תחשבו: להפסיק להאשים ולהתחיל לתקן | הרב מנחם ברוד
בלבבות שבורים וכואבים ליווינו אתמול למנוחות את הילד הטהור מנדי בולטון ז"ל. כולנו מזועזעים מהאסון הטרגי, ואנו מחבקים בכל ליבנו את משפחתו היקרה, שחוותה אובדן נורא כל-כך.
אנשים מרגישים, בצדק, שחייבים להוביל את הזעזוע לתיקון ולהתחזקות, ובעיקר להגברת אהבת ישראל בתוכנו.
אלא שלפעמים, מתוך כוונות טובות, עושים בדיוק אותם כשלים שמבקשים לתקן. מתריעים על שריפה בצד ימין ומדליקים במו ידינו שריפה בצד שמאל.
*
המסר בדבר הצורך להיות רגישים לילד, לחוש את כאבו, להבחין במצוקתו – הוא ודאי נכון. אין שום ספק שכולנו צריכים להתחזק ברגישות לזולת, ביכולת להכיל את השונה, במתן כתף למי שזקוק לעידוד ולתמיכה.
כדי להפנים זאת נדרשת עבודה חינוכית מתאימה, הן בקרב הילדים הן בקרב המבוגרים. צריך להושיב אנשים בעלי מומחיות בתחום הזה, ולבנות תכנית רצינית שתדאג לטפטף בהתמדה את המסרים האלה, בצורה נכונה ונוגעת ללב.
וכמובן, אחד המרכיבים העיקריים של תכנית כזאת היא ההכרה שזאת עבודה פנימית שכל אחד ואחת מאיתנו צריך לעשות בתוך עצמו. לכולנו יש מה לתקן בתחום הזה, וכאשר כולנו מחפשים יחד דרך תשובה ותיקון – בבחינת "נחפשה דרכינו ונחקורה" – יש סיכוי שהדברים יתקבלו ויופנמו.
*
למרבה הצער, חלק מהשיח בנושא פנה לכיוון של הטחת האשמות באחרים. אולי זו תכונה אנושית, לחפש אשמים ולהפנות לעברם אצבע מאשימה, אבל לא כל מה שהוא אנושי הוא גם ביטוי של הנפש האלוקית. גם הנפש הבהמית שבתוכנו היא נפש של אדם, ועל כן גם היא אנושית...
כאן נכנסת לתמונה עוד תכונה אנושית מאוד – הצורך שלנו למצוא הסבר לתופעה שמטלטלת את נפשנו. ילד בן שתים-עשרה מתמוטט פתאום, מאבד את ההכרה ואחרי כמה ימים נפטר מן העולם. אני חייב להסביר לעצמי את זה, שאם לא כן, אולי זה יכול לקרות גם למישהו קרוב אליי? ברגע שיש לי הסבר, אני רגוע: שם הייתה סיבה ולכן זה קרה.
המניעים האלה דוחפים בני-אדם לעשות בדיוק את מה שהם מתריעים מפניו – לגלות חוסר רגישות משווע לזולת, להלבין את פני חברו ברבים, לעשות משפט שדה בלי בירור יסודי של העובדות.
*
תחשבו על הילדים, חברי כיתתו של מנדי ז"ל. אתם יכולים לשער כמה קשה להם לשאת את עצם האירוע הטרגי. כיתה הולכת יחד לחגוג בר מצווה לחבר, ואחד הילדים מאבד את הכרתו, ואחרי מאמצי החייאה בשטח נלקח בניידת טיפול נמרץ וכעבור כמה ימים נפטר. סיטואציה זו כשהיא לעצמה מחייבת תמיכה נפשית לילדי הכיתה.
אך עכשיו העמיסו עליהם משא נפשי כבד פי שבעים ושבע. בראש כל חוצות מתפרסם כי הם החרימו את חברם וגרמו למותו. אתם קולטים את המשמעות האיומה של האשמה כזאת?! וכי זו הרגישות לזולת שעליה מדברים?! האם זו ההזדהות עם כאבו?!
ונניח שהסיפור על החרם היה נכון (והוא לא!) – האם זו הדרך לטפל בתופעה?! הלוא ככלות הכול מדובר בילדים! שוו בנפשכם שהילדים האלה הם ילדיכם או נכדיכם; האם הייתם רוצים שיפרסמו בכל העולם שהילדים האלה עשו כך וכך ושבעקבות זאת קרה כך וכך?
*
ובפרט, כפי שהוזכר, שהשמועות בדבר חרם אינן נכונות בעליל. יש עובדות ברורות שאי-אפשר להכחישן.
ראשית, חברי הכיתה בחרו במנדי ז"ל להיות אחד משני הילדים שמגישים לחתן הבר-מצווה את מתנת הכיתה וקוראים את ברכת חברי הכיתה. ילד מוחרם אינו זוכה, כמובן, לכבוד הזה.
כאלה הן גם השמועות השקריות כאילו סולק מהחגיגה וכאילו הילדים לא רצו לרקוד איתו. הלוא האירוע הטרגי התרחש בתחילת הבר-מצווה, קודם שהיו ריקודים כלשהם. הילד פרץ בבכי ויצא החוצה בעקבות תקרית שאינה קשורה לילדים כלל (אלא לאחד מאנשי המקצוע ששירתו את החגיגה). תגובת חבריו מעידה שוב שלא הייתה שום החרמה מצידם חלילה. במו עיניי ראיתי את סרטון מצלמת האבטחה, שבו נראית קבוצה גדולה של ילדים היוצאת בעקבות הילד ומנסה לשכנעו לחזור. ילדים שמחרימים את חברם שמחים ביציאתו ואינם מנסים להחזירו. ברור אפוא שלא הייתה כאן החרמה כלשהי מצידם.
האם כל מי שהטיח או הדהד את עלילת החרם בדק את העובדות קודם לכן? האם חשב לרגע על הילדים ועל מה שזה עושה להם? סביר להניח שלא.
*
וכאלה הן גם ההאשמות כלפי צוות התלמוד תורה. וכי הם לא בני-אדם? האם לא צריכים להיות רגישים כלפיהם? אנשים מפיצים שמועות בקלות בלתי-נסבלת, בלי לבדוק ובלי לנסות לשמוע צד שני. וכל אחד מרגיש צורך לנפח עוד קצת, ולהוסיף מלח ופלפל, כיד הדמיון הטובה עליו.
קל מאוד להפוך מורים ומנהלים לשק חבטות. אבל אהבת ישראל ורגישות לזולת אין כאן.
היה חשוב לי לברר את העובדות. דיברתי גם עם המשפחה וגם עם צוות התלמוד תורה. ומה אומר לכם, זה רחוק מאוד מהאמירות הפשטניות והחד-משמעיות הנזרקות לחלל האוויר.
הצוות החינוכי גם מוגבל ביכולת שלו להתגונן ולהסביר, ולפעמים אין למחנכים ברירה אלא לשמוע את חרפתם ולהבליג. אבל אני שמעתי מכמה וכמה מאנשי הצוות מה הם עשו למען הילד, ואני אומר לכם שניכרים דברי אמת והם מעוררים הערכה. לא זו בלבד שאין כאן אדישות וחוסר אכפתיות חלילה, אלא בדיוק להפך.
ראיתי גם הודעה ארוכה וחמה שנשלחה מהמשפחה למחנך הכיתה בסוף שנת הלימודים האחרונה, וכולה תשבחות על העבודה החינוכית שנעשתה במהלך השנה ועל הערכים הטובים שהמחנך הנחיל לילד.
*
מובן שאינני מכוון את דבריי כלפי המשפחה השבורה והמרוסקת. על כך אמרה חנה הנביאה: "כי מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה". חז"ל כבר אמרו שאין אדם נתפס על צערו. אבל כל אלה מסביב, שעטו על ההזדמנות לחבוט בילדים האומללים ובצוות התלמוד תורה (ובפרט אלה שיש להם אינטרס בעניין וד"ל), כדאי שיבדקו היטב אם אמנם אהבת ישראל טהורה היא שבערה בליבם והניעה אותם או אולי כמה מידות לא הכי טובות.
והעיקר – מה ייצא לנו מהטחת האשמות באחרים? האם זה יעשה אותי טוב יותר, רגיש יותר, אוהב ישראל יותר? במקום זה הבה נחשוב מה כל אחד ואחת מאיתנו יכול לתקן – לא המוסד או הקהילה או הגבאים או העסקנים, אלא אני ואתה. איך אני יכול להיות רגיש יותר, אכפתי יותר, זהיר יותר, מכיל יותר.
אם נעשה כן – תגרום לנו הטלטלה הזאת להיות טובים יותר ואוהבי ישראל יותר, וזה יביא לנו את ברכות רבותינו נשיאינו, מייסדי הכפר, לכל מילי דמיטב, ובעיקר לגאולה האמיתית והשלמה.
מאפשרים לכם לקבל
