המועצות ניתקה את קשריה הדיפלומטים עם ישראל והשגרירות נסגרה, והחסידים יזמו אופציות אחרות להברחת הכתבים אל הרבי; הזמן האידיאלי להוצאת כתבים היה, כמובן, בצאתם של אנ"ש מרוסיה, ובשנים אלו היו בודדים כאלו. אך עם הזמן מספר היוצאים הלך וגדל. אולם פקידי המכס לא איפשרו להוציא כתבי יד מהמדינה.
הפתרון נמצא במשך הזמן, כאשר ר' משה קצנלבויגן יצר היכרות עם אנשי המכס במוסקבה, ממנה היו יוצאים כל העולים לארץ הקודש, וכך במשך זמן הם 'הסכימו' שבשעה שהם עוזבים את המקום לארוחת צהרים ייכנס הוא לתוך קרונות הרכבת בהם היו המטענים של הנוסעים 'כדי לשמור על הדברים'. את ההזדמנות הזו הוא ניצל כדי לפתוח את החבילות שכבר נבדקו וקיבלו חותמות של אישור לנסיעה, ולהכניס בתוכם את כתבי החסידות.
כך החסידים תחת הדיכוי הקומוניסטי, הצליחו לשלוח מתנות לרבי
מאפשרים לכם לקבל
