חצי שעה. על אב ל-10 להקדיש אותו זמן שמקדיש אב לבן יחיד?
הסיפור הבא הוא אישי מידי, שמעתי אותו מידיד קרוב. הוא ביקש לשוחח עמי בתקופת ההכנות לישיבת הקיץ צעירי ליובאוויטש, ולבסוף אמר לי: "כתוב את הסיפור, לתועלת הכלל".
ידידי הוא איש חינוך. גם אשתו אשת חינוך. ילדיהם מחונכים לתפארת, ברוך השם. אבל יום אחד הזמינו אותו ממוסד החינוך של הילד הקטן: תבוא בבקשה עם אשתך לפגישה דחופה עם המנהל. למה? מה קרה? הוא רגיל שמזמינים אותו לאספת הורים ושם הוא שומע שבחים על הילד. מה פתאום פגישה עם המנהל!?
"מה, אתה לא יודע? הילד שלך בעייתי, מכה ומרביץ, מציק לאחרים. אתה חייב לבוא בהקדם".
המילים נחתו על ראשו כרעם ביום בהיר.
"הילד שלי? אתם בטוחים?", הזדעק האב כלא מאמין.
עכשיו נזכר שאכן, המורה עדכן אותו שהילד היה מעורב בתגרות כמה פעמים, אבל הוא לא חשב שמדובר במשהו רציני מידי.
במסגרת המשפחתית הילד רגיל לגמרי ומשתלב יפה עם האחים. מיד קם נסע עם אשתו לבית הספר.
המנהל קיבל אותו בארשת פנים רצינית. תראה, הוא אומר לו, כבר תקופה שהילד בבעיה. נקטנו בצעדים שונים, כולל עונשים, וזה פשוט לא עוזר. אנחנו רוצים שתצמיד לו חונך אישי, ועוד...
לאחר חקירה קטנה התברר לידידי שכבר תקופה שהילד שלו מורחק מהכיתה מפעם לפעם, הוא לא מסוגל לשבת ולהתרכז בשיעור. אכן, המצב לא פשוט.
לאחר התייעצות ואבחונים עם אנשי מקצוע, החליט האב להוציא את הילד קצת מוקדם כל יום וללכת איתו לגן שעשועים, לזמן איכות אישי. אט אט הרגיש שהעסק משתפר, אבל עדיין הגאולה נראתה רחוקה.
עד שהגיעה תקופת הקורונה.
אמנם לרבים זו הייתה תקופה קשה, אבל לילד הזה זו הייתה הצלה.
כעת הוא בבית. הילד רגוע ושליו. הכול בסדר.
באותה עת חל יום הולדתו ה־118 של הרבי, וכמנהג החסידים לומר כל יום את פרק התהילים בהתאם לגיל, והחלו להגיד את הפרק הארוך ביותר בתהילים, פרק קי"ט. האב קיבל על עצמו לומר את פרקו של הרבי מדי יום ביומו מתוך התהילים, תוך שהוא מקדיש את הקריאה לזכוּת בנו, שיעלה על הדרך הנכונה.
חצי שנה הילד היה בבית. למד עם ההורים, למד ב'זום'. האווירה של האשמות וענישה התחלפה בהכלה, הבנה ואהבה.
לאחר חצי שנה, בתחילת שנת הלימודים תשפ"א, הוא החל את לימודיו כילד חדש לגמרי. אף אחד לא זיהה את הילד הקודם.
אתה יודע מה הייתה הבעיה הגדולה? המשיך לומר לי ידידי: שכמעט ואני האמנתי שהילד בעייתי, הנס שלי שהמשכתי להאמין בו.
אין כאן חס ושלום חוסר אמון במערכת, אדרבה, הקשבנו להמלצות המורים והצוות. יחד עם זאת, האמנו בילד, האמנו בו שהוא מסוגל להתגבר על כל הבעיות, שהוא מסוגל להתמודד, שיהיה לו את הידיעה שאנו מאמינים בו.
הוא קיבל את האימון הזה, הוא עלה לדרך המלך.
•
בימים אלו זכינו לסיים בשיעור היומי בקהילתנו את מסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי.
הגמרא שם דנה במקרה הכאוב של 'בן סורר ומורה' – שדינו מוות בגיל 12 וחצי בגלל שההתנהגות שלו עכשיו מוכיחה בוודאות שבעתיד יהיה רוצח ולכן עדיף שימות עכשיו זכאי ולא ימות בעתיד חייב.
הגמרא מוסיפה ואומרת שדין בן סורר ומורה חל בתנאי ששני הוריו יחד יתבעו את מיתתו. דבר כמובן נדיר ביותר עד בלתי מציאותי, ולכן יש דעה בגמרא שמעולם לא היה בן סורר ומורה.
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב שואל בספרו 'שֵם משמואל': זה לא מובן! הלוא קודם לכן למדנו שבן סורר ומורה 'נידון על שם סופו', כלומר, הורגים אותו זכאי לפני שיהיה מחויב במיתה. אם כן, מה זה משנה אם ההורים שלו תובעים זאת או לא, ואפילו אם הורה אחד יתבע את מות בנו והשני לא יתבע, הבן לא ימות?! אם התנהגותו בלתי ראויה, עליו למות. מדוע הוריו משחקים מרכיב משמעותי כל כך בסיפור זה?
אלא, מבאר ה'שם משמואל', אם יש אפילו הורה אחד שלא תובע את עונשו של הילד, זה מלמד שהוא מאמין בילד. אם הוא מאמין בו, הוא אכן לא יגדל להיות רוצח.
אבל אם שני הוריו לא מאמינים בו, לילד אין סיכוי...
הילד צריך שיאמינו בו שהוא יגדל כמו שצריך, טוב לשמים וטוב לבריות, אבל אם מצמידים לו תווית שלילית, הוא יצדיק אותה.
הוא יחשוב בתת מודע: הם מאמינים שאני רע ומה שייצא ממני זה רע. אז אכן, אני אצא רע, העיקר שהם יאמינו בי, אפילו אם זו אמונה שלילית.
•
את הסיפור הבא שמעתי בבר מצווה של אחת המשפחות בשכונה שלנו.
במהלך חגיגת בר המצווה נעמד אביו של הנער לנאום.
הייתי מגדיר את הנאום הזה כנאום חיים.
וכך אמר האב:
במשך תקופה לא נולדו להם ילדים, וברוך ה' לאחר תקופה נולד להם בנם בכורם. השמחה הייתה גדולה מאד.
הילד נולד, ובהגיעו לגיל בית ספר היו לו קשיים לימודיים רבים, הוא לא הצליח ללמוד לקרוא. האמא לקחה על עצמה לקחה על עצמה החלטות טובות: לימוד ספר התניא, לקיים שיעור חסידות בביתם, וכמה ימים לאחר שהחליטה לכסות את ראשה בלבישת פאה, הילד פתאום החל לקרוא, זה היה כבר בסוף כיתה ג'.
היו קשיים נוספים, אבל היה דבר שתמיד היה. אמונה בילד, ההורים תמיד האמינו בו. האמא זכרה תמיד, שבהיותה ילדה בצרפת היא הייתה משתתפת ב'מסיבות השבת' של חב"ד – פעילות שבתית שבמהלכה קוראים את 'שנים עשר הפסוקים ומאמרי חז"ל' שהרבי בחר כדי שילדים ישננו. היא זוכרת שהייתה מדקלמת: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". התורה קרובה לכל אחד. קרובה לי, קרובה לו, קרובה לילד שלי. רק תאמין בעצמך – תגיע רחוק.
והוא האמין. והצליח. מי שראה ושמע את הקריאה שלו, מי שראה את גיליונות המבחנים המלאים שלו, רואה שאם רק נאמין בילדים שלנו וניתן להם כוחות, שנראה להם אהבה לצד הצבת גבולות, הם אכן יגיעו רחוק.
הרבי מביא בספרו הראשון 'היום יום', פתגם של חותנו, הרבי הריי"צ, שעל כל אדם צריך לחשוב על אודות חינוך ילדיו בכל יום לפחות חצי שעה. זה חשוב כמו הנחת תפילין.
חשבתי על זה רבות; אדם שיש לו עשרה ילדים ואדם שיש לו ילד אחד, האם הם צריכים להקדיש את אותו זמן על חינוך ילדיהם?
התשובה היא כן. על האדם לחשוב איך הוא מחנך את הילד שלו, איך הוא מחנך את עצמו וממילא מהווה דוגמה אישית לילדיו. אם כך – אין משמעות למספר הילדים שלו.
וזה מתחבר לווארט נפלא של הרבי על כך:
הרבי שואל, מדוע חותנו מדמה את זה דווקא להנחת תפילין ולא למצווה אחרת? אלא כמו שתפילין, חלק מהותי מהמצווה היא, שיש לעשותה עם המוח והלב, כך גם חינוך ילדים יש לעשותו עם המוח ועם הלב!
ולסיום: מצאתי שיש עוד דבר שהרבי דימה להנחת תפילין:
רופאו האישי של הרבי, ד"ר איירה וייס, פנה אל הרבי וביקש את עצתו: "מבחינה מקצועית אני חש סיפוק רב. רכשתי שם בינלאומי כמנתח לב בכיר ומגיעות אלי פניות מקצועיות מכל רחבי העולם. אבל מבחינה משפחתי אני שרוי בתסכול ובתחושת החמצה. שעות העבודה נמשכות אל תוך הלילה ואל סופי השבוע, ואני כמעט ולא פוגש באשתי וילדיי. שני התחומים חשובים לי מאוד ואני לא מצליח למצוא את האיזון ביניהם".
"גם אני מתמודד עם אותה שאלה", השיב הרבי, "וזה הפתרון שלי: אני מקפיד לשבת עם רעייתי, הרבנית, לעשרים דקות רגועות ליד כוס תה מדי ערב וערב, ועשרים הדקות הללו יקרות בעיניי כמו הנחת התפילין בבוקר".
את שני הדברים האלו: חינוך ילדים והשקעה בזוגיות עם האישה, הרבי מדמה להנחת תפילין, וזה לא סתם. שניהם יש לעשות עם המוח ועם הלב, ושניהם תלויים אחד בשני. כי הצלחה בשלום בית ובזוגיות זה המתכון הטוב ביותר לחינוך הילדים. דוגמא אישית.
בהצלחה לכולנו בעזרת השם.
מאפשרים לכם לקבל
