תכינו גלייזלה (כוסית) עם משהו חריף ונצא לדרך
המאמר היום די כבד, אולי בעיקר למיטיבי לכת, אבל מה לעשות מחר ח״י אלול, יום הולדת הבעל שם טוב, אדמו״ר הזקן ותחילת הלימודים בישיבת תומכי תמימים בלובביץ', אין ברירה.
אם בכל זאת תחליטו להמשיך לקרוא, אשא לכם את עצתי, הכינו לכם איזו קעלעצקע שהיא מה שאומרים באידיש גלייזלה שהיא מה שאומרים בלשון הקודש, כוס קטנה, שימו בה משהו קצת חריף ונצא לדרך.
יש סיפור ידוע ודי נורא - על דרך נורא ואיום וקדוש - שמספר הרבי הריי״ץ (השישי בשושלת חב״ד), זהו סיפור שעל פניו אינו קל לעיכול, אבל אם מעט מתעמקים בו, לעניות דעתי יש בו כדי להבין משהו מהחידוש של תורת החסידות בכלל וחסידות חב״ד בפרט כפי שהיא נתנה לנו על ידי אדמו״ר הזקן בעל התניא בעיקר בספר התניא.
הסיפור הוא על חסיד שהיה גביר שנתן הרבה צדקה אך הגלגל הסתובב והוא אבד את כל הונו ואף נעשה בעל חוב ״ויבוא לכ"ק רבינו הגדול וישפוך את לבבו ברוב בכי ובצער פנימי, באמרו אם יסרו ה' יתברך וח"ו גזר עליו עניות, מצדיק עליו את הדין, אבל איך אפשר הדבר אשר, ח"ו, ישאר בעל חוב ולא ישלם או שלא יקיים מוצא שפתיו אשר הבטיח לקרוביו ובני משפחתו, וגם נשואי בנותיו בכלל, הלא הבטיח להם בהיותו עשיר, אשר על פי תורתנו הקדושה הי' לו רשות להבטיח, ואם עתה לא יקיים הבטחתו הוי חילול השם.
ויבכה במרירות עצומה… ויסיים דבריו, רבי אני צריך לשלם כל חובותיי, אני צריך לתת לכל הקרובים ובני המשפחה את מה שהבטחתי להם, ואני צריך להביא לשתי בנותיי את אשר הבטחתי להן.״
את הקטע הבא מומלץ לנסות לדמיין:
״כ”ק רבינו הגדול היה נשען על אצילי ידיו הקדושות בדביקות עצומה ושמע תחנוניו ובכיותיו. כעבור זמן נכון הרים כ"ק רבינו הגדול ראשו הקדוש, ואמר בדביקות עצומה: „דו זאגסט אלץ וואס דו דארפסט, אויף וואס מי דארף דיך זאגסטו גאר נישט - אתה אומר כל מה שאתה צריך, על מה צריכים אותך אינך אומר דבר”.
כשמוע החסיד דברי כ"ק רבינו הגדול נכנסו הדברים בעומק פנימית נקודת לבבו ויפול מלא קומתו ויתעלף… כשהתעורר לא דיבר עם איש מאומה, והתחיל להתעסק בעבודה בתורה ובתפלה בחיות חדש ובמסירה ונתינה כזו ששכח על הכל, ועם היות שלא דיבר עם שום איש ובכל יום היה יושב בתענית ועוסק בתורה ועבודה שבלב הי' בשמחה גדולה וכל עבודתו היתה בחיות רב ובעליצות הנפש.״
לרוב אנשים תופסים את יחסי חסיד ורבי ובכלל את עצם ההליכה אל הרב לקבל ברכה, כפי שזה נשמע, כפי שאכן היה ועדיין ברוב היחסים שבין חסיד לרבו או כל אדם שהולך לקבל ברכה מרב: לאדם יש בעיה, קושי, צרה ח״ו, התמודדות כזו או אחרת והוא הולך לבקש ברכה, לרוב הוא גם מקבל ואיזה יופי.
אבל אז בא אדמו״ר הזקן ומשהו חדש נולד: חסיד בא לבקש ברכה שהוא זקוק לה, והרבי במקום לענות לו על מה שהחסיד חושב שהוא צריך, עונה לו על מה שהוא באמת צריך, ובזאת כמו מרים אותו למימד אחר. הרבי פתאום אומר לו, אתה מבקש ממני משהו שישאיר אותך בעולם שלך, אני רוצה לקחת אותך לעולם שלי. אני רוצה לתת לך מבט חדש על החיים, לקחת אותך לחיים אחרים, להעביר אותך טרנספורמציה שתחיה אחרת. וכמו בסיפור הנורא הוד הנזכר, יהודי בא עם עצמו כמו שהוא מכיר את עצמו ואדמו״ר הזקן, מרים את ראשו ובדבקות עצומה לנשמתו, לחלק אלוקה שלו מתחבר לנשמתו של החסיד ומעיף אותו למעלה, שולח אותו לעולם חדש. החסיד הספציפי היה כלי לזה ואכן נעשה אדם חדש. (אל דאגה, היה שם הפיענד, הוא קיבל בסוף גם ברכה ושילם את חובותיו וכו׳.)
הסיפור הזה הוא הסיפור של כל מי שדבק בחסידות חב״ד.
בהקדמה לספר התניא כותב אדמו״ר הזקן, במקום שתבואו אלי לפגישה אישית מה שנקרא ׳יחידות׳, אתן לכם פה ספר שיעשה את העבודה שהייתי עושה אתכם ב׳יחידות׳. רגע, מה זה בעצם אומר לי? אני זלמן קטן שיושב בבאזל ויש לי התמודדות רגילה כמו לכל אדם, אולי כמו לאותו חסיד שבא אל אדמו״ר הזקן, והוא אומר לי, מה שהייתי אומר לך ביחידות כתוב בספר התניא. אוקיי, אני פותח את ספר התניא והוא מדבר איתי שם על נפש אלוקית ולבושיה, על ייחוד עצום עם הקב״ה, על מיהו עובד ה׳ באמת, על אהבה מסותרת שבוערת בתוכי. כלומר, אדמו״ר הזקן בעצם אומר לי, זלמן, טוס למעלה, יש עולמות שלמים שלא הכרת, יש בך רבדים שלא פגשת, יש לך מימד שלם שעוד לא חווית, צא רגע מהעולם הגשמי והחומרי ובא לפגוש את הנפש, את הרוח ואת הנשמה שלך.
לחיים חסידים, לחיים לחיים,
שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי
מאפשרים לכם לקבל
