ההבדל בין חינוך יהודי מול חינוך חילוני / הרב מנחם וולף
האתגר הגדול של החינוך היהודי, הוא הנחלת התורה ומצוות כדרך חיים; לחינוך חילוני יש אתגר קטן בהרבה ולא דומה.
החינוך היהודי, רוצה לגדל את הילד לאמונה בה’, ללימוד תורה, לתפילה ולקיום מצות; זאת לצד התמודדות של חיים בתוך עולם הזה הדורשים השקעה בפרנסה, גידול ילדים, עמידה בנסיונות ואת כל זה לעשות בשמחה.
בחינוך החילוני, רוצים לגדל את הילד להצלחה סוציו-אקונומית, לערכים של התחשבות וסובלנות, ליצירתיות ולחריצות, לצד רכישת השכלה שתועיל לו ותתרום לסביבה.
ההבדל בין צורות החינוך השונות, הוא לא רק במטרות, אלא במהות שמסתתרת מאחורי המטרות. המטרה של החינוך החילוני, היא לשרת את הילד. הוריו רוצים שיהיו לו חיים טובים, כלכלית וחברתית, לכן הם דוחפים אותו לרכוש השכלה ולהצליח. זה בהחלט דורש ממנו מאמץ, אך ההגיון פשוט: תלמד - תצליח!
גם החינוך לערכים של התחשבות וסובלנות או עזרה הדדית, תורמים לו בעקיפין. ההורים מלמדים את הילד לוותר ולהעניק, כי אנחנו רוצים לחיות בחברה שיש בה וויתור וסיוע הדדי; זה עולם טוב ונעים יותר.
אין דבר כזה ‘’נושרים’’ בחינוך החילוני. לעיתים, יש ילד שנשר מהחינוך הבית ספרי ואפילו נגרר להתנהגות מסוכנת ועבריינית, אבל את הבסיס הוא לא איבד; הוא ממשיך לחפש דרך לחיות את חייו בצורה שתהיה נעימה לו, לפי נסיבות חייו.
לילד שגדל במשפחה שומרת תורה ומצות, ישנם דרישות שונות. הוא לא משקיע בלימודים למען העתיד הכלכלי והחברתי שלו, אלא עליו לעסוק מגיל צעיר בלימוד תורה, בתפילה ובמצות. זה מאתגר, ומול אתגר זה עומד החינוך היהודי.
ישנם ילדים שיש להם קושי לשבת ולהתפלל לה’, הם לא חשים בהבדל בין יום שהם התפללו ליום שלא. ילדים אחרים שואלים, ‘’לשם מה אני לומד גמרא? מה יוצא לי מזה?!’’. יש מצוות עונתיות שיש סביבן הילה והתרגשות מיוחדת, לרוב הן מעוררות את הילדים; אך מצות יומיומיות, ‘’מצות שאדם דש בעקביו’’, גם ילדים דשים בהן.
עבור הילד, התפילה, לימוד התורה וקיום המצות, הם לא רק משימות שדורשות מאמץ; הוא שואל את עצמו במודע ושלא במודע, לשם מה אני עושה את זה? למה אני לומד את זה?
המהות שעומדת מאחורי החינוך החילוני, לא יכולה לתת מענה לחינוך היהודי. הגישה שאומרת, תתאמץ ותשקיע, זה לטובתך, כך יהיו לך חיים טובים ונוחים; גישה כזו, לא מסוגלת לגדל ילד שיאהב ויתלהב מתורה ומצות ובטח לא במאה ה-21.
לעומת החינוך החילוני האגואיסטי, החינוך היהודי מיוסד על כיוון הפוך לחלוטין. בחינוך היהודי, ההורים משתדלים להחדיר בילד שהוא בא לעולם לא כדי לשרת את עצמו, אלא כדי לשרת את בורא העולם - עבודת ה’. יהודי מחנך את הילד שלו מתוך תפיסה ש’’אני נבראתי לשמש את קוני’’, ולכן הילד שלו צריך לקיים את מצוות ה’, ללמוד את תורתו ולעבוד אותו ית’ בלב שלם.
הורים שומרי תורה ומצות ישקיעו בחיבור של הילד שלהם לבורא עולם, בחיזוק האמונה, בסיפורי התורה, בהכרה ביוקר של התורה, בחשיבות של מצוה; הם יעשו מאמץ להעניק לילד שלהם ‘’שמחה של מצוה’’ ותחושת תענוג בקרבת ה’ ובלימוד תורתו.
ההשקעה שלהם בחינוך לאהבת התורה ולחיבת המצות, לא נובע מהתעלמות מצרכיו של הילד ומחוסר אכפתיות מהעתיד שלו; כיהודים, הם חשים שהנשמה של הבן שלהם תהיה מאושרת באמת, כאשר היא תצא מעצמה ותתמסר לה’ ולרצונו.
גם הורה שמעניק חינוך יהודי, חפץ בכל ליבו שיהיו לילדו חיים טובים ונעימים, הוא יעשה מאמץ טוב כדי שהילד יסתדר כלכלית וחברתית, אך זה לא יהיה נשמת החינוך שלו; הוא ידאג לצרכיו הפיזיים ויסייע לו להסתדר, אך כל זאת בתור מעטפת. המתנה העיקרית שהוא יתן לבנו, היא התחושה של הזכות והשמחה בחיבור שלו עם ה’, על התורה והמצוות שהוא נתן לנו ועל השליחות שה’ מחכה שהוא יבצע בעולם.
רוב נחת!
מנחם וולף - יועץ משפחתי, הדרכת הורים וייעוץ זוגי. 058-5585770
מאפשרים לכם לקבל
