זעקת הילד: הפליטים מירדן היכו אותי עם ילדיהם של הנאצים
נשמה יהודית היא כמו יהלום. לפעמים בחוץ נושבות רוחות סערה, שעלולות להדוף את היהלום לערמת אשפה. אך גם שם היהלום נשאר יהלום, וכשמוציאים אותו משם, מנקים אותו מעט, היופי והזוהר של היהלום מאיר בחזרה לכל הסביבה.
בחודש תמוז לפני שנתיים קיבלתי קריאה שגרתית לעזרה בהתקנת מזוזות עבור בית בשכונה – שירות שכל שליח מעניק בשמחה. רק כשהגעתי לבית הבנתי עד כמה הביקור הזה יהיה לא שגרתי.
את פני קיבל גבריאל, שלפי מבטאו והריש המתגלגלת שבפיו הבנתי מיד שהוא עולה מארגנטינה. טוב, זו לא חכמה גדולה; הורי גדלו בדרום אמריקה, אבי בברזיל ואמי בארגנטינה.
גבריאל מספר לי על בתו בת השש, שעברה אירוע מוחי (!) ולכן הם רוצים להחליף את המזוזות בכל הבית במזוזות חדשות לזכותה ולרפואתה (התפללנו להחלמתה המהירה של הילה בת מורן).
לאחר שסיימנו להתקין את המזוזות ואיחלתי רפואה שלמה להילה הקטנה, אמרתי לו: "אני שומע שאתה מארגנטינה, גם אמי משם". התחלנו לשוחח ולחפש קווים משיקים, ואז הוא פתח וסיפר לי סיפור מדהים.
•
שני הוריי הם דור שני לניצולי שואה שברחו מאירופה המדממת לארגנטינה הרחוקה. בארגנטינה התיישבו בעיר קורדובה ומשם עברו למנדוסה – עיר גדולה במערב המדינה, סמוך להרי האנדים ולגבול הארוך עם צ'ילה.
במנדוסה גדלתי. סבא היה יהודי שומר תורה ומצוות, ושימש שליח ציבור בבית הכנסת המקומי. החיים היו מסודרים, כביכול, אבל אני סבלתי מאוד. התברר, שלמנדוסה עברו אחרי המלחמה קבוצת נאצים ימ"ש, וילדיהם היו מכים אותי נמרצות מדי יום ביומו.
בבית הספר ספגתי מכות, בדרך ל'מכבי' ספגתי מכות. עד שבשנת תשל"א, בעקבות אירועי "ספטמבר השחור", שבהם התנהל מאבק צבאי בין צבא ירדן לפלסטינים, הגיעו למנדוסה פליטים רבים מירדן. הם הצטרפו לבני הנאצים והחלו להכות יחד את היהודי שהזדמן להם...
יותר לא יכולתי לשאת. עברתי להתגורר אצל סבי, שהתגורר אז ב'כפרון' קטן בשם אוספאגאטה בהרי האנדים. סבא שלי איתר שם עוד שלוש משפחות יהודיות וניסה לעניין אותן כל העת ביהדות.
כך הוקמה לה קהילת קודש "אוספאגאטה", במקום קטן ולא ידוע.
כך גדלתי, אבל הנשמה זעקה לי כל הזמן. ניסיתי לעלות לארץ ישראל, אך עקב גילי הצעיר סורבתי בידי רשויות העלייה והקליטה. סוף סוף, בגיל 16 וחצי עליתי לארץ, ואני מודה לה' יום יום על הזכות לחיות כאן.
•
"יודע מה?", אמר לי גבריאל, "דע לך, שהמכות שספגתי בילדותי הזכירו לי כל הזמן שאני יהודי, ב'זכות' זה עליתי לארץ ישראל.
"ויודע מה עוד? יש אחד שלא עזב אותי לעולם. זה הקדוש ברוך הוא. תמיד יכולתי לדבר איתו, והוא הקשיב לי ומקשיב לי".
עיניו של גבריאל נצצו. ראיתי בהן השתקפות של אמונה עזה ומופלאה באלוקים.
סיפורו של גבריאל הזכיר לי סיפור ששמעתי מאמי בילדותי.
סבי, הרב חיים שמעון גד ע"ה אליטוב, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, בצעירותו היה שוחט ובודק מטעם הרבנות הישראלית בחו"ל, וכך נדד עם משפחתו: שנה ביוגוסלביה, שנה ברומניה הקומוניסטית. ואז בשנת תש"ל (1970) הוא וסבתי באו לשנה לארגנטינה. בשנה הזו זכה לבוא לפגישת ה'יחידות' הראשונה אצל הרבי.
הקשר שלו עם הרבי החל 16 שנה קודם. הוא זכה לעשרות מכתבים אישיים מהרבי, ובהם הדרכה אישית על כל צעדיו בישיבה ובחיים. כעת זו הייתה הפעם הראשונה שהוא זכה לראות את הרבי.
בפגישה הורה לו הרבי להישאר בינתיים בארגנטינה, לקחת על עצמו את עול הרבנות בבית הכנסת הספרדי המקומי ולהופכו למקום של תורה ויהדות. הוא וסבתי אכן נשארו בארגנטינה, וסבא הקים קהילה לתפארת שעד היום נחשבת לאחת הקהילות הגדולות במדינה.
הם התגוררו בבניין בשכונת פלורס. ממול הייתה חנות מכולת עם מוכר גוי בשם ראול. מצרכים מעטים יכלו לקנות אצלו: מים, מלח וסוכר. החנות הייתה פתוחה כל העת. מעולם לא ראו אותה נסגרת.
בערב יום הכיפורים, אמי בת התשע הייתה במרפסת הבית, ופתאום היא קוראת להוריה: בואו, החנות של ראול סגורה! הם באו למרפסת, ואז ראו את ראול בעצמו חולף מתחת לבית לבוש בבגדי לבן בוהקים.
וואו! ראול יהודי?!
לאורך כל יום הכיפורים החנות הייתה סגורה.
למחרת יום הכיפורים סבי וסבתי ירדו לחנות ושאלו אותו: ראול, אתה יהודי?
"כן", השיב ראול. "יהודי אני".
הוא פתח את מגירת שולחנו והוציא תמונה ישנה מתוך מעטפה חומה ודהויה. "ראו, זו משפחתי", הצביע על משפחה יהודית גדולה ויפה: אבא עטור זקן ולמצחו קסקט, אמא חבושה בשביס יהודי, וילדים יהודים חינניים. "רואים את הנער בצד? זה אני, חיים, חיימ'ל קראו לי. כולם הלכו בשואה, אני היחידי שנשארתי. כל השנה אני כאילו גוי. פעם בשנה אני יהודי גאה. ביום הכיפורים אני בבית הכנסת. שומר את החג כהלכתו".
"אוי, חיים!", סבא שלי חיבק אותו בחוזקה. "מהיום בשבילנו אתה חיים, מכאן ולנצח אתה חיים – יהודי קדוש, חיים קדוש".
חיים נשאר אכן חיים. יהלום לא יכול להפוך לאבן. קצת ניקיון – והוא זוהר.
•
והנה סיפור נוסף של יהלום שחזר למקורות לאחר מלחמת העולם השנייה.
זה סיפורו של הצייר הרב זלמן ע"ה קליינמן, כפי שסיפרה אחותו, בת עירי תל אביב, מרת רחל ע"ה זמיר.
הוריה של רחל התגוררו בלנינגרד (פטרבורג) שברוסיה. לאביה, הרב יעקב קליינמן, הייתה אחות בשם מרת איטה ששונקין שהשלטונות הרוסים רצחו את בעלה הרב משה בגין אשמת 'יהדות', והשאירו שני יתומים צעירים, בן ובת.
בתחילת המלחמה נפגשו האח – הרב יעקב, והאחות איטה, ונשבעו זה לזו, שאם קורה לאחד מהם משהו במלחמה, השני ידאג לילדי הראשון. ואכן, במהלך המלחמה, בזמן הרעב הגדול בלנינגרד, נספו הוריה של רחל ברעב. רחל ואחיה זלמן הועברו לבית יתומים.
איטה וילדיה הצטרפו בזמן המלחמה להוריו של בעלה, הרב נחום שמריה ששונקין וזוגתו. הרב ששונקין היה מגדולי רבני חב"ד ושליחו של הרבי לגרוזיה. הם כבר גידלו נכדה יתומה אחת, וכעת הצטרפו אליה בני דודיה.
המלחמה הסתיימה.
לילה אחד, איטה הלכה לישון ואחיה יעקב הופיע בחלומה. הוא אומר לה מילה אחת: "הילדים". איטה חזרה לישון. בלילה השני שוב הופיע בחלומה. בלילה השלישי כבר לא חזרה לישון, היא הסתובבה בבית אנה ואנה. חמיה, הרב ששונקין, פנה אליה ושאל אותה, "איטה, מה קרה?".
בתגובה סיפרה לו על החלום, וחמיה אומר לה, "נו, מה באמת עם הילדים?".
"הם בבית יתומים", השיבה דודתם.
"ולמה את לא מביאה אותם אלינו?", שאל הרב ששונקין.
איטה השיבה בחשש: "הם אחיינים שלי מצד אחי, ולא נכדים שלכם, חששתי. לא מספיק שאתם מגדלים כבר שלושה ילדים, להביא עכשיו עוד שניים?".
"מה השאלה!", נסער הרב ששונקין, "בוודאי שתביאי אותם!".
איטה יצאה לדרך. גודל ההשגחה הפרטית התברר רק אז: הילד זלמן, שעבר שנות סבל בלתי יתוארו בבית היתומים של הבנים, הועבר בדיוק למשפחה מאמצת. רחל החלה להתאקלם בבית היתומים של הבנות. עוד זמן קצר והם היו נטמעים לגמרי בן הגויים, רחמנא ליצלן.
ברגע האחרון, אביהם יעקב בא משמים בחלום לאחותו איטה והציל את הילדים משמד.
הילדים הועברו לרשות הרב ששונקין. אליהם הצטרפה גם האחות הגדולה שלהם. יחד המשפחה ברחה מרוסיה בבריחה הגדולה שלאחר המלחמה. אך דווקא אז קרה אסון. שומר גבולות אנטישמי ירה באיטה למוות, ה' יקום דמה.
הקבוצה השתכנה במחנה הפליטים פוקינג שבצרפת. הרב ששונקין, אשתו, ושישה ילדים יתומים משלוש משפחות.
רחל חזרה מיד ליהדותה, אך לזלמן היה קשה. שנים של חינוך סובייטי אנטי יהודי גרמו לילד בן ה-12 להתנגד לחינוך היהודי מחדש. הרב ששונקין, בפקחותו, הורה לכולם להניח לו. לא לגרום לו להסתגר עוד יותר. וכך באהבה, ללא הערות וגערות. זלמן נפתח. בבר המצווה שלו הוא כבר חגג עם החסידים והרצה בפני האורחים מאמר חסידות עמוק.
כל השישה הקימו משפחות חסידיות לתפארת. זלמן הפך לצייר חסידי נודע. ציוריו של הרב זלמן קליינמן הם נכס צאן ברזל בתיעוד החיים החסידיים ומפורסמים בכל בית ישראל.
היהלום יצא לאור, בהתערבות שמיימית גלויה.
מאפשרים לכם לקבל
