המקורב סיפר לי: כך ניסיתי לגנוב את העוגה שהתקבלה מהרבי
חודש כסלו בא לאחר חודש חשון, החודש שבו נכנסים לשגרה, ואין יותר יפה משגרה. מקבלים את הכוחות מהחגים ומתחילים לממש אותם בפועל בחיי היום יום. זה גם החודש שבו חל חג החנוכה, מלשון חינוך. וזה הזמן לחשוב על חינוך.
רש"י על התורה מפרש את המילה חינוך כלשון התחלה. מחנך אמיתי, הוא אחד שמשאיר חותם על התלמיד שלו, הוא יתחיל אצלו משהו טוב, והמחונך ימשיך עם זה הלאה.
כל אחד צריך להיות מחנך. הורה, מורה ואפילו האדם את עצמו.
הרבי כותב בספר היום יום פתגם של חותנו הרבי הריי''צ, שכל אדם צריך לחשוב על אודות חינוך ילדיו כחצי שעה כל יום וזה חוב גמור ומצווה חשובה כמו הנחת תפילין. פעם חשבתי על כך, אדם שיש לו עשרה ילדים, לעומת אדם עם ילד אחד בלבד, שניהם צריכים לחשוב חצי שעה על חינוך ילדיהם?
אבל הרעיון הוא שכן, כי המחשבה היא על המחנך עצמו, כיצד הוא מתנהג באופן אישי, איזו דוגמא אישית הוא מראה, ממילא נגזר מזה, כיצד הוא מחנך את ילדיו, וכאן זה לא משנה כמה ילדים יש לו.
דוגמא אישית.
את הסיפור הבא שמעתי מאבי שליט"א, הרב יעקב שוויכה, ששמע אותו מידידו השופט הנכבד מר מנחם (מריו) קליין, שופט בכיר בבית המשפט בתל אביב, כמובן שקיבלנו את הרשות לפרסם את זה בשמו.
זה היה בכנס בוגרי ישיבת חב"ד בפטרופוליס שבברזיל, אבי זכה ללמוד שם, וגם השופט קליין.
ישיבת חב"ד בפרטופוליס היא ישיבה מיוחדת במינה, שוכנת על הר שלם ששייך לישיבה, במרחק של שעה נסיעה מריו די ז'נירו. בהר יש יער ונחל מרהיבים, ובתוך היופי הזה שוכן בית מדרש שזכה להעמיד דמויות תורניות שהפכו את ברזיל היהודית ממדבר שממה למקום של תורה.
בראשות הישיבה עמד הרב חיים בנימיני ע"ה, שנשלח על ידי הרבי לייסד ולהעמיד את הישיבה.
וכה סיפר השופט קליין בכנס הבוגרים:
בשנות לימודינו בישיבה, מדי ליל שבת הייתה תעלומה, כשהיו באים לקידוש היו מגלים שני חלות של לחם משנה חסרות. אין חנויות באיזור הישיבה, הישיבה הייתה מכינה את הכל לבד כולל אפיית החלות, החלות היו ממוספרות לפי כמות התלמידים, ומדי שבת התעלומה גדלה.
עד שהחליטו למצוא מי הוא ה'גנב' הסורר, העמידו נוכרי מעובדי הישיבה בכניסה למאפיה של הישיבה, וביום שישי בצהרים, כשכולם נחים בחדרם, הוא תפס על חם בחור שנכנס פנימה ואכל שתי חלות.
זה הייתי אני, אף אחד לא ידע על כך.
השומר הנוכרי לקח אותי ישר לביתו של ראש הישיבה הנערץ, רבי חיים בנימיני ששכן בהר במרחק כמה דקות הליכה.
אלו היו הדקות הארוכות בחיי. הייתי בטוח שהרב בנימיני יכעס עלי, יסלק אותי מהישיבה, ובטח אף יקרא לאבי ויוכיח אותו על מעשי בנו.
השומר דפק על הדלת והרב קרא לנו להיכנס.
נכנסתי מבוייש. השומר סיפר את מה שאירע. ובתגובה השפלתי את עיני.
נשארנו שנינו לבד בחדר.
הרב בנימיני התסכל עלי בעיניו הטובות, ושאל אותי, מריו, אתה רעב? הבנתי מיד שהוא מניח לי סולם של כבוד לרדת.
עניתי כן. אמנם לא הייתי כל כך רעב לאחר אכילת שתי חלות, אבל זה המוצא שהיה לי.
רבקה, קרא הרב בנימיני לאשתו, תוכלי בבקשה להגיש למריו היקר ממאכלי השבת, הרבנית רבקה הגישה לי צלחת עם כל טוב ממאכלי השבת.
לאחר שאכלתי אמר לי הרב בנימיני: מריו, כל פעם שתהיה רעב, תבוא לכאן ותאכל.
זהו, הוא לא כעס ולא הוכיח. הוא הבין שזה לא הגיע מרוע חלילה, אלא מרעב של ילד בשנות הגדילה, הוא מצא את הפתרון לכך. ונתן לי את ההבנה מהי דרך ישרה.
הרב לא סיפר על כך לאיש, זה נשאר בינינו. התלמידים התפלאו בלילות השבת הבאים שהגניבות פסקו מבלי שנודע מי הגנב, ולאט לאט זה נשכח.
ההכלה וההבנה גרמו לי יותר מהכל להמשיך בדרך הישר, ולהחליט נאמנה שבבא היום אלמד משפטים ואעזור למי שבאמת צריך. אכן, בזכות מעשה זה נהייתי לשופט בכיר בארץ הקודש.
כששמעתי את סיפורו של השופט קליין, הבנתי שמה שהרשים אותו יותר מהכל, הייתה הדוגמא האישית של הרב בנימיני, הוא לא כעס, ולא שפט. זה גרם למריו הצעיר להבין שהוא רוצה להיות כמו הרב בנימיני, שליט על מדותיו. זה גרם לו להערצה. וממילא לרצות להתחנך ממנו ולקבל הדרכותיו.
סיפור נוסף אותו שמעתי מאחד ממתפללי בית הכנסת שלנו, שערי השלום, ר' אשר סויסא היקר.
אשר גדל בעיר יפו והתחנך בבית הספר החב"די בעיר. בית ספר חב"ד ביפו הוקם על ידי הרבי לפני 70 שנה, בשנת תשי"ב, עם הקמת רשת אהלי יוסף יצחק. הרבי הורה להקים בתי ספר במקום שיש בו עולים, ועדיין אין בו בית ספר תורני, בכדי שגם ילדי העולים יקבלו חינוך כשר.
קבוצת בחורים יצאה מישיבת חב"ד בלוד ושכנעה הורים במעברות יפו לשלוח את ילדיהם לבית הספר התורני שיפתח ביפו על הגבעה. משרד החינוך אישר את הפתיחה. אך עיריית תל אביב התנגדה נחרצות, מכיון שהילדים כבר היו רשומים בבתי ספר ממלכתיים כלליים.
ויהי היום והנה הגיע זמן תחילת הלימודים ובית ספר אין, העירייה לא מסכימה להעניק מבנה. אך הילדים באו לגבעה כמובטח עם הוריהם, הרב אורי בן שחר מנהל בית הספר ניצב על הגבעה ומודיע לכולם שבימים הקרובים ילמדו בבית ספר 'פתוח'. ההורים לא אהבו כל כך לשמוע, אבל כנראה שבאותו היום היה כה מוצלח ולמחרת הגיעו כל הילדים בתוספת עשרות ילדים חדשים.
בחורי הישיבה הנמרצים הביאו צריף הולנדי מפורק מלוד, הקימו אותו על הגבעה, ויחד עם בית הכנסת הסמוך היו חמש כיתות, בהם למדו הילדים בשני מחזורים, מחזור בוקר ומחזור צהרים.
לאחר זמן כשעיריית תל אביב ראתה את העקשנות החליטה להכיר בבית הספר החדש, והעניקה לו מבנים. את בית הספר ניהל מיומו הראשון הרב אורי בן שחר, בשליחות הרבי.
מספר לי אשר: הייתי ילד שובב מאד, יום אחד כשהייתי בן 12, שמענו שהמנהל הרב אורי קיבל עוגה שנשלחה אליו מהרבי עם שליח מיוחד שבא מניו יורק. העוגה שכנה בארון הויטרינה שבחדר המנהל.
קראתי לעוד חבר שלי והחלטנו שאנחנו חייבים להשיג את העוגה לעצמנו. נכנסנו בשקט לחדר המנהל. המנהל ישב על כסאו ואנו בשקט ניסינו להזיז את ארון הויטרינה, אך למרבה המזל, הארון שמע יותר מדי לניסיונות ההזזה שעשינו, ופתאום נפל בקול רעש גדול והזכוכית הנתפצה.
הרב אורי קם בבהלה וראה אותי עומד מבוהל ליד הארון.
הוא נעמד על ידי ואמר לי בטון סמכותי, תוריד את הראש.
הייתי בטוח שהוא בא להחטיף לי סטירה. במיוחד שהגיע לי עונש...
אך הסטירה לא באה. במקום זה הרגשתי יד מונחת על ראשי. והרב אורי בן שחר פותח בברכת הכהנים:
יברכך ה' וישמרך. . וישם לך שלום.
אני מברך אותך שתצליח להגביר את יצר הטוב שלך על יצר הרע שלך. יצר הרע הוא יצר הרס. יהי רצון שתכניע אותו.
וזהו, לא אמר לי עוד מילה. את ברכה זו לא אשכח לעולם.
מאפשרים לכם לקבל
