כשרוברט לא הרגיש בנוח בבית חב״ד באזל | זווית אישית
רוברט היה גר בבאזל לפני כמה שנים למספר שנים עם אשתו ושלשת בניהם, הם הגיעו מניו ג׳רסי לבאזל. היו באים מידי פעם לפעילויות בבית חב״ד, ובאופן אישי נעשינו, רוברט ואני חברים טובים. אנחנו עדיין בידידות והם כבר גרים שוב בניו ג׳רסי.
השבוע הוא הגיע לבאזל ונכנס עם בניו לבית חב״ד לומר שלום, לראות שוב את ארון הספרים שהם היו שותפים בהקמתו לעילוי נשמת אמא שלו מלכה היקרה, לאכול עוגת שמרים ביתית מצויינת, לומר לחיים ביחד וכמובן להניח תפילין.
תוך כדי השיחה העלינו זכרונות ורוברט נזכר ושוב סיפר לי ולבניו חוויה מיוחדת שהוא חווה, חוויה שהייתי רוצה לשתף אתכם בה, יש לכולנו מה ללמוד ממנה.
היה זה ביום השנה הראשון לפטירת אמו היקרה והוא בא לבית חב״ד להתפלל ולומר קדיש. אני לא הייתי באותה שבת בבאזל ורוברט גם לא תיאם איתי את בואו שזה בסדר גמור.
רוברט החל לומר קדיש, אבל איכשהו מאוד מהר הרגיש שהוא לא בקצב, הוא איטי, המילים העבריות אותן קרא מתוך טקסט פונטי, כלומר, הן רשומות היו באותיות לטיניות, לא זרמו לו בקלות והוא די התבייש. יתירה מכך, היה מתפלל אחר שאמר קדיש מהר ורוברט חש שהציבור לא מרוצה מהקצב האיטי שאינו מהוקצע של הקדיש שלו.
חוסר הנוחות והבטחון שלו התגבר והיה אפילו רגע שהוא שקל לקום ולצאת מבית הכנסת, אבל מיד התעשת ואמר לעצמו, באתי בשביל אמא שלי, אשאר בשביל אמא שלי.
בהמשך נגש אליו אחד המתפללים ששם לב לחוסר הנוחות של רוברט והציע לו לשבת על ידו, ומרגע זה, כל אימת שהיה עליהם לומר קדיש, המתפלל המבוגר והותיק קם איתו ויחד אמרו את הקדיש בקצב איטי, מילה במילה. הבטחון, המרגוע והנוחות שבו ובאו.
רוברט סיפר את זה לילדים שלו בדיוק כשהנחנו תפילין והיה עליהם לנסות להתמצא בסידור ובאמירת שמע ישראל, רוברט רצה שהם יידעו לא לברוח מחוסר הנוחות והבטחון אם יגיעו, כי בסוף, כולם בני אדם ויש סיכוי שתרגישו לא נוח בבית הכנסת שתלכו אליו פעם ראשונה, אבל יש גם סיכוי טוב לא פחות שימצא אדם טוב ורגיש שיהיה שם כדי לתת יד, אוזן והרבה לב.
אני מודה שלמרות שכבר הכרתי את הסיפור, היה לי קשה לשמוע אותו משחזר את החוויה. אחרי הכל הוא לא מדבר על בית כנסת כלשהו, הוא מדבר על בית חב״ד, ולא סתם בית חב״ד, בית חב״ד שאני אמון עליו, שעשר כוחות נפשי טבועים בקירותיו. ומעיד אני עלי שמים וארץ שאם יש מטרה אחרת עליונה למקום הזה היא בדיוק זו: שכל יהודי ירגיש פה בבית. יהיה זה קדיש איטי או מהיר, מהוקצע או מגמגם. לא רק שיש מקום לכולם, זה המקום, וזה סלע קיומו של בית חב״ד בכל מקום. ולמרות הסיום הנפלא של הסיפור על הרגישות שכן מצאה את דרכה אליו והוא יצא עם חוויה מכוננת טובה, עדיין היה קשה לשמוע את זה.
למדתי מזה אז וזו תובנה שעדיין הולכת איתי: למרות כל המאמץ והרצון שלך, יש סיכוי שיהיה יהודי שלא ירגיש בנוח בבית חב״ד שלך, וזה אומר, לחדד לעצמי ולשאר המתפללים שוב ושוב, לזכור ולא לשכוח, לבוא עם ולהעניק רגישות, חום ואהבה לכל באי בית ה׳ בכל מקום שהוא.
כשהוא סיפר לי את זה אתמול שוב, הרמתי עיני למרום ואמרתי בשקט: רבונו של עולם, אני מבין שאני צריך לשמוע את זה שוב, כנראה שעוד יש לי מה לשפר פה, תודה על התזכורת.
לחבריי שלא באים הרבה לבית הכנסת, אנא, גם אם חוויתם חוויה לא מאוד נעימה, אל תוותרו, בואו שוב.
לחבריי שבאים הרבה לבית הכנסת, אנא, כשמישהו נכנס והוא גורם לכם לחוסר נוחות, קחו בחשבון שהוא חווה את זה שבעתיים.
לחבריי הרבנים, אם קראתם את הטקסט הזה, ובכן, יש מצב שהקב״ה רצה לתת לכם תזכורת.
שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי
מאפשרים לכם לקבל
