תיק דרזדן: כתבת ענק על חב"ד בבירת סקסוניה במגזין 'קראט'
יומן דרזדן
השמיים נמוכים ושחורים כשאני הולכת בלילה קיצי אחד בשדרה המקבילה לפארק בצפון דרזדן. איך הרגישו תושבי דרזדן, ביניהם היהודים שנותרו בעיר, בליל ההפצצה הגדולה שהחריבה את הכרך היפה והשקט הזה?
כיום, השאלה נוגעת לנו החיים בישראל, יותר מבעבר. איך זה להרגיש מופגזים, חסרי אונים ומייחלים לנס?
העיר, על בנייניה המפוארים, צריחיה המגונדרים ופסלי האמנות הרבים שהפכו אותה לעיר התרבות והאמנות הסקסונית – הוחרבה עד היסוד. עשרים וחמישה אלף בני אדם נהרגו. יש אומרים שיותר (ואני לא מדברת על גבלס ימ"ש, שניסה לעורר את אהדת העולם בזמנו על ידי ניפוח מימדי האסון ל25000 תושבים, אלא על הערכות שונות שהגיעו לאחר מכן, ש25 אלף אמנם מוצהרים אבל הנעדרים וההיגיון טוענים שמדובר ביותר).
המון המון סיפורי חיים ותעלומות נקברו באותו יום, ורק מידי פעם צץ איזה דו"ח מעניין – עדות מיוחדת הבא לנקד את הסיפור הגדול ולשפוך מעט אור הסטורי על מה שהיה שם בדיוק.
כמו הפעם, לי, בשהותי בעיר.
השנים ההן היו נוראות, שנות הסתר פנים בהן נהרגו שישה מיליון מבני עמנו, ועדיין, אנחנו חיים וקיימים!
בית חב"ד בדרזדן הוא הוכחה חיה וקיימת להמשכיותו המופלא של עם ישראל. ובעיקר, לכוחה של תורתנו הקדושה. הנצחית.
מ. אברהם
ארבעה ימים לשהותי בדרזדן, המתורגמנית שלי (קטיה) ואני בדרך לפגישה עם אולגה, (פרטים בהמשך,) אני מסתכלת בתושבים הבלונדינים ביתר חשדנות מאשר בימים הראשונים להגעתי הנה.
שיחות עם אנשים בכל השפות (כולל שפת ידיים ורגליים לאלו שלא מבינים מילה אנגלית בעוד אני לא מבינה מילה גרמנית, או אידיש, או רוסית) , ניקו ממני את הבורות ההתחלתית בעניין חפותם של התושבים מאנטישמיות – כך לפחות חשבתי בהתחלה. הם היו נחמדים, חייכניים ו.. שמאלניים כאלו, ואני הילכתי בביטחון עם שרשרת מגן דויד, מדמה בליבי שאני משיבה נקמה שערה אל מול ימי הטלאי הצהוב.
דא עקא, שכמה מהיהודים המקומיים שעימם דיברתי, הסבירו לי באופן ברור ביותר, שהאנטישמיות היא עדיין חלק מהנוף היפה להחריד (כפשוטו) הזה, המסודר, הנקי, השקט.
ואם אני לא מאמינה, אמר לי ר' אובה קורט, מזכיר בית חב"ד, אני יכולה לבדוק בתוצאות הבחירות האחרונות. 35 אחוזים מהתושבים הצביעו למפלגה הניאונאצית!
לפני כשנה התחולל רצח על רקע אנטישמי כמה קילומטרים מפה, וזו הסיבה לשהותן של השוטרות ברכבי המשטרה 24/7 מסביב לבית.
יתר על כן, התברר לי, שדובר המפלגה הניאונאצית מתגורר ממול בית חב"ד, בו אני מתארחת...
כשהרב הבלין ואשתו, חני, רכשו את הבית והדובר שמע שהולך להיות פה סינגוג,(בית כנסת) הוא הקים מחאה ופנה לרשויות וניסה לטרפד, והגיע עד בית המשפט בברלין, שם קיבל תשובה ניצחת: "זה לא עניינך, אדון!"
התשובה נתנה מפי שופט אוהד ישראל, ובית הכנסת שבתוך בית חב"ד, הקום הוקם, אבל על זה, בהמשך הכתבה.
כך או כך, אנחנו בדרכנו ל'מרפסת של אירופה', שם קבענו מפגש עם אולגה, לאחר שכנועים רבים ומשיכות רבות עוד יותר בחוטים לא ברורים של כל מיני ישראלים מהקהילה כדי לקבל את הסכמתה.
אנחנו יורדת מהרכבת הקלה, הצהובה כמנגו, חולפות על פני מראות לא ייאמנו של יפעה ויופי אשר יפת אלוקים ליפת הארורים, והולכות לכיוון מקום המפגש.
אולגה כבר מחכה לנו על ספסל עץ מתוך שורת ספסלים שנשפכים אל נהר האלבה ספוגים מבירת אמש.
בוקר חמים קיצי ועצל מפציע על גדות הנהר. הגשרים והמבנים, הצריחים והטירות, הפסלים ואבני המדרכת, המזרקות והפרחים, צועקים כולם תכף יהיה פה 33 מעלות, נא לחגוג, כי למחרת יירד גשם זלעפות.
האנשים ממלאים אט אט את המקום. בשקט אופייני. מטריד. בדרזדן, גם כשהרחובות הומים מאדם, אין רעש. המכוניות לא צופרות, נשים יורדות ונשרכות מין הרכבת עם עגלות תאומים נמוכות ואין איש שמושיט ידו. כמין דממת אלחוט זרועה וספוגה בחשדנות לא ברור. אף אחד אינו מדבר בפלפון .
אני רושמת לעצמי לשאול אותה אם מותר או אסור לצפור פה, או לדבר בקול, אבל קודם יש שאלות חשובות יותר שעליהן להישאל. כשאת לא יודעת גרמנית או רוסית, (אמה של אולגה הגיעה מאוקראינה בשנת 92, כמו רבים), והמתורגמנית שלך יודעת אנגלית ועברית רצוצות למדי, אין זמן או יכולת לשום מילה מיותרת.
"אז ספרי לי", אני מבקשת, "את הסיפור של היומן".
היא מוציאה מתיקה, דמוי סל קטן, ערימה של דפים מרשרשים מזוקן, מחזיקה בו כמו באוצר.
של מי היומן?
"היומן שייך להנרי מן, זהו נער שמשפחת אבי אמצה, הוא היה נער בן 14 כאשר כתב את הדברים. אבא שלי, ויקטור, היה חבר שלו".
הדפים כתובים בגרמנית כמובן. אני משערת שנתלשו מתוך מחברת. זה אינו יומן כרוך.
משפחתו של הנרי נספתה כולה בשואה, חלקם נלקחו למחנה ריכוז בריגה, (הוריו) ואחרים לאוושוויץ (אחיו, דודיו ואחייניו).
את הנרי לקחה, כאמור, תחת חסותה – משפחת ארלניד שהיו שכנים / מקורבים למשפחת מן.
המשפחה הייתה חצי יהודיה וחצי ארית, אולגה אינה יהודיה.
ערב ההפצצה נותרו בדרזדן מספר מועט של יהודים, בעיקר אלו אשר היו נשואים לארים. ארלינג הייתה, כאמור, משפחה כזו.
הנרי נאלץ להתגורר במרתף ולראות אך מעט או יום.
חייו ניצלו למעשה, ואפילו את ההפצצות הוא שרד, אבל למרבה הצער, הוא לא החזיק מעמד לאחר מכן, אולי בגלל המסע הקשה, ואולי בגלל דברים (מובנים) אחרים - נפשו התערערה, והוא נמצא באחד הימים ללא רוח חיים בחדרו.
"בתאריך 13 בפברואר 1945", אומרת לי אולגה, "נמסרו למשפחתו של אבי כמו לעוד יהודים שנשארו בדרזדן, צווי התייצבות למשלוח (גירוש) האחרון שנועד להתקיים ב-16 בפברואר. הם היו אמורים להישלח לטריזנשטט.
אבל אז, ב14 בפברואר, התקיימה ההפצצה המפורסמת של צבא בעלות הברית על דרזדן, והיא גרמה לכאוס, שאין לתאר. זה איפשר למעט היהודים שנשארו להימלט מהעיר תוך הסתרת זהותם היהודית, ולהיטמע באוכלוסייה, שנמלטה גם היא על נפשה.
המשפחה שאמצה את הנרי ניצלה מההפצצות הצטרפה אף היא לזרם הבורחים הנפלטים מהעיר. הם הגיעו לאזור כפרי בסקסוניה ושם ניסו, איכשהו לשרוד. אחר כך נדדו ממקום למקום לאורך שנות השיקום ולבסוף השתקעו בברלין השבורה עם פליטים נוספים ורבים.
חצי שנה לאחר סיום המלחמה, בחורף 1946, נמצא הנרי הנער, שעבר כל כך הרבה, ושנפשו הייתה רגישה כל כך, ושהבין שכל משפחתו נרצחה ואיש מהם לא נשאר לפלטה, ללא רוח חיים, בחדרו.
אולגה מסכימה לקטיה לקרוא - רק לקרוא את הדפים בגרמנית, אבל לא משחררת אותם. קטיה מתאמצת. הכתב מטושטש, חלקו לא ברור.
מדובר בכשמונה עמודים מרשרשים שאנו שוקדים לתרגם בעוד אולגה עומדת לידי ושומרת שלא אצלם או אגנוב לה אותם. (אני לא! שתירגע...)
כשאני מבינה מה כתוב שם, אני מתחלחלת ומתפעמת ובעיקר מוצאת את עצמי כל הזמן צריכה להתאפק ולא לצווח בהרגשות ולא לרעוד תוך כדי שאני מאיצה בה בעדינות לתרגם לי.
ואלו הדברים שאני מצליחה לדלות (לכתוב היא מרשה לי...)
תאריך: פברואר 13, 1945
יומני שלום,
הגענו למייסן (עיירה הממוקמת 25 קילומטר מדרזדן), אחרי ליל מנוסה ארוך. העיירה השקטה שעד עכשיו שמעתי עליה רק מבובות החרסינה (תעשיית הפורצלן), נראית כמו מהומה גדולה של פליטים, אבל העיקר שאין פה אש ואזעקות הרוגים ודם. כל זה נראה נראה רחוק פתאום, אם כי יש פה הרבה אנשים שהגיעו לפה מלוכלכים ומזועזעים (כמונו).
רק אתמול השמיים בדרזדן היו נראים כמו ציור של אש והרס. דרזדן קרסה תחת כל ההפצצות.
האוויר היה סמיך מעשן ומריחות של דברים שרופים ובכל מקום היו צרחות, וריח של בניינים בוערים.
ויקטור לא אמר מילה. ואבא שלו צעק "לכיוון האלבה, לכיוון האלבה".
עוד מלא אנשים צעקו. ניסינו להימלט, ניווטנו ברחובות. הכל היה זרוע הרס, הפנים, הידיים והרגליים שלנו היו מרוחות באפר וגם דמעות.
הגענו לנהר. כולם הלכו לשם כי מים זה נשמע רעיון טוב אבל בעצם גם שם היה מזעזע. היה אש מעל הנהר. ההפצצות לא הפסיקו והכל היה אדום ובוער. הר ארלינג החליט לברוח מהעיר.
הלכנו עם עוד אנשים. נענו כמו צללים, חומקים בין הסדקים והרחובות, שבחושך נראו מיואשים מאד. מידי פעם נשמעו הפצצות. לא רחוק מאיתנו אנשים נשרפו. עד עכשיו יש לי טעם של עשן בפה.
התופת כל כך מזעזעת, שנראה לי שאין שום תקווה.
דף אחר ונוסף שמתורגם לי, כתוב בדיו בצבע אחר, ומכיל הסבר נוסף להתערערות נפשו:
אני מתגעגע אליכם, אבא אמא, ומילי הקטנה, מתגעגע כל היום וכל הלילה.
אומרים לי שיש לי מזל שחיי ניצלו, אבל הם לא מבינים שאני חושב שזה בדיוק חוסר המזל שלי. אני לא רוצה כלום. אני רוצה רק להגיע אליכם. לראות אתכם".
אני מבינה, שלמרבה הצער, הנרי או משפחתו לא היו דתיים. אני בטוחה שבאם היה 'אלוקים' בלקסיקון של הנער המסכן, הוא היה חזק יותר, מחוזק ומאמין.
אני מביטה באישה שמולי ובצרור הדפים שבידה והלב שלי מתפוצץ. למה היא לא מוכנה לתת לי לתווך אותה ליד ושם?
וזה מביא אותי לחשוב כמה עוד דברים יש בעיר הזו, שקבורים תחת ההריסות, השלטון הקומוניסטי שהגיע אחרי המלחמה, התושבים הזרים והחדשים שמילאו את העיר לאחר ותוך כדי שיקומה האיטי, המאורגן והמסודר והאופי הקר של המקום השקט הזה שבו אסור לצפור או לדבר בקול או לדבר בכלל, כך לפחות נראה מהצד. לי.
אם חושבים על זה, דרזדן היא אחת הערים מלאת השכבות. אמנם באופן מטאפורי כל עיר מלאה שכבות היסטוריות, אבל בגלל הפצצת האדירים, וכל התהפוכות שעברה לאחרונה, עולה דרזדן על כולן.
כך או כך, עכשיו, מול אולגה, חסרת אונים ומתפקעת בתוכי, אני מתאפקת ואינני מנסה לשכנעה לצלם את דפי היומן. משום שלפגישתנו קדמו דיונים רבים, ועלי לומר תודה בכלל שהסכימה להיפגש ולהראות לי.
מסיבותיה שלה, שאין לי מושג מה הן, היא מעדיפה פשוט, שלא. היא גם לא מוכנה שאצלם את הדפים. זה היה התנאי שלה הנחרץ.
יש לי חשד, שיש לה תקווה למכור את החומר בהרבה כסף או, לפחות ביותר כסף ממה שהציעו לה אבל זו רק השערה שלי.
היא מראה לי תמונות של הבת שלה עם בנה, הנכד בן השלש. כשאני נותנת לה את כל הסוכריות והשוקולדים שקניתי עבורה, כמחווה לכך שהסכימה להיפגש איתי ולהראות לי את היומן, היא לוקחת אותם בשמחה, ואומרת "טו זה קינדררר".
יומני צעירים בשואה
את פליקס פוטר, חוקר שואה גרמני בעל שרשים יהודים, אני פוגשת במוזאון אריך קסטנר בדרזדן.
אני מספרת לו על דפי היומן של הילד הנרי והוא מתרגש אפילו לא חצי ממה שחשבתי, אין לדעת אם בשל אופיו, מוצאו או עיסוקו.
"השואה התקיימה סה"כ לפני 80 שנה, זה כבר עידן בו אנשים וילדים נהגו לכתוב יומנים, היומן המפורסם ביותר הוא של אנה פראנק, אבל יומנים רבים נכתבו, והם מהווים עדויות, אם כי רובן המכריע של העדויות הללו כנראה אבדו, נשרפו והושמדו בכאוס של מלחמה ובריחה.
אבל רבים שרדו ועד היום מספרים כיצד צעירים ברחבי העולם חוו את המלחמה ההרסנית ביותר ואת הזוועה ההמונית הגדולה ביותר בתולדות האנושות. היומנים הללו הם אולי האוצר ההיסטורי-ספרותי הגדול ביותר שלא התגלה במאה הקודמת".
פוטר מואיל להראות לי דוגמאות ליומנים שכתבו ילדים ונערים בשואה, "ממחנות השמדה ממש לא נותרו יומנים", הוא אומר, "למרבה הצער כמובן. כי היומנים הללו הם דו"ח מדהים של הסטוריה. אבל יש יומנים מגטאות וממחנות שונים. למה הם כתבו? לפעמים מצורך לפרוק, לפעמים מצורך לתעד, כמו שכתבה צעירה יהודייה רומנית בשם מרים קורבר, שגורשה עם משפחתה מרומניה לגטו דז'ורין בטרנסניסטריה, ביטאה זאת ביומן נואש בקיץ 1942:
התחושה שלי היא שמה שאני כותבת כאן הוא לריק. אף אחד לא יקרא את זה, ואם אתרחק, אשרוף את כל מה שקשור לזמן הארור הזה בדז'ורין. ובכל זאת אני כותבת...
אוטו וולף היה בן חמש עשרה בלבד, כשנצטווה בקיץ 1942 לעזוב את כפר הולדתו טריצה, ולהתייצב לגירוש באולומוץ הסמוכה יחד עם הוריו ואחותו הגדולה, הם נסעו להסתתר עם חבר גנן בשם סלבק, ביער הם הכינו מקום מסתור שבו יגורו כמעט שנתיים מעתה ואילך.
אוטו מתאר את הבריחה הדרמטית לשם ברישום הראשון שלו ביומן בפיכחון:
בשעה 2 בצהריים אנחנו נוסעים מטריצה ליישוב אולומוץ, יוזף לון מסיע אותנו.
להיפרד זה קשה ואנחנו מאוד כועסים ועצובים. אנחנו נוסעים די מהר, אז אנחנו באולומוץ בשעה 4 אחר הצהריים.
לפני היציאה מסרתי את מפתח הדירה למשרד העירוני בטריצה והנפקתי תעודת זהות לליקה. ירדנו באולומוץ ואמרנו ללון שנראה רופא וחברים... ואז רצנו ללא לאות עד ¾ 12 בלילה.
הגענו ליער רק בחצות.
ביער, אנחנו לא ישנים הרבה, אנחנו פשוט שוכבים ערים. אנחנו מרגישים שמכים אותנו.
מעתה חיה המשפחה מתרומת חברם סלבק - מצב שלא היה חף ממתח בעיצומה של המלחמה המתמשכת ורדיפות היהודים.
יומנו של אוטו הצעיר מתאר יום אחר יום במילים דלילות למדיי את מצבי הרוח המשעממים של המשפחה המבודדת בעל כורחה, את השעמום, הפחד מניין תגיע והאם תגיע הארוחה הבאה, החיונית להישרדות.
בשלב מסוים זה הפך להיות לא בטוח. הזאבים קלטו את מקום המסתור שלהם ביער, ובתחילת 1944הם עברו לעליית גג של משפחה בשם זבוריל, שם נשארו מוסתרים כמעט שנה.
אבל לקראת סוף המלחמה, כאשר מצבם של היהודים בצ'כוסלובקיה נעשה חמור יותר, הם נאלצו לעבור שוב והוכנסו לרפת.
עבור אוטו, שהותו שם הייתה קצרת מועד: ב-18 באפריל, הוא נתפס על ידי כוחות של צבא ולסוב בפעולת תגמול, נחטף, וכעבור יומיים, לאחר שסירב לחשוף את מקום הימצאה של משפחתו, אפילו תחת עינויים, ירו בו וקברו אותו ביער סמוך.
אבל היומן שלו שורד, גם בגלל שאחותו פליסיטאס, מבוגרת ממנו בשבע שנים, מצאה אותו ושמרה. שלושת השבועות בין לכידתו של אוטו ב-18 באפריל לסיום המלחמה ב-8 במאי הם בין קטעי היומן המדכאים מכולם: המשפחה חיה בחוץ בטמפרטורות קפואות ובגשם ללא מזון, מלוכלכת, חולה ומיואשת יותר ויותר, מחשש פשיטות נוספות. אבל הם שורדים.
"היו קרבות ביער, הכדורים שרקו בכל מקום ביער, בין העצים, ניסינו להתחמק מהם, אבל לבסוף החלטנו שאין מוצא אחר מאשר להשתמש באחד המקלטים הרטובים ומלאי העפר. ואז שמענו מישהו צורח בתסכול והשקט חזר. לא רצינו לטפס החוצה, פחדנו להראות את עצמנו מוקדם מדי. לכן חיכינו בבונקר עד שלבסוף יצאנו, מכוסים בבוץ ובמצב נורא.
יומן אחר של ילד אלמוני נמצא בגטו לודג', ושם נכתב:
מלא פחד, אני מהרהר בעתיד - אם בכלל יש לנו כזה! הרי אין לוח שנה בנצח! אנחנו לא יכולים להיות בטוחים אם נחיה או נמות – האם נושמד, כעם? אני מתפלל שהתוכניות ה"אצילות" שלכם יסוכלו, חברים גרמנים מהגיהנום, שטניים, שטניים זה מה שאתם – אבל אולי נינצל ונימלט על מנת לספר לאנושות האחרת, ההגונה על מעשיכם השפלים! ולקלל את שמכם לנצח!
ובעמוד אחר הוא כותב:
לא יהיה זה אפשרי עבור מישהו שלא היה איתנו לדמיין מה עברנו השפה האנושית היא דלה מכדי לתאר את המחסור במילים שיהיו הכרחיות כדי לתאר חלקית את סבלנו. שלא לדבר על הטענה לשקף את המציאות שלנו.
"אלוקים אדירים... למה אתה לא מעניש את אלה שהורסים אותנו? האם אנחנו החוטאים והם צדיקים? האם זו אמורה להיות האמת?!"
כמה עמודים אחר כך מסתיים היומן. עד היום לא ידוע דבר על גורל מחברו..
יומן נוסף שכתבה נערה צעירה בגטו טריזנשטט, הוא יומנה של אליס ארמן, שנשמר בגטו עצמו.
התאריכים ביומן הם מ-18 באוקטובר 1944 עד 19 במאי 1945, הוא אחת העדויות המדהימות ביותר על השואה.
ארמן מתארת במילים חריפות את תחושת האובדן והצער הפנימיים שלה. ניכר שהיא צעירה פגועה ששרדה, אבל היא חלולה מבפנים. אפילו סיומה הסופי של המלחמה ב-8 במאי, (יום השחרור,) אינו סיבה עבורה לחגוג:
"זה מאוחר מדי להכל, הרוסים השיכורים חוגגים ושרים שירים צרודים על הניצחון אבל אלו חגיגות של אספסוף נבער, שלא מבין מה היה פה.
היהודים המסכנים למדו בצורה הכי מדממת את רוע העולם.
אני עצובה ועייפה, הכל חסר טעם. השנים היו לשווא, 6 מיליונים נרצחו . אני חושבת כמה זה חסר טעם, חסר טעם, ואני מרירה ועצובה".
אנחנו זקוקים לתיעוד, לדיווח, לדוחות, כל פיסת כתובים שהנציחו אלו שחוו את ההיסטוריה הנוראה הזו, בעל ערך פנומנלי.
המפגש עם יומני השואה מותיר אותי עגומה במקצת אבל כשאני חוזרת לבית חבד ורואה את ילדי הגן היהודי באים ללמוד במבנה הקטן המעוטר שופר, סביבון וסוכה, מתפללים בקולי קולות
אני מתעודדת.
"דווקא בתקופה זו", אומר לי הרב שנאור הבלין, "יש תחושה בחו"ל שעם ישראל חזק מאי פעם והשורשים לא נגדעו. עוד ועוד יהודים רוצים להתקרב, לבוא לבית הכנסת.
"זה בכלל לא קשה", אומר הרב שניאור, ומתכוון להערתי על הקושי בדבר חינוך יהודי בגולה. "כשיש מדוע, כל קושי מתגמד והופך להיות חוויה, הדרך למטרה, האתגר".
לאנשים האלו יש מנוע. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב את זה. ממש במילים אלו, המוח שלי חוזר ואומר את זה כאילו לקה באו.סי. די מקומי. לאנשים האלו יש מנוע. משהו מניע אותם כל כך. מנוע משובח יש להם.
הרב שנאור הבלין, שליח חב"ד בדרזדן ואשתו חני, ומשפחתו כולה, הם סמל ודוגמא לחיים עם משמעות, שליחות ונתינה. אינני חסידת חב"ד אבל אני לא מצליחה שלא להתרגש קשות מהרוח הזו, העושה עושה ועושה.
אני מאמינה שכל יהודי היה מתרגש כמוני, ובעצם יודעת זאת, כי אין ספק שהמקום הזה מושך אליו.
אני מתארחת אצלם בשלהי תמוז. הקיץ מכה בדרזדן ללא רחמים וזה אומר 26 מעלות שגורמות למקומיים ל"התעלף מחום" ולהתלונן על כך שאי אפשר לגדל כמו תמיד קוביות קרח במרפסת, אבל בחצר משפחת הבלין – מדשאה ירוקה ורחבת ידיים – השוקקת פעילות אינסופית, יומיומית, שחרית מנחה וערבית, אין דבר מלבד תנועה ברוכה, שמחה, מקודשת.
ילדי דרזדן היהודים מגיעים לכאן בבוקרי החופש הגדול לקייטנה בה הם שומעים די לראשונה כל מיני דברים. וזה מזל ממש כי בלעדי בית חב"ד הזה, הם לא היו שומעים מאומה.
את הקייטנה המכונה קמפ מנהלות חני והבנות המקסימות – שלש במספר. ההשראה הזו, מלאת השליחות ניכרת בכל פעולה שלהן. בכל תפילה, בכל ארוחה, בכל ממתק כשר למהדרין שהן מגישות בחיוך, מבקשות לומר אמן על ברכה, ראשונה ואחרונה, בכל יצירה של חומות ירושלים.
מתזזת כה וכה ברחבי המתחם, דואגת חני להכל, שיהיה לילדים אוכל, שיהיה לכל אחד נעים, שישמחו, שיחייכו, שהמדריכות תהיינה מוטענות במה שצריך.
אבן שואבת
כל הנחלים מתנקזים לים. כל נקלעי גרמניה מגיעים לדרזדן.
מטיילים, משגיחי כשרות, יהודים שמנסים להגר, יהודים שמנסים לבדוק, יהודים שמנסים לברוח.
איכשהו נראה, שכולם מגיעים לפה.
מטרת ההגעה לכאן היא אבסולוטית: הטענה.
אוכל. חום. אהבה. שייכות. שורשים. קשר. קרבה. אבא.
אנחנו יושבים במטבח הבית העצום – שלא לומר חווילה - במוצאי שבת. הרב שניאור, חני אשתו, ואני.
השעה מאוחרת מאד, בהתאם לקיץ הצפון אירופאי. השבת המרוממת, שרק יצאה, עדיין ספוגה בעצמות. מסוכה בצורת עשרות חוויות ומראות וכל כך, שאני לא יודעת במה להתחיל.
אשר על כן, אני שואלת את הדבר הראשון שעולה בדעתי.
"איך יש לכם סבלנות לכולם?"
שולחן השבת שלהם עמוס בכל יהודי שמחפש מקום כשר. רובם נחמדים, מנומסים, מכבדים ואפילו מעריצים (כמוני) אבל יש מעטים, ואני מסייגת – מעטים מאד – שצריך סבלנות עבורם. סוג של הכלה מוגברת.
למשל, אחד הגדיל לעשות, וכששרו בשולחן שבת "אני מאמין" הוא שר "אני לא מאמין".
והרב הבלין, במקום לעקם לו אף, או להתעלם, פעל הפוך.
הוא... איך להגדיר זאת? חיבב לו.
שוחח עימו, התעניין בו, והתבדח.
וכך, כשהוא מלוטף ומחויך, הצליח לחלץ ממנו הבטחה: "מחר ומחרתים אתה מניח תפילין ושולח לי תמונה שלך!"
מה נראה לכם שקרה? הבחור הסכים.
וזו רק דוגמא אחת מיני רבות.
"למה הוא בא?" שאלתי את חני, מזועזעת.
"לקבל חום ואהבה, ואולי גם הקיבה מדברת". מחייכת חני את החיוך הרחב שלה. שמתכתב עם כל פעולה ופעולה שלה. זה בית של שפע, של הרבה מאד אוכל. גשמי כמו רוחני.
הרב שניאור עובד בין השאר כקבלן של משגיחי כשרות.
"היה עלי ללמוד את העבודה שנים ארוכות. כשהגענו לפה, היה פה מדבר. שממה. לא היה פה כלום".
משפחתו של הרב שניאור הבלין מתגוררת ברמת שלמה, אביו, רב השכונה, הקים שם את בנין 770
המפורסם, תאומו של זה בארצות הברית.
"נולדתי לשליחות. יש לי שני אחים שלוחים בגרמניה, אחד בהמבורג והשני ב (?) ", הוא מספר.
בבית משפחתה של רעייתו, חני – שאביה הרב גור אריה שליט"א, הוא רבה הראשי של חולון, כל ששת האחים נמצאים בשליחות ברחבי העולם".
כשיש מדוע אפשר לשאת כל איך
"שנה אחרי חתונתנו, נחשבנו, אף היינו, זוג צעיר אמיד למדי. אני עבדתי, חני הייתה מורה והרוויחה יפה, גרנו בירושלים והיה לנו רכב – כמה זוגות צעירים יכולים להתהדר במצב כזה? אבל היה לנו ברור שאנחנו הולכים לעשות שליחות".
הגענו בערב פסח. התאריך היה ו בניסן. לא ידענו כלום ולא הכרנו כמעט איש.
חצי שנה לאחר מכן – יום כיפור - בית הכנסת שלי היה עוד בחיתוליו - פניתי לאחד ממתפללי בית הכנסת, וביקשתי "מחר יום כיפור תגיע בבקשה למנין!"
הוא אכן, הגיע לקול נדרי, וגם לתפילת הבוקר.
כשפנה ללכת פניתי אליו והתחננתי, "תעשה לי טובה תבוא גם למנחה ונעילה".
"הרב", הוא אמר ברצינות תהומית, "אני לא יכול!"
"אתה מרגיש טוב?" התעניינתי. איזה יהודי לא ירצה להגיע לנעילה? הוא אמנם לא דתי, אבל אני יודע שמגיע מבית מסורתי, עם שורשים.
"אני מרגיש מצוין אבל יש היום מבצע של 50 אחוזים על מקררים בזול... אני חייב לקנות מקרר. את הבוקר בזבזתי, אבל אני חייב לקנות לפני שהיום יסתיים ואיתו המבצע".
תפסתי את הראש. אלוקים, אני לא מצליח להבין את זה. זה קשה לי. אבל מילאתי פי מים, כמובן. איכשהו סידרנו מניין.
השם עזר. הקהילה התחילה להתעבות. ליקטנו נפשות בפינצטה אבל חבר הביא חבר.
היום, כפי שאת רואה, הקהילה מכובדת, בית הכנסת מלא, יש מניינים כמעט בכל יום. וכמובן בשבת.
כולל תורה לגברים ולימודי קודש – שיעורים לנשים.
זהו מסלול לימוד מסודר עם מבחנים – בהתחלה הם הגיעו ללמוד דברים בסיסיים, על יהדותם והיום כבר התקדמו לגמרא והלכה ומשנה וחסידות. אני מדבר איתך על אנשים שהגיעו מאפס רקע של יהדות!"
"מה מניע אתכם?"
אני חוזרת לדבר על אותו מנוע ענק מתוצרת משובחת בבירור.
"הרעיון של שליחות זה התמסרות. לקהילה, לאנשים.
לקרב אותם לתורה. זוהי הדרך שהרבי התווה לנו : אדם צריך לראות איפה הוא יכול יותר להשפיע ושם להיות. ברור שהרבה יותר קל להתגורר בישראל. סיפרנו לך שהיינו זוג צעיר מסודר ביותר. אבל המחשבה הזו, שאולי יש ילד יהודי בדרזדן שלא יודע את האות אלף ואני יכול ללמד אותו את האות א'... זה מה שמניע".
סדר יום של שליח
בית הספר של הבנות נמצא שעתיים מהבית. אנחנו קמים בכל יום שני בשעה 4 וחצי בבוקר, נכנסים לאוטו ונוסעים לברלין. ללימודיהן.
הבנות מתגוררות אצל הדודה -אחותה של חני – (בעלה הרב טייטכל, שליח חב"ד בברלין) וביום חמישי הן חוזרות הביתה.
מטרת הטרטור – חינוך יהודי טהור לבנות.
"תחשבי על זה", אומרת חני, "הילדים שלנו נמצאים בשלט רחוק – למעהאנחנו הורים 3 ימים בשבוע, בלבד – כשילד חוזר עם מבחן או לא מרגיש לא טוב, אמא שלו עוזרת לו - בטלפון.
אבל ב"ה זכינו שהילדים שלנו יהיו בנויים היטב, חזקים ואיך לומר את זה? - נורמלים ומעלה".
מניין המימון למקום רב הסתעפות שכזה?
אני שואלת ומתכוונת לחמש הקומות השוקקות חיים המכילות בית כנסת, כיתות פעילות, וכמובן חדרי המגורים.
"בבסיס ענין השלוחים מדובר בכסף מקומי לטווח ארוך. ובמילים פשוטות - הרבי שלח שלוחים, ולאחר תקופה לא ארוכה של עזרה, הם אמורים וצריכים לגרום שמהמקום יממן את עצמו. הרעיון שעומד מאחורי זה: אם גרמת שאדם יהיה מוכן לתת צדקה להצלחת המקום סימן שפעלת היטב וגרמת להערכה.
העיר לא יכלה לספק לנו אפשרות כלכלית (בברלין יש קהילה גדולה יותר, עשירים יותר), לכן, נכנסתי לעולם המשגיחות. ודרך זה אנחנו מתפעלים את הבית. עכשיו, שמונה עשרה שנה לאחר שהגענו, גם הממשלה מכירה בנו.
כך הכל התחיל
מיד כשהגענו, שכרנו דירה לא גדולה, ופתחנו בית חב"ד.
2 חדרים הוקצבו לבית (היו לנו כבר 2 ילדים) ושאר הבית – בית חב"ד, מטבח, בית כנסת.
אחרי שנה, הילדים גדולה והיה צורך בגן יהודי. החלנו בשיתוף פעולה עם גן מקומי. היינו קבוצה בת 12 ילדים בתוך הגן הגדול.
מהארץ הבאנו בנות שליחות לרעות את הצאן.
בשלב זה מצאנו שאנחנו שוכרים 3 מקומות : דירה לנו, גן, ודירה לבנות- הגננות.
גם בית חב"ד גדל... החלטנו לשכור מקום יותר גדול שהכיל את כל החדרים הדרושים ורק הבית היה בנפרד.
לאחר 7 שנים הגענו למסקנה שחייבים לקחת מבנה שיכיל את הכל ויצמצם את השכירות.
הקב"ה זימן שנקנה את הבית הזה. וכשאני אומר זימן", הוא מטעים, "אני מתכוון, זימון טוטאלי. מוחלט.
בבואנו לקנותו היה עלינו לתת סכום בסיס.
לשם כך, פנינו לאדם בשם משה קוטלרסקי, שהוא היה ממונה מטעם הרבי על השולחים.
שיעזור לנו עם תורם מפלורידה.
"מצטער יש לי שני עקרונות שאינם מתאימים לתרומה הזו", הגיב התורם. "אני לא תורם למקומות בגרמניה, משום ששם קיימים נכסי יהודים רבים ואני סבור שצריך לחפש ולהחזיר אותם, ושנית, העיר דרזדן לא מכילה מספיק יהודים. (הוא תורם מ6000 ומעלה ובעיר היו אז 4000 יהודים בלבד).
קיבלנו את הסירוב בצער, והמשכנו הלאה.
שבת אחר כך, שכנעתי שלשה יהודים מהקהילה שהתחילו להתקרב, לעשות ברית מילה.
ברית למבוגרים אינה דבר פשוט. אבל הם כבר היו בתהליכי תשובה מתקדמים והסכימו שהם חייבים. אמרתי להם שבעוד שבועיים עתידה להתקיים ברית מילה בזמנו (יכולתי לומר ככל העולה על דעתי, איש מהם לא ידע לסתור אותי באיך ייתכן לדעת שהברית תתקיים בדיוק בזמן?, אבל רציתי שיתחייבו על התאריך. ואכן הם התחייבו.
ניסיתי להשיג את המוהל מהארץ, שיגיע בתאריך המסוים הזה, ולא הצלחתי.
הדבר פרח מראשי.
שבוע וחצי לאחר מכן, יום שני ב-4 בבוקר, אשתי מעירה אותי ומזכירה לי שהיום אני צריך לנסוע לברלין לקחת את הילדים, מכיוון שהיא מחזירה אותם ביום חמישי, כי... ביום חמישי יש לי את הבריתות...
התחלתי להתקשר למוהל שוב, ושוב, אני לא מצליח להשיג אותו.
לאחר חיפושים נרחבים התברר, שהוא בקזחסטן.
היה כבר יום שלישי. אמרתי לו "יום חמישי אתה אצלינו. בא לבריתות".
"כשנהייתי מוהל ברחבי העולם למבוגרים", ענה לי, "היה לי הסכם עם אשתי שהתנאי הוא שכל הבריתות של המשפחה אני עושה, וביום שישי יש לי ברית של אחיין... אני יכול להיות יום חמישי בדרזדן אבל חייב באותו יום לעזוב לארץ".
יום רביעי בלילה הגיע ברכבת. באתי לקבל את פניו והוא אומר לי: "אתה לא צריך לשלם לי שום דבר כי אדם חרדי נתן לי 500 יורו לכיסוי ההוצאות".
הסתכלתי בו בחוסר הבנה.
"כן, פשוט ככה", הוא אמר, "מיד כשירדתי מהרכבת, ניגש אלי אדם בעל חזות יהודית מובהקת ושאל אותי מה עושה פה אדם חרדי? עניתי לו שאני מוהל ומגיע למול 3 אנשים מבוגרים, אמר "אני רוצה להשתתף בהוצאות. קבל ממני 500 יורו בבקשה, שאהיה שותף למצווה הגדולה הזו".
וכך היה...
הבנתי שיש עלי כנראה את סגולת הברכה של סנדק. אמרתי, אני סנדק 3 פעמים, אולי זה הזמן לנסות שוב אצל הרב קוטלרסקי.
התקשרתי אליו, והזכרתי לו, שוב.
הוא אמר: "תכתוב לי מכתב".
"כבר כתבתי לך 10 מכתבים מה אני יכול להוסיף?" תהיתי.
למשמע תשובתי, הוא נזף בי: "אתה חוצפן ואני לא רוצה לדבר איתך יותר!"
הייתי בהלם מוחלט. לא הבנתי מה עשיתי?!
חזרתי שבור ורצוץ, לבית חב"ד, ואני רואה בתיבת הדואר מכתב: "לכבוד השליח שנאור הבלין מאת ידיד נפש"
לא הבנתי איך אדם הכניס בתיבת דואר ? בגרמניה רק הדוור יכול להכניס מכתב. רק לו יש מפתח לתיבות.
המעטפה הכילה צילום מאגרות הקדש של הרבי ובו היה המשפט "לפלא אשר חשבו לדחות 3 בריתות. באם ישנה בעיה כלכלית יסולק מהמזכירות בימים הקרובים..."
ובאמת, נזכרתי שהיה לי צד לדחות את הבריתות כשלא מצאתי את המוהל.
התעלומה נותרה בעינה עד היום. אף אחד לא יודע מי שלח את זה (המשפחה שלי לא ידעה בכלל מזה, כך שזה לא אחד מהם, בטוח).
למחרת, ביקשתי מאבי, שהוא בידידות גדולה עם הרב קוטלרסקי שישאל מה קרה.
התברר שהייתה אי הבנה. הוא ניסה לומר לי שפנה לתורם אחר וביקש כסף לדרזדן, ואני לא הקשבתי טוב וחשבתי שהוא מתכוון לאותו תורם שכתבנו וכתבנו לו והוא סירב.
לכן כשאמרתי לו כך הוא הגיב שאני חוצפן.
הבריתות התבצעו בהצלחה.
יום א התקשר אלי הרב קוטלרסקי, ושאל : "יש לך תכנית במקרה להגיע לניו יורק?"
"אם יש לי סיבה אני מגיע מחר". עניתי מיד
"יש לך סיבה. יש לי חצי מליון דולר בשבילך מתורם בשם ג'ורג' רום ממיאמי, פלורידה.
"ב3 וחצי שעון ניו יורק : "משה אני לא מצליח לישון בלילה אני מרגיש שהרבי רוצה שאני אתן כסף לדרזדן אבל הבעיה שאמרתי לדרזדן לא ואני אדם שמקפיד על מילתי.
אז אתן אבל בתנאי, שעל הבנין לא יוזכר שמי..."
וכך היה.
כיום עומד הבנין על תילו. מזמין אליו כאבן שואבת כל יהודי שנקלע לעיר ומעוניין במנין, אוכל כשר למהדרין, חום ואהבה, תחושה של ביתיות ובעיקר - שורשים.
מאפשרים לכם לקבל
