מערכת COL
|
יום ד' טבת ה׳תשס״ו
04.01.2006
רעיון לחזרה בבתי כנסת – פרשת ויגש
COL מפרסם גם השבוע דרשה מוכנה לפרשת השבוע לשבת ויצא עבור השלוחים והתמימים ההולכים לבתי כנסת לחזרת דא"ח. הדרשה ב'כתבה מלאה
בפרשת השבוע מסופר על פגישתם המרגשת של יוסף ויעקב, לאחר עשרים ושתים שנים שבהם לא ראו האב והבן זה את זה. הפגישה לא באה בהפתעה, כי כבר לפני כן סיפרו בניו של יעקב לאביהם אודות יוסף המולך במצרים, ובכל זאת, כמובן שאינה דומה שמיעה לראיה.
כך מתארת זאת התורה: "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד. ויאמר ישראל אל יוסף, אמותה הפעם, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (פרשתנו מו, כט-ל).
הביטוי הזה של "אמותה הפעם" דורש הסבר: איך נכנסת לפגישה משמחת זו פטירתו של יעקב? מה הקשר? אדרבה – עכשיו לאחר שיעקב זוכה סוף סוף לפגוש בבנו האהוב, נכונו לו חיים טובים ונעימים ומאושרים עם בנו! למה איפוא מזכיר לפתע יעקב את הסתלקותו מן העולם?
ובכן, בהסבר הענין נאמרו כמה פירושים. הפירוש הפשוט הוא, כפי שמביא רש"י, שיעקב אומר כי אילו היה צריך עכשיו למות, היה מתנחם בכך שראה את בנו לפני מותו. ויש מפרשים (ספורנו), שיעקב איחל לעצמו שהוא ימות במצב שמח כזה, כי מצב שמח זה ימשיך כך עד יום פטירתו מן העולם, ולא יבואו לו צרות באמצע.
אולם מה שעדיין דורש הסבר הוא (וכך מקשה ה'אור החיים' הקדוש), מדוע אומר זאת יעקב רק עכשיו? לכאורה, כבר לפני כן הוא שמע מבניו על כך שיוסף חי. ואמנם בתחילה הוא סירב להאמין לבשורה, אך בסופו של דבר הם הוכיחו את דבריהם באמצעות סימנים מובהקים שהיו ידועים רק ליוסף עצמו ולאביו, ויעקב אכן האמין לבשורה המשמחת. אם כן, מדוע את הביטוי המיוחד הזה של "אמותה הפעם" הוא אומר רק בעת ראיית יוסף, ולא לפני כן, כאשר נודע לו על עצם הענין? מה בעצם התחדש עכשיו שיעקב לא ידע קודם לכן?
ב.
אפשר להסביר זאת כך:
יעקב אמנם שמע כי בנו יוסף מושל במצרים. כמו כל אבא, בוודאי שמח יעקב לשמוע על כך שבנו חי, והוא עושה חיל במשרה כה בכירה. אולם עדיין יעקב לא היה רגוע – מבחינה רוחנית:
יעקב אמנם ידע שיוסף לא נטמע בין הגויים, וכי הוא שומר על יהדותו. אבל בחיי היהדות ישנן דרגות רבות ומגוונות. אנו רואים בהרבה משפחות, שאמנם הבנים הולכים בדרכי אבותיהם בשמירת המצוות וביראת שמים, אבל בכל זאת אי אפשר להשוות בין האבא ה'בטלן' שחי חיים יהודיים מלאים 'כמו פעם', לבין הבן שכבר מתאים את עצמו לחיים המודרניים ויודע גם 'לעשות חיים' לצד שמירת היהדות.
יעקב חשב, כי אמנם יוסף חי כיהודי גאה, אבל עדיין יש צורך בפעולות שיעקב יעשה כדי להעלות את הרמה. אמנם יוסף דואג לבניו לחינוך יהודי – חשב יעקב – אבל בכל זאת יש צורך להעמיק ולהוסיף, לא להסתפק במינימום אלא לחנך חינוך שלם ומקסימלי. יעקב איפוא הכין את עצמו לירידה למצרים אל בנו, והתכונן לפעול שם בהאדרת התורה והיהדות – להעלות רמה את החינוך והחיים היהודיים במצרים.
אולם כאשר הגיע יעקב בפועל ונפגש עם יוסף, היתה לו הפתעה חיובית מאוד:
התורה מספרת, שיוסף בכה על צוארי יעקב בעת הפגישה. וחז"ל מסבירים בספר הזוהר (ח"א ריא, סע"א), שהבכיה של יוסף היתה על בית המקדש שעתיד להיחרב.
כאן ראה יעקב את גודל מעלתו של יוסף – גם בהיותו משנה למלך מצרים, מנהיג אדיר שעסוק בטרדות רבות ביותר, וגם בעת הפגישה המרגשת עם אביו שלא ראה עשרים ושתים שנים, יוסף חושב על ... בית המקדש שעומד להיחרב בעוד מאות שנים(!!!). זה מה שמטריד את מחשבתו של המושל הגדול, וזה כל כך מפריע לו עד כדי שהוא מתפרץ בבכי!
יעקב ראה בכך ביטוי למדריגתו הנשגבה של יוסף, והבין מיד שהוא לא רק שומר על יהדות של מינימום, אלא שהוא מחזיק ברמה גבוהה מאוד בחיי התורה והמצוות. יעקב ראה שאמנם יוסף שייך לדור הבא, הדור הצעיר, אבל הוא ממשיך את מסורת יעקב בכל מאת האחוזים, ללא שום ירידה ופשרה אפילו קלה, ואפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
על כך שמח יעקב שמחה גדולה, ואמר: "אמותה הפעם" – כלומר: עד עכשיו חשבתי שעליי לבוא ולחזק את יוסף במצרים, לדאוג לשפר את מה שצריך לשפר, לקדם ולהעלות. היתה לי תוכנית לפעילות נמרצת בתחום זה; אולם הפעם, לאחר שאני רואה את יוסף במדריגתו הנשגבה, הרי ש"אמותה הפעם", ביכולתי לעזוב את העולם בלב שקט ורגוע, כי את כל מה שתיכננתי לעשות – יכול יוסף לעשות במקומי. הדור הזקן לא צריך להיות מודאג, הוא יכול לנוח בשקט... – כי דור העתיד נמצא בידים נאמנות, יוסף ימשיך את המסורת בצורה מדוייקת ומושלמת.
מעובד לפי שיחת י"ט כסלו תשכ"ה.
כך מתארת זאת התורה: "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד. ויאמר ישראל אל יוסף, אמותה הפעם, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (פרשתנו מו, כט-ל).
הביטוי הזה של "אמותה הפעם" דורש הסבר: איך נכנסת לפגישה משמחת זו פטירתו של יעקב? מה הקשר? אדרבה – עכשיו לאחר שיעקב זוכה סוף סוף לפגוש בבנו האהוב, נכונו לו חיים טובים ונעימים ומאושרים עם בנו! למה איפוא מזכיר לפתע יעקב את הסתלקותו מן העולם?
ובכן, בהסבר הענין נאמרו כמה פירושים. הפירוש הפשוט הוא, כפי שמביא רש"י, שיעקב אומר כי אילו היה צריך עכשיו למות, היה מתנחם בכך שראה את בנו לפני מותו. ויש מפרשים (ספורנו), שיעקב איחל לעצמו שהוא ימות במצב שמח כזה, כי מצב שמח זה ימשיך כך עד יום פטירתו מן העולם, ולא יבואו לו צרות באמצע.
אולם מה שעדיין דורש הסבר הוא (וכך מקשה ה'אור החיים' הקדוש), מדוע אומר זאת יעקב רק עכשיו? לכאורה, כבר לפני כן הוא שמע מבניו על כך שיוסף חי. ואמנם בתחילה הוא סירב להאמין לבשורה, אך בסופו של דבר הם הוכיחו את דבריהם באמצעות סימנים מובהקים שהיו ידועים רק ליוסף עצמו ולאביו, ויעקב אכן האמין לבשורה המשמחת. אם כן, מדוע את הביטוי המיוחד הזה של "אמותה הפעם" הוא אומר רק בעת ראיית יוסף, ולא לפני כן, כאשר נודע לו על עצם הענין? מה בעצם התחדש עכשיו שיעקב לא ידע קודם לכן?
ב.
אפשר להסביר זאת כך:
יעקב אמנם שמע כי בנו יוסף מושל במצרים. כמו כל אבא, בוודאי שמח יעקב לשמוע על כך שבנו חי, והוא עושה חיל במשרה כה בכירה. אולם עדיין יעקב לא היה רגוע – מבחינה רוחנית:
יעקב אמנם ידע שיוסף לא נטמע בין הגויים, וכי הוא שומר על יהדותו. אבל בחיי היהדות ישנן דרגות רבות ומגוונות. אנו רואים בהרבה משפחות, שאמנם הבנים הולכים בדרכי אבותיהם בשמירת המצוות וביראת שמים, אבל בכל זאת אי אפשר להשוות בין האבא ה'בטלן' שחי חיים יהודיים מלאים 'כמו פעם', לבין הבן שכבר מתאים את עצמו לחיים המודרניים ויודע גם 'לעשות חיים' לצד שמירת היהדות.
יעקב חשב, כי אמנם יוסף חי כיהודי גאה, אבל עדיין יש צורך בפעולות שיעקב יעשה כדי להעלות את הרמה. אמנם יוסף דואג לבניו לחינוך יהודי – חשב יעקב – אבל בכל זאת יש צורך להעמיק ולהוסיף, לא להסתפק במינימום אלא לחנך חינוך שלם ומקסימלי. יעקב איפוא הכין את עצמו לירידה למצרים אל בנו, והתכונן לפעול שם בהאדרת התורה והיהדות – להעלות רמה את החינוך והחיים היהודיים במצרים.
אולם כאשר הגיע יעקב בפועל ונפגש עם יוסף, היתה לו הפתעה חיובית מאוד:
התורה מספרת, שיוסף בכה על צוארי יעקב בעת הפגישה. וחז"ל מסבירים בספר הזוהר (ח"א ריא, סע"א), שהבכיה של יוסף היתה על בית המקדש שעתיד להיחרב.
כאן ראה יעקב את גודל מעלתו של יוסף – גם בהיותו משנה למלך מצרים, מנהיג אדיר שעסוק בטרדות רבות ביותר, וגם בעת הפגישה המרגשת עם אביו שלא ראה עשרים ושתים שנים, יוסף חושב על ... בית המקדש שעומד להיחרב בעוד מאות שנים(!!!). זה מה שמטריד את מחשבתו של המושל הגדול, וזה כל כך מפריע לו עד כדי שהוא מתפרץ בבכי!
יעקב ראה בכך ביטוי למדריגתו הנשגבה של יוסף, והבין מיד שהוא לא רק שומר על יהדות של מינימום, אלא שהוא מחזיק ברמה גבוהה מאוד בחיי התורה והמצוות. יעקב ראה שאמנם יוסף שייך לדור הבא, הדור הצעיר, אבל הוא ממשיך את מסורת יעקב בכל מאת האחוזים, ללא שום ירידה ופשרה אפילו קלה, ואפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
על כך שמח יעקב שמחה גדולה, ואמר: "אמותה הפעם" – כלומר: עד עכשיו חשבתי שעליי לבוא ולחזק את יוסף במצרים, לדאוג לשפר את מה שצריך לשפר, לקדם ולהעלות. היתה לי תוכנית לפעילות נמרצת בתחום זה; אולם הפעם, לאחר שאני רואה את יוסף במדריגתו הנשגבה, הרי ש"אמותה הפעם", ביכולתי לעזוב את העולם בלב שקט ורגוע, כי את כל מה שתיכננתי לעשות – יכול יוסף לעשות במקומי. הדור הזקן לא צריך להיות מודאג, הוא יכול לנוח בשקט... – כי דור העתיד נמצא בידים נאמנות, יוסף ימשיך את המסורת בצורה מדוייקת ומושלמת.
מעובד לפי שיחת י"ט כסלו תשכ"ה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
