על ראש ורגל | שמחת תורה תשפ"ה באבולון, קייב
חנה גופין, קייב
היא נכנסה בצעדים מהססים, בוחנת את המקום, ואם הזמן הוא הנכון. זיהיתי אותה מייד, את המבט. אורחת לחג. חיכיתי לה שעות וימים, אין אונים. מתקשרים שוב ומזמינים - לא עונים.
חוששת שטעיתי, טעה גם הרב. העיתוי, איך לומר, לא במיוחד. לא זמן נשי, לא אופנתי. חלון הראווה פה לא שגרתי. בית הכנסת שינה פנים - כסאות בחוץ, כיבוד בפנים. הכל לא רגיל, לא במקום. בלי נכון ולא נכון. ניגשתי אליה, אל גלינה, בחיוך לתווך, להסביר מי מה, למה ואיך. אך נדמה לי שהובסתי, אבן יקרה לאוסף פספסתי. היא חייכה אליי, מודה בנימוס, מילים טובות ורגל בחוץ. אבל עם ישראל לא נולד לוותר. נדבר, נחבר, גם על זה נתגבר. הצעתי לה משהו לטעום, לעשות ברכה. לפרגן לי חמש דקות של שיחה. במרחק מההמון הרועש התיישבנו לסמול טוק מגשש. שם, בארבע עיניים, ללא רקע ותפאורת החג, נפגש המבט, הזרע נבט. את הזרות אט אט משכך, את מצג הגוף מרכך. אריג משי שמסוכך. שיחה על הא ועל דא - בין אישה לרעותה, בין נשמה אחת לאחותה. שיחה ידידותית, משפחתית. וזהו. זה מספיק. המחוונים מאותתים, שבסדר, העקצוץ התמוסס. היא איתנו, ויהיה גם המשך.
שמחת תורה - לו היתה ראשונה בקומה, היינו מתפרצים ללא הזמנה. לו צליל פותח את השנה, היינו מכרכרים בהתרגשות של פעם ראשונה. אבל שמחת תורה היא מדרגה אחרונה, קווץ' קטן לקומה העליונה. ריבוי חגים, תפילות, אינסוף ארוחות. בין התנור לסירים, הרגליים עייפות. שיחות, הודעות - מאות ואלפים. הוצאנו כבר את כל הקלפים. לרקוד עכשיו, לכרכר - אתגר לאלופים. מרתון אינטנסיבי של התחלה, אמצע וסוף, לשחות באינסוף. בצפיפות קומה, בלי לגימה, בלי לקחת נשימה, מלקטים באבולון עוד נשמה.
שנה אחת נשאלתי על ידי קרוב משפחה איך מתכוננים לחג, לכאורה שמחת תורה הוא ידידותי במיוחד. לרגש השמחה כולם מתחברים, הדלת פתוחה, ואז מצטרפים. נכון. ולא. שמחת תורה - כמו מטבעות זרים, אחרים, לא בקל מוֹכְרִים. להיות איש של הרגשים, מסורת, זיכרונות ילדות. לאדם בחוץ זה לא כזה פשוט. לרקוד, לפזז, לתחזק את השירה. להרים, להוריד, לרקוד עם התורה. גם בין אונזערע החג אאוטסיידר חלקית, למחצית הנשית. אז איך משווקים אותו בשליחות - לגברים בלבד או לשני המינים, יום/יומיים, למתי מזמינים. האם בזרימה או לו"ז מתזמנים. ושאלת רב - ״לחיים״ אינסוף או יש מינונים?
זוכרת את החג הזה מימי בראשית, בלוגנסק. אתה מייחל לשמחה בעצם, שיהיה מיוחד, אך יודע בתוכך שתרקוד שם לבד. יהיו אנשים יקרים, הם רוקדים כאן ושרים, ואז עוזבים בלאט ונושרים. אתה מדמיין ריקוד ב-770 אצל הרבי בין אלפי חסידים, אך מולך וסביבך קומץ יהודים. ״אתה הראית״ קורא בקול עם הפוגות לנשימה, ואז נחלש ושומע דממה. עושה קידוש על משקה - אחת או כמה לאווירה, מחכה לה שתבוא, שתשרה הארה. שתגיע השמחה ותפרוץ גבולות, שתצא אתה מהגבלות. רוקד עם עצמך, עם השלוחים שלך הקטנים. קורא לה, לשמחה, שתגביה אותך מבפנים…
עומדת בעזרת נשים מביטה, משוחחת עם חברות ומסכיתה. יש כאן מהגרים ויש ילידים, יש שחקני ליגה ויש אוהדים. יש חברי נפש לתורה ויש ידידים, שמנופפים יד לשלום ומעודדים. דינה, אלינה הצטרפו השנה לשיעור תורה. הם הן הזירה. חתנים, כלות התורה.
לבנות פירמידות של שמחה, איי ביטחון ושלווה. להעמיד חסידים על כיסא, להרים אנשי מעשה. לרומם אותם, יחד להתרומם, לשמן מנועים ולהתחמם. ריקוד הנשמה - זו שעומדת בתחנה וממתינה, וזו שהנני, כבר מוכנה. זו שדולקת, בוערת בעצמה, וזו שמתחננת להעצמה. להחיות עצמות, להרקיד נשמות, לגלות עוד ועוד עולמות. לפעמים התורה היא מים קרים לנפש עייפה, ולפעמים אש יוקדת שמחממת וממיסה.
קל ללמוד כל שבוע את הפרשה, זה אפילו מרתק. לעוף עם זה גבוה והרחק. ואולי המשימה שלי קרובה יותר, נמוכה. להוריד מראש אל רגל, ויעקב יצא לדרכו - להיות פשוט בשמחה…
2
0
מאפשרים לכם לקבל
