מגישי התכנית לא ציפו לתשובה הזו מהמקורב - בשידור ישיר
כל אדם הוא גם סיפור, סיפור חיים.
שבת בבית הכנסת שלנו, 'שערי השלום' בצפון תל אביב. בני הקהילה יושבים יחד לאחר התפילה ל"קידוש" וסעודה כיד המלך, דברי תורה לצד דברי התעוררות.
במהלך הסעודה קם ממקומו אחד המתפללים, דן מור שמו, וסיפר שבמהלך השבוע שחלף הצטלם לתוכנית הספורט האתגרי הגדולה בישראל ושם נשאל מה הדבר המאתגר ביותר שעשה אי פעם בחיים.
מגישי התוכנית היו בטוחים שיענה על איזה אתגר פיזי שעשה. במקום זה, דן החל לחשוב, במוחו החלו לעבור אתגרים רבים שעבר במשך חייו, ולאחר דקת דומייה ענה "קניית פלטה לשבת"...
וכששאלו אותו בראיונות לכלי התקשורת הנחשבים ביותר, מה ההישג הכי גדול שלו מכל ההישגים, התשובה שלו הייתה: שהילדים שלו לומדים בחינוך תורני בתל אביב.
בהמשך לכך החל לספר לנו כיצד התקרב לבורא וחזר בתשובה.
דן מור הוא מולטי טאלנט. יהלומן (danmordiamonds), מאמן אגרוף ושחקן מקצועי ידוע. והעיקר: את המערכת החברתית שלו הוא משתדל לנצל להפצת מסרים של תורה ויהדות.
הוריו ז"ל היו מוּכָּרים מאוד בברנז'ה התל-אביבית. הוא גדל והתחנך בעיר, שירת בצה"ל כספורטאי מצטיין ומדריך ירי, אבל לא הכיר כלל את התורה ומצוותיה. לא הכיר מאומה. לא קידוש, לא פסח ולא כיפור. פשוט כלום.
אחרי השירות הצבאי וסיום לימודי תואר באוניברסיטת תל אביב הוא נסע בעצת ידיד לארצות הברית ללמוד גמולוגיה –חקר אבני החן, משם המשיך לבלגיה להתמקצע בעבודת היהלומים.
הזדמנות עסקית מיוחדת הביאה אותו לקצה השני של העולם, חברה ישראלית העוסקת ביהלומים ולה שלוחה באוסטרליה נתנה לו הזדמנות לעבוד בשלוחה. הוא נסע לאוסטרליה ונשאר שם 15 שנה, עם הזמן פתח חברה פרטית ליהלומים תוך כדי שהוא מפתח קריירת משחק מרשימה. באותן שנים הוא הכיר גויה מקומית, לא היה לו מושג על חומרת הדבר.
דווקא שם, באוסטרליה, הנשמה שלו החלה לבעור בעירה פנימית. לכאורה חייו היו טובים ורגועים – קריירה משגשגת לצד מסיבות תוססות. אבל הנשמה שלו זעקה.
הוא החל לצום את יום הכיפורים. חבר ישראלי שהניח תפילין גרם לו להתעניין במעשיו, וכך מצא עצמו גם הוא מניח תפילין לראשונה בחייו, וכל זה ללא מושג קלוש על התורה ומצוותיה.
הנשמה המשיכה לבעור בצימאון, וכך הכיר את אחד משליחי הרבי בסידני הרב מנחם דדון, יליד ישראל. הרב דדון הזמין אותו לסעודות שבת באופן תדיר, דן היה בא ויושב לצד הרב, שם הכיר את הקידוש ומצוות נוספות וככה הקשר העמיק יותר ויותר, ביתו של הרב היה פתוח לפניו.
הגיע חג הפסח, השליח הרב דדון הזמין את דן לחגוג את ליל הסדר בביתו.
דן הגיע נרגש. במהלך הסעודה הוציא מכשיר נייד להתקשר לישראל ולספר להם שהוא נמצא לראשונה בחייו בליל הסדר כהלכתו. לא היה לו מושג שזה אסור. הרב דדון הסתכל עליו, לא כעס ולא נזף. ברגישות ובאהבה הוא הבין שדן פשוט לא יודע שזה מעשה אסור ויש ללמדו.
ואכן, דן החל ללמוד והמשיך להעמיק את הקשר עם הרב דדון.
דן מור עם השליח הרב דדון ביום חתונתו
לאחר תקופה, אמו של דן חלתה במחלה סופנית, דן חזר לארץ הקודש לסייע לבני משפחתו ברגעים קשים אלו. בארץ הוא המשיך את התקרבותו לה' יתברך, לתורה ולמצוותיה. הוא עבר לגור בשכונת נווה צדק בתל אביב, מוריס כהן, חבר אישי ושחקן ידוע שבעצמו חזר בתשובה על ידי שליח הרבי לתל אביב יפו - הרב יוסף שמואל גערליצקי, הכיר לו את מרכז מודעות בשכונה בה הם התגוררו, נווה צדק בתל אביב ומשם הדרך הייתה קצרה להכיר את הרב מרדכי שיינברגר שליט"א, מייסד ורב הישוב 'אור הגנוז'.
התקרבותו לתורה לא קרתה מייד אלא בהדרגה, שלב אחרי שלב.
הוא התחתן עם אשתו, לאה, שאף היא עברה מסלול חיים דומה לשלו, אך בשוודיה, כשהרב דדון מלווה אותו בחתונה ועורך להם את החופה. יחד הם המשיכו להתקרב כשאשתו, לה ניתנה בינה יתירה, היא המנוע הדוחף אותו להכיר יותר ויותר את התורה והמצוות ולשומרם.
הנה אפיזודה מעניינת שקרתה אז והראתה לו את יד ההשגחה העליונה:
דן ולאה החליטו שהגיע הזמן לשמור שבת, אבל לא ידעו מה בדיוק אסור ומה מותר. הם רק למדו שאסור לנסוע בשבת, אבל לא שמעו שאסור להשתמש במחשב בשבת. כך התיישבו לסעודת שבת ולאחר הסעודה אמרו: אין מתאים מלצפות בשיעור תורה יחד בשבת... דן פתח את המחשב ורצה לשים שיעור תורה של רב מפורסם.
באותו הזמן ממש אשתו, לאה, הניחה על השולחן שתי כוסות תה עבורם. לפתע, ללא סיבה נראית לעין, כוסות התה שהיו בצדו השני של השולחן נפלו על השולחן והנוזל החם נשפך על המחשב ושרף את הכונן הקשיח לחלוטין. המחשב נהרס כליל.
אחרי שבת, כשסיפרו על כך לחבר דתי, הוא אמר להם מיד: "ה' הציל אתכם! אתם רציתם לשמור שבת, לא ידעתם שזה אסור, וה' רצה שלא תיכשלו. ויותר מזה, שלא תכשילו את הרב שלשיעורו רציתם להאזין, וכך תגרמו לו בעקיפין להרצות שיעור בשבת...".
את השיבה לחיי תורה ומצוות מלאים הם המשיכו כשעברו לשכונת כוכב הצפון בתל אביב, הסמוכה לבית הכנסת שלנו. שם התקרבו לבית חב"ד בראשות השליח הרב שמואל לפקיבקר ולקהילתו היפה. במקביל, החלו להתפלל בחלק מהתפילות בבית הכנסת שלנו, נהפכו לחלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו ולפעילות חב"ד שלנו בגוש הגדול.
"כעת אתם מבינים מה עניתי בריאיון?", סיכם דן. "הרגע המאתגר ביותר היה כשקניתי פלטה לשבת. הבנתי שזה אמיתי וזה רציני, אני בפנים, זה לא משחק וזה מחייב. נכנסתי למוכר, הוא שאל אותי איזה פלטה אני רוצה, אמרתי את הכי קטנה שיש, חששתי... אבל מאז, ברוך ה', השבת חלק מחיינו".
וכששואלים אותי מה ההישג הכי גדול שלי, מכל ההישגים, התשובה שלי היא: שהילדים שלי לומדים בחינוך תורני בתל אביב. מי היה מאמין?
"לימים", סיים דן, "פגשתי את הרב דדון ומשפחתו. היה זה לאחר שכבר חזרתי בתשובה שלמה. פתאום, ילדיו הקטנים שואלים אותי האם אני זוכר את ליל הסדר שהייתי בביתם. מראה ליל הסדר צף ועלה במוחי והתמלאתי כלפיו בהערכה רבה. זה לימד אותי כיצד אני עצמי צריך להתנהג הלאה לבני משפחתי ולחברי שאינם שומרים שבת, תורה ומצוות לעת עתה, באהבה וברגישות, וזו הדרך האמיתית לקרבם לחיי תורה ומצוות".
בכ' בחשוון השנה חגג דן יום הולדת חמישים, נאחל לו מעל במה זו, מזל טוב!
•
מספרים שפעם עמד חסיד חב"ד והניח תפילין ליהודי חולף ברחוב בתל אביב. פנה אליו עובר אורח דתי בשאלה: כיצד אתה מניח לו תפילין באמצע הרחוב, זה לא מתאים!
השיב לו החסיד: "זה לא סתם מישהו, זה נכד של אחד מגדולי ישראל".
"וואו", "מדהים"! הגיב האיש, "כל הכבוד לך!".
לאחר שסיימו להניח, שאל העובר אורח בסקרנות: "מיהו ה'גדול בישראל' שהיה סבו של האיש?". השיב החב"דניק: "לא 'גדול בישראל' אחד, כי-אם שלושה: אברהם, יצחק ויעקב!".
את הדרך הזו לימד אותנו הרבי מליובאוויטש, להסתכל על כל יהודי כמו על בן של השם, כמו על בן שלנו.
הרב דוד איידלמן היה מראשוני השלוחים של חב"ד. הוא סיפר פעם משהו ששמע מהרבי לפני שמונים שנה בדיוק.
באות תקופה, חותנו של הרבי, הרבי הריי"צ, הנהיג את חסידות חב"ד והרבי היה יד ימינו ומנהל מוסדות החינוך והקירוב 'מרכז לענייני חינוך' והוצאת הספרים הידועה 'קה"ת'.
למשרדו האישי של הרבי בבניין '770', אותו משרד צנוע בו השתמש כל הימים, היו נכנסים אנשים דתיים ושאינם, בשביל לקבל פיסת מידע יהודי, להתעדכן בפעילות חב"ד ולקנות ספרי קודש. אפשר לומר, שהרבי ניהל את בית חב"ד הראשון בעולם.
באחד הימים הרב איידלמן עמד במסדרון הבניין עם חבריו. לפתע המעלית נפתחה וממנה יצא הרבי. הוא ניגש אליהם וסיפר להם: "כעת יצאתי מחותני, הרבי הריי"צ. שאלתי את חותני הרבי, האם אני נוהג כשורה? היות ולמשרדי ה'המרכז לענייני חינוך' מגיעים כל העת אנשים מכל הסוגים לפגוש אותי, דתיים יותר ופחות, ואני מקבל את כולם בסבר פנים יפות, האם אני עושה נכון שורה? חלק מהבאים אינם שומרים תורה ומצוות, ואינני מעיר להם דבר על כך.
"חמי השיב לי: 'זהו הטבע שהטביע השם באבא ואמא, שגם אם יהיו להם ילדים רבים, תהיה בליבם די אהבה לכולם. כך ברא ה' את העולם. אבל כאשר בתוך המשפחה הגדולה יש ילד שהוא בעל מום בידו לא עלינו, והוא לא יכול להניע את היד או הרגל, האהבה לאותו ילד היא תהיה גדולה יותר. הוא יזכה לאהבה מיוחדת מהוריו, לקרבה מיוחדת דווקא בגלל מוגבלותו.
"לכן, כאשר מופיע במשרדך יהודי המקפיד על כל המצוות אתה אומנם מקבל אותו בשמחה רבה, שכן הוא יהודי יקר מאוד, אבל כאשר מגיע אליך יהודי ללא יד – הוא לא מניח תפילין; ללא רגל – הוא לא הולך לבית הכנסת, הרי ליהודי כזה צריכה להיות לך אהבה מיוחדת, בגלל המוגבלות שלו. וככל שתגדל המוגבלות, כך צריכה לגדול האהבה ליהודי זה".
זה המוטו של הרבי, כך הוא חינך את כולנו. וזה מה שיביא את הגאולה במהרה בימינו אמן.
מאפשרים לכם לקבל
