זוכר את תשרי תשמ"ז? "בוודאי" - ואז החלו להפליג בזיכרונות
חודש 'תשרי' בחצרו של הרבי זו חוויה אדירה, חוויה רוחנית עילאית לצד חוויה גשמית של עשרות אלפי חסידים המסתופפים יחד לחג אחד ארוך של חודש שלם.
את הסיפור שלפנינו שמעתי לפני מעל עשרים שנה, התלוויתי אז לאבי הרב שיחי' שנסע לשאת דברים ולהתוועד בהתוועדות י"ט כסלו הגדולה שאירגן בית חב"ד בגדרה בראשות השליח הרב בני שיחי' קרניאל. לאחר ההתוועדות הרשמית, ישבנו להתוועדות קטנה ואבי והשליח החלו להעלות זכרונות משנות לימודיהם בבית מדרשו של הרבי בשנות האור הנפלאות.
לפתע שאל השליח את אבי, אתה זוכר את תשרי תשמ"ז? ודאי שאני זוכר ענה אבי. וכך החלו יחד להפליג בזכרונותיהם מאותם ימים והסיפור המופלא ששמעתי נחקק בזכרוני.
כמה שנים לאחר מכן, לקראת יום ההילולא ג' בתמוז תשס"ט, העלתי את הסיפור עלי כתב ושלחתי אותו לסופר הרב יאיר ויינשטוק. הרב יאיר ערך את הסיפור בסגנונו המיוחד ופירסם אותו בשבועון משפחה ולאחר מכן בספרו.
הנה הסיפור:
אלפי חסידים הצטופפו באותה שבת בבית המדרש הגדול של הרבי.
היתה זו שבת בראשית של שנת תשמ"ד, השבת החותמת את חודש תשרי העשיר בחגים ובקדושה.
אם בכל ימות השנה סואן המקום כמרכזה העיקרי של החסידות, בימות החגים על אחת כמה וכמה.
דגש כפול ומכופל ניתן לחודש החגים, תשרי, בו מצויים שלושה חגים שנחגגים כמעט ברציפות, ר"ה יוהכ"פ וסוכות.
מאמר חז"ל הידוע "רבי לא שנה חייא מנין לו" קיבל כאן פירוש חדש: "אם לא נהיה אצל הרבי מדי שנה, מהיכן תהיה לנו חיות?"
כבר סמוך לתשרי השתנתה אווירת קראון הייטס, שכונת המגורים המאכלסת את תשתית חסידות חב"ד. כל רחובותיה החלו מתמלאים בחסידים שהגיעו עם בני משפחותיהם מכל קצוות העולם.
חלקה של ארץ ישראל ניכר היה מאד. נסיעות מאורגנות (צ'רטר) נשכרו על ידי החסידות כשהיא מזרימה את מיטב בניה. איש בל יעדר. ולא היה איש שיאמר צר לי המקום. החסידים הרגישו באותו חודש רגעי התעלות גבוהים. להיות במחיצת הרבי הייתה שאיפתו של כל חסיד – כאן התאפשר להם לחוש טפח אחד למעלה מהקרקע. כאן מילאו החסידים את מצברי הנשמה במטען רוחני גדוש ורב ערך שסיפק להם צידה לדרך לכל ימות השנה.
איש לא נטש עד אחרי שבת בראשית.
מה המיוחד בשבת זו? הרבי הריי"צ ביאר זאת בדרכו המיוחדת, "כפי שמעמיד אדם עצמו בשבת זו, כך הולכת כל השנה". שבת בראשית כוללת את עבודת האדם במשך כל השנה.
דבר זה הביא את החסידים להכריז במוצאי השבת את לשון הפסוק "ויעקב הלך לדרכו", מעכשיו מתחילה העבודה האמיתית, להוריד ולממש את כל ההשפעות הרוחניות שנצברו במשך ימי חגי תשרי ולהרכיבן על ימי החולין של כל השנה.
בחצר ליובאוויטש הפכה שבת זו לכעין חג נוסף שמצטרף למועדי חודש תשרי.
ואיפה הביעו את ייחודיותה של שבת זו? במכירת הכיבודים שנערכה לאחר קריאת התורה.
לאחר קריאת התורה של פרשת בראשית, נעמד היה הגבאי למכור את כל ה'כיבודים' של השנה הבאה. מעליית 'חזק' ועד ל"יין לקידוש" - כל כיבודי בית הכנסת למשך כל השנה. כדי לבטא את גודל חשיבות המעמד, הורה הרבי לגבאי לחבוש שטריימל בעת המכירה, ולספר לפני המכירה איזה סיפור מעשה. בעת המכירה היה הרבי עצמו יושב ומעיין בספר.
אחד הקניינים הקבועים מדי שנה בשנה היה החסיד ר' שמריהו (ב"ר נתן) גורארי'. ר' שמריהו, נצר למשפחת הגבירים הידועה גורארי' מרוסיה, ומהמשפחות המיוחסות בחב"ד, עלה ארצה והתגורר בתל אביב.
נוהג היה ר' שמריהו ב"ר נתן הנ"ל לקנות בקביעות את פתיחת ארון הקודש לפני כל נדרי ביום הכיפורים של שנה הבאה (ויש אומרים: פתיחת הארון בתפילת נעילה).
היה לר' שמריהו הנ"ל עניין גדול בקניה זו שמועדה יהיה רק בשנה הבאה ב"ליל כל נדרי". זה היווה עבורו מעין "ביטוח חיים" לשנה נוספת.
לאחר הקנייה, נוהג היה לגשת אל הרבי ולבקש ממנו ברכה שיזכה לפתוח את הארון בשנה הבאה. כך היה מנהגו הקבוע מדי שנה בשנה. בשבת בראשית הוא קונה את פתיחת הארון לפני כל נדרי לשנה הבאה, והרבי מברך אותו שיזכה לכך.
גם באותה שנה, תשמ"ד, ניגש ר' שמריהו אל הרבי וביקש את ברכתו.
אלא שהפעם שינה הרבי ממנהגו. דומה שאינו מבחין בו כלל. הוא שקוע כולו בספר המונח לפניו ואינו מגיב לבקש. ר' שמריהו מנסה את מזלו שוב, אבל הרבי אינו מגיב.
לבו של ר' שמריהו התמלא דאגה. כחסיד אמת יודע הוא שאין דברים של מה בכך אצל הרבי הקדוש. כל דבר מדוד ושקול אצלו. אם הפעם חרג מדרכו, מה זה רומז, האם חלילה וחס אין זה סימן טוב?
ר' שמרי' הוא חסיד אמיץ. לא איבד תקווה והחליט לא להרפות מהרבי, שמא מחמת איזו סיבה שהיא לא ברכו. חזר על בקשתו בשנית: "רבי, מבקש אני ברכה שאזכה בשנה הבעל"ט אי"ה לפתוחצ את שערי ארון הקודש".
הרבי אינו מגיב.
הלב פועם בחוזקה, האם חלילה וחס ננעלו שערי רחמים? אבל רב שמריהו קורץ מחומר קשיח מאד. הוא אינו מרפה שוב ושוב עד שהרבי הרים את עיניו הקדושות ובהארת פנים בירכו – "תזכה לפתוח את הארון גם בשנה הבאה".
רב שמריהו חש אבן כבדה נגולה מלבו.
רגוע ושמח חזר למקומו. ברכת הרבי כמוה כהמחאה בנקאית. עוד שנת חיים מובטחת לו!
שנה אחת...
•
כל שנת תשמ"ד חש ר' שמריה מוגן. חולפת לה השנה, המתח גואה, אבל חסיד נותר חסיד. הוא נוסע אל הרבי כמו אברך בן שלושים.
מגיע ליל יום הכיפורים של שנת תשמ"ה. בית המדרש ב-770 מלא מפה לפה.
בבית המדרש המתינו בדריכות להופעת הרבי. הלבבות הומים, פועמים ברגש. היום המקודש ביותר פורס את כנפיו על פני הרקיע המשחיר.
תחילה עלה הרבי אל בית המדרש הקטן (ה'זאל' הקטן בקומת הכניסה, מעל בית המדרש הגדול ששכן בקומת המרתף של הבנין) כשהוא לבוש בבגדי יום כיפור. תואר פניו כמראה איש אלוקים. לבוש בסירטוק (מעין פראק) שבתי רגיל, ומעליו 'קיטל' לבן שהגיע בירושה מהאדמו"ר מהר"ש. חגור באבנט 'גארטל' – ירושה מהאדמו"ר ה"צמח צדק". מאות ה'תמימים' – תלמידי ישיבות חב"ד בעולם – המתינו לו בדריכות כשהם צפופים ודחוקים. זה היום שלהם.
הרבי נכנס ונעמד מעל בימה קטנה, כשהוא מכסה את ראשו הק' עד לעיניו בטליתו ופותח בברכת כהנים. אחרי כן מסר שיחה קצרה על חשיבות היגיעה בלימוד התורה, וסיים בברכה "להצלחה בלימוד התורה", ובאיחול לבוא הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
מעמד זה שכונה בפי החסידים "ברכת התמימים" התנהל שנה בשנה בסדר מופתי מדויק. כבר בערב יום הכיפור הראשון לכהונתו הניח הרבי הקדוש דגש חזק ביותר על דור ההמשך.
הרבי קרא אז לקבוצת התלמידים ואמר להם: "כיון שאתם לומדים בישיבה של חותני הרבי, הרי אתם הבנים של הרבי".. במילים בודדות אלו הטביע את החותם.
הרבי בכבודו ובעצמו דואג לתלמידים כבנים ממש.
מעמד זה נתן לתלמידי השיבה תחושה שהם הם הבנים של הרבי, שלא היו לו בנים גשמיים משלו, ומצא לנכון לברך דווקא את תלמידי הישיבה בברכת הבנים.
כל מי שהיה נוכח בזמן זה יזכור רגעים מרטיטי לב אלו לנצח.
כאשר הסתיים המעמד, ירד הרבי לבית המדרש הגדול והתיישב במקומו. בבית המדרש החלו באמירת תהלים שלפני "כל נדרי" כפי הוראת הבעש"ט.
שעת פתיחת הארון מגיעה, כמנהגו מדי שנה בשנה ניגש ר' שמריהו גורארי' לפתוח את דלתות ארון הקודש. הקהל עומד ועוקב אחריו במתח, מתח רגיל של יום הדין, למרות המעמד החוזר ונשנה מדי שנה בשנה.
איש לא שיער את אשר עומד להתחולל בעוד שניות ספורות. ר' שמריהו גורארי' מתקרב אל ארון הקודש, נוגע בפרוכת ופותח אותה. לאחר שפתח את הארון, מול ספרי התורה, חבטה נשמעת בכל רחבי האולם עת גופו קורס בכבדות ומשתטח על הארץ.
הדבר אירע במהירות כזו, שהקהל נותר המום. התפילה נעצרה, הרבי עקב בעיניו אחרי הרופאים שעיסו את ליבו של ר' שמריהו, לאחר ארבעים דקות, נקבעה פטירתו. הרבי הורה להמשיך לעסות את ליבו, תוך כדי שהגופה נסחבה דרך החצר אל חצר הכולל, על מנת להימנע מטלטול מת, ומטומאת מת לכהנים שנכחו במקום.
נשמתו הטהורה פרחה מגופו בקדושה ובטהרה. ביום הקדוש, במקום החביב עליו, ובעת קיום המצווה החביבה עליו.
למחרת הצום ליוו אותו למנוחת עולמים קהל אלפים בראשות הרבי מליובאוויטש. יודעי דבר נזכרו ששנים קודם אמר הרבי לרב שמריהו שיש להשתדל שבלווייתו יהיו מלווים רבים, אכן הוא זכה לכך.
•
למרות שעברו שנתיים, לא נמחתה חוויה מרטיטה זאת מהזכרון, במוצאי יום הכיפורים תשמ"ז התקיימה לה התוועדות חסידית ב'זאל' (אולם) העליון. ישבו החסידים והעלו זכרונות מכל מיני זמני קודש. תוך כדי כך עלה לפתע זכרונו של החסיד ר' שמריהו גורארי'.
אחד החסידים העיר ברוב רגש: "אח, איזו זכות הייתה לו למות במקום קדוש, בבית המדרש הגדול, ליד ארון הקודש, וקרוב מאד לרבי... מה יותר גדול מזה".
"אני לא מפונק כמוהו, אסתפק בחצר המלוכה", נשמעה ברקע כהערת אגב, קריאה מפי אחד מזקני החסידים.
היה זה ר' זושא וילמובסקי, הידוע בשם "זושא פרטיזן".
אביו של ר' זושא השתייך לציבור הליטאי. בבחרותו למד זושר בישיבות ליטא, ביניהן "אור תורה" בעיר ברנוביץ' בראשות הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד. בעת המלחמה נלקח זושא לגט לידא. משם הועבר למחנה עבודה ששכן בקרבת מקום לעיר. בדרך לא דרך יצר קשר עם הפרטיזנים. ר' זושא פעל ביערות בהצלת יהודים ממות ובשמירה. וכך עברו עליו כ-4 שנים כפרטיזן. במשך השנים התקרב מאד לחב"ד, וביותר לרבי מליובאוויטש שקרא לו "הפרטיזן שלי".
ר' זושא נהג לנסוע מדי שנה בחודש תשרי לחצר ב-770 לשהות בצל הרבי בימי החגים, ושם היה אחת הדמויות המרכזיות. מרבה לשיר ולשמח את כל הקהל הגדול.
איש לא הבין את הביטוי, הוא חלף ופרח באוויר מעל ראשיהם של הנוכחים. יתכן כי האומר עצמו לא ידע מה מילים נזרקו מפיו...
•
בערב חג הסוכות הצטופפו החסידים ליד חדר הרבי כדי לקבל ארבעת המינים. היו שקבלו רק לולב, בני מזל מהם התכבדו גם בהדסים ובערבות. המינים נמסרים ע"י מזכירי הרבי לפי רשימה מוכנה מראש בהוראת הרבי. ר' זושא קיבל באותה שנה בהוראת הרבי רק לולב, משום מה.
לאחר חלוקת המינים עברו איש איש בתור ארוך מול הרבי. לכל אחר מהם אמר הרבי באידיש: "שימשיכה את ההמשכות לכל השנה".
כשר' זושא עובר ובידו הלולב, עומד הוא לשמאל הרבי וממתין, אף הוא חושק לקבל את הברכה המסורתית. אך הרבי משום מה מישיר מבטו קדימה ואינו מביט לעברו. הרבי גם אינו מאחל לו את שאיחל לכל החסידים. שתיקה רועמת זו הדהימה את כולם. האם התעייף הרבי?
אך לא. אך עבר ר' זושא ומיד ממשיכים לעבור יתר החסידים והנה, לכולם ממשיך הרבי ואומר אותו משפט ששגור בפיו. למפרע, מתיעוד וידיאו שקיים מאירוע זה ומפורסם לכל, התגלה כי רק לר' זושא לא אמר הרבי את המילים. התמיהה הייתה רבה, אך איש לא ירד לחקר העניין.
יום טוב ראשון של סוכות חל בשבת. במוצאי שבת, הוא יום טוב שני התקיימה שמחת בית השואבה הראשונה ברחובה של עיר על פי הוראת הרבי (כמובן, ללא כלי זמר). החסידים יצאו אל הרחוב בריקודי שמחה, ור' זושא, כהרגלו, מעודד את השירה ואת הריקודים.
החסידים מרקדים ברחוב ומפזזים בכל עוז. ריקודים סוערים הסוחפים אחריהם מאות חוגגים. "ושמחת בחגך" נישאת השירה עד למרחקים אדירים.
ר' זושא כרגיל נמצא בתווך. אי אפשר לתאר את שמחת בית השואבה בלעדיו.
לפתע, שלא כדרכו, קם ר' זושא ועוזב את המקום. הדבר היה לפלא בעיני כולם, מעולם לא עזב ר' זושא את מעגלי הריקודים, והנה עתה קם ויצא. הדבר היה נראה כאילו קם מגדל אייפל ועזב את פריס.
פוסע הוא בחולשה לעבר ה-770. אחד החסידים התמלא דאגה לנוכח המחזה המוזר, ניגש אליו, "ר' זושא, מה שלומך?"
"ברוך השם", משיב הוא בחולשה, "אני חש קצת שלא בטוב. איזו חולשה נפלה עלי".
"ולאן אתה הולך?"
"ל-770".
"זה קצת רחוק, אולי אלווה אותך לבית האכסניה שלך, זה ממש כאן".
ר' זושא עצר לרגע והיה נראה מתלבט. אך לאחר רגע נענע בראשו בנימה החלטית. "לא נלך ל-770".
כשהוא מהלך לאיטו הגיע לבית המדרש והתיישב על אחד הספסלים. נראה היה כי משהו מציק לו. רוחו אינה שקטה. הוא קם ויוצא אל הסוכה בחצר, ושם ישב זמן מה.
לפתע חש שלא בטוב. פניו החווירו. כמה חסידים שהיו במקום הורידו ממנו את הסירטוק והמגבעת ועזרו לו לשכב על הספסל. כך שכב מספר דקות. המצב מחמיר, קהל הנוכחים החל לומר תהילים מצפים שתחול השתפרות במצב... לפתע קם ר' זושא, חובש את מגבעתו, לובש את הסירטוק, ומסדר את מלבושיו שיהיו בצורה הנאותה ביותר.
היכון לקראת אלוקיך ---
וכך, עם המגבעת והמעיל העליון, נשכב שוב על הספסל. עיניו הביטו בסובבים אותו ברוגע ובשלווה. איש לא הבין מה עומד להתרחש. הכל היה כל כך פשוט, כל כך לא דרמטי.
פתאום, בשקט, ללא עוויתות ולא כל תנועות שהן, נעצמו עיניו של ר' זושא. הוא השיב את נשמתו לבוראה.
כעת הובנו דברי ר' זושא: "אני לא מפונק כמוהו. אסתפק בחצר המלוכה"... עתה גם הוחוור לכל מדוע לא בירכו הרבי באותה שנה, זושא אמנם לא הגיע לנטילת לולב, הוא נפטר כמה שעות לפני תחילת זמן החיוב.
מאפשרים לכם לקבל
