"בגללך לא ישנתי כל השבת, אני מבקש ממך: תניח לי תפילין!"
במקורות החסידות מדובר על נקודה שיש לכל יהודי ויהודי. היא נקראת נקודת היהדות, אותה אי אפשר לטמא, היא לפעמים מוסתרת, אבל בכל יהודי ויהודי היא קיימת בתוכו.
לפני 18 שנה זכיתי לבוא יחד עם חבר לסייע לבן דודי שפתח בית חב"ד חדש בישוב קטן ויוקרתי בארץ. הגענו לחגוג עמם את ראש השנה, כשהוא מארגן תפילות בבית הכנסת המקומי שקם לתחיה.
בצהרי היום יצאתי עם חברי ובאמתחתנו שופר וצעדנו בשבילי הישוב לחפש יהודים שמעוניינים לשמוע תקיעת שופר.
באחד הבתים ראינו זוג בגיל העמידה שבדיוק בא להיכנס לבית. ניגשנו אליהם ושאלנו אותם האם הם מעוניינים לשמוע קול שופר. הגבר אמר מיד: לא מעוניין! תודה. אבל האישה אמרה, למה לא, אשמח שתתקעו בשופר בבקשה.
חברי החל לתקוע בשופר, הגבר שמקודם סירב החל לנוע בחוסר נוחות, בהתרגשות. לאחר התקיעות קירבתי אליו את הסידור בכדי שיאמר את הפסוקים שאחרי התקיעות ואת היהי רצון. הוא החל לומר ופתאום החל לפרוץ בבכי תמרורים ממש. במשך זמן ארוך הוא בכה ולא ניתן היה להרגיעו. בסוף הוא נרגע וביקש סליחה.
אשתו החלה לדבר, היא סיפרה שבעבר היה להם קשר לדת, אבל כשהבת שלהם חזרה בתשובה לאחר הצבא, הם רבו איתה, ואז הם ניתקו כל קשר גלוי לדת. וכעת לאחר 25 שנה שלא שמעו שופר, הם זכו לשמוע שופר.
ואז הבעל החל לדבר, הוא נרגע אט אט מבכיו ואמר: דע לך, הייתי מתפלל קבוע בבית הכנסת ועזבתי, אבל יותר לא אעזוב את בית הכנסת. מתי התפילות מחר? אני רוצה לבוא לשחרית. ואגב, אני כהן. אברך אתכם בברכת כהנים מכל הלב.
הוא אכן הגיע למחרת, עלה לתורה בעליית הכהן, בירך אותנו בברכת הכהנים, ומאז ועד היום הוא מתפלל בבית הכנסת, מחזק ומתחזק.
נקודת היהדות קיימת אצל כל יהודי ויהודי, רק לפעמים היא מכוסה, קצת ניעור והיא מתגלית.
סיפור נוסף שאירע לי בשכונה שלי – הגוש הגדול בצפון תל אביב, מחדד יותר את נקודה זו.
מדי יום בשעות הצהרים יש לי סבב קבוע להנחת תפילין עם אנשי העסקים ובעלי החנויות בשכונה. אחד מאנשי העסקים, יהודי חביב ונחמד בשם רביב, לא רצה בשום פנים ואופן להניח תפילין. ביקשתי ממנו, האם אתה מסכים לי לבוא כל יום לומר שלום? לזה לא אסרב ענה לי.
וככה כל יום נכנסתי אליו לחנות ואמרתי לו שלום ושוחחנו מעט, לאחר כמה שבועות, שאלתי אותו, מדוע אתה כה מסרב להניח תפילין, הוא אמר לי, זה בגלל מה שהיה לאבא שלי.
אבא שלי ניצול שואה, איבד את אשתו וילדיו במחנות. לאחר השואה אבא התחתן שוב עם אמא שלי, אבל מאז הוא ניתק קשר עם אלוקים. להיפך, כל יום כיפור הוא היה עושה ארוחה. ואתה רוצה שאני אניח תפילין?
ה' שם לי את המילים הנכונות בפה, ועניתי לו: אתה יודע, מה ההיפך מאהבה? הוא הגיב מיד – שנאה.
טעות, ההיפך מאהבה זו אדישות. שנאה זה לפעמים תחליף לאהבה, שניהם זה קשר. אמנם שנאה זה קשר לא בריא ואהבה זה קשר בריא, אבל לאבא עדיף לו לפעמים שהילדים שלו יריבו ביניהם מאשר לא ידברו כלל.
בתנ''ך מספר על אמנון ששנא את תמר דווקא בגלל שהוא אהב אותה. שנאה זה ביטוי לא בריא של אהבה.
אבא שלך אהב את בורא עולם מאד מאד כל ימיו, רק הוא היה פגוע, לכן הוא לא ידע לבטא את הפגיעה שלו, והוא הוציא את זה בשנאה, אבל דע לך שהוא אהב אותו והיה קשור אליו.
רביב שתק והרהר. הוא לא ענה לי מיד.
זה היה ביום חמישי. ביום ראשון הוא קורא לי ואומר, בגללך לא ישנתי כל השבת! חשבתי כל הזמן על זה והגעתי למסקנה שאתה צודק לגמרי, נזכרתי גם בפעם אחת ששמעתי את אבא שלי מדבר עם בורא עולם. זה היה לאחר שאמי נפטרה, הוא החל לשוחח עם ה' ושאל למה, אבל הוא דיבר איתו, וחיכה לתשובה.
תעשה לי טובה, תניח לי תפילין בבקשה!
מאז רביב החל להניח תפילין כל יום לעילוי נשמת אביו, שתמיד היה קשור לה', רק לא תמיד זה היה גלוי.
ולסיום, זכיתי וכבר מעל עשר שנים אני משרת בקודש ברבנות בית כנסת שערי השלום בצפון תל אביב, כל שנה יש נקודה שאותה אני דורש בדרשת הנעילה בחצר בית הכנסת שהומה מאות רבות של מתפללים ביום הכיפורים:
היה פעם חסיד לאדמו"ר המהר"ש שהיה סוחר, הוא היה מסתובב בבגדי סוחר בערי רוסיה, וכשהיה בא לרבי לליובאוויטש היה לובש בגדי חסיד. פעם אחת הוא אמר לעצמו, על מי אני משקר? אבוא לרבי כפי שאני מסתובב ביום יום.
ואכן הוא נכנס לרבי בבגדי הסוחר. הרבי שאל אותו, מה זה? הוא אמר לרבי, ראה, החלטתי שאני לא משקר, אבוא אליך כפי שאני מסתובב תמיד.
הרבי הסתכל עליו בצער.
החסיד שאל, רבי, חשבתי שהרבי יעריך את מעשי!
הרבי אמר לו, מה אתה חושב שאני לא יודע שבחוץ אתה מסתובב בבגדי הסוחר, רק חשבתי שבגדי הסוחר זה 'השקר' שלך, ובגדי החסיד זה האמת שלך. כעת אני רואה שההיפך, בגדי הסוחר זה האמת שלך, ובגדי החסיד זה השקר שלך ועל זה אני מצטער.
אין זה סוד שהאיזור שלנו, צפון תל אביב, נחשב לאיזור שאינו דתי כל כך. אבל ראו איזה פלא, מגיע יום כיפור, דרך נמיר שעוברת למרגלות בית הכנסת שלנו, ואי אפשר ביום רגיל בשעה כזו להכניס שם סיכה בין המכוניות, שקטה לגמרי לגמרי. אין אפילו רכב אחד כל יום כיפור!
לאידך, בתי הכנסת מלאים כולם במאות רבות של אנשים, אין אפשרות להכניס סיכה לבית הכנסת.
למה? מה קרה? זו האמת שלנו, כל העם קשור לה', וכשמגיע היום האמיתי, יום הכיפורים, כולם מגיעים ומגלים את האמת שלהם.
כל השנה שכביכול אין קשר לה' זה השקר. יום כיפור זה האמת שלנו. האמת של עם ישראל.
רק על זה בלבד, מגיע לנו גאולה אמיתית ושלימה, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
מאפשרים לכם לקבל
