לאיפה נעלם האגם היפה? | מטות-מסעי
לא הסתדר לנו השנה לצאת לנופש משפחתי בהרים כמנהג בעלי בתים מכובדים, כן הצלחנו לצאת זוגית לימים ספורים, אשר על כן חשבתי לכתוב על החוויה ובזאת כמו להאריך את הנופש לפחות בנפש או בדמיון.
ובכן, מן המפורסמות במשפחתנו שאני הקטן מאוד אוהב מים. מפלים קטנים או גדולים, ערוצי נחל שוצפים ושקטים ובעיקר אגמים. אגם מים מרחיב לי את הנפש ממש ובשוויץ המשופעת באגמים הרי שאם האגם ממוקם אי שם בגובה הרי האלפים מה טוב ומה נעים שכן הנפש מתרחבת מהגובה, המרחב והיופי וכל ה׳מה רבו׳ הרי שהוא מועצם מוכפל ומשולש. אלא מה, לא תמיד אני מגיע אל האגם המיוחל.
זה הולך כך, נגיד הבית שנשכר ממוקם בגובה 1500 או 1800 מעל פני הים למען לא יהיה חם מידי ולא קר מידי, הרי שבבוקר מוקדם אחרי תפילת שחרית ופת שחרית יוצא האדם ואשתו אל הרכבלים, עדיף כמובן אלו הפתוחים שהם בחינת ספסל העולה בין שמים וארץ לגובה של 2500 או 2700 מטר ומשם יבחר לו שביל או מסלול לירידה רגלית מההר, לרוב תהיה זו ירידה שבין שעה וחצי עד שלש שעות. נעליי הרים איכותיות יעשו את ההבדל וההליכה הנעימה על צלעי ההרים בין עננים, כשמצד אחד שלג שעוד לא נמס ומצד שני מרחבים ירוקים של קיץ מרהיב היא הדבר האמיתי. שיח נפלא מתנהל במקומות כאלה בין הצועדים, לעיתים גועש רועש ולעיתים מחייך ולא מעט שיח שותק של שקט ארוך שכולו מחשבה.
השנה כאמור היינו כמה ימים בהרי האלפים של צרפת, יצאנו כמתואר בבוקר ואמרנו (שזה אומר אמרתי), למה לנו לבדוק מסלולים מראש כשאפשר פשוט לזרום עם מה שיבוא? מקסימום נגיע למקום שונה ממנו עלינו. ירדנו מהרכבל הפתוח ראינו שילוט שמורה על הליכה של כשעה וחצי לכיוון אגם, מבט קצר במפה שהייתה שם וכן, יש אגם יפה בין ההרים. אמנם היה זה יום צום שבעה עשר בתמוז, אבל שעה וחצי קטן עלינו.
שלש שעות צעדנו, ירדנו את כל ההר, היה מרהיב ומקסים ומרחיב נשמה ונשימה אבל לא היה אגם, לא מצאנו. כבשתי את אכזבתי העמוקה והתרכזתי ביום שהיה.
למחרת הייתה לנו חוויה דומה, הפעם ירדנו בשביל קרוב למקום המגורים שלנו, אנשים אמרו ׳תרד שם מאחור, חצי שעה בין העצים ואתה מגיע לאגם׳, שוב לא בדקתי אלא זרמנו וירדנו, היה מקסים ונעים אבל אגם לא מצאנו. ואני שדמיינתי את הישיבה למרגלות האגם ואולי אף לשכשך בו את רגליי העייפות מצאתי עצמי יושב על אבן למרגלות כביש מתעכל מתבוסס להנאתי באכזבתי.
עוד אני מתבונן פנימה כדי להבין האם אני מאוכזב כי לא הגעתי לאגם או כי ׳אני׳ לא הגעתי לאגם. כלומר, האם האכזבה היא שאין אגם או שאני שוב טעיתי, נזרקה בי השאלה לרבונו של עולם, טאטו זיסער לשם מה שלחתי אותי יום אחרי יום להתמודד עם זה? מה השיעור שלי פה?
די מהר הבנתי שכנראה זה או או, או שאתה זורם כמו שאתה אוהב ביציאה לדרך ואז לא בטוח שתמצא את האגם שלך ותתאכזב, או שאתה מתכנן לא בזרימה האהובה אבל כמו שצריך את היציאה ואז בהחלט תגיע אל המים ולא תתאכזב.
׳מה אתה מעדיף׳ שאלה אותי רעייתי כששיתפתי אותה במחשבותיי, ׳לתכנן או להתאכזב? לזרום או להגיע אל המים׳? ׳גם וגם׳ עניתי מיד. כן, אני רוצה גם לזרום בלי תכנון וגם להגיע אל המים. שזה רצון מקסים, אולי קצת ילדי, אבל בהחלט קסום. ׳ומה השיעור שלך מהיומיים נטולי האגם הללו׳? המשיכה היא להקשות. שתקתי, לא היה לי מענה, או שמא לא היה לי אומץ להכיר בו. אבל למחרת כבר ידעתי, השיעור המשמעותי שלי הוא התמודדות עם אכזבה. שזה אומר למעשה, לדעת להכיל את האכזבה מהטעות או הפספוס כך שהיא לא תעיב לי ובזאת לנו על היום שעבר עד עתה ולא על זה שיבוא מעתה.
סומך אני עליכם חברי היקרים שתדעו לחבר את ההגיג הזה לפרשת מסעי שכן זהו סיפור על מסע אחד כפול. פיזי ורוחני, גיאוגרפי ונפשי, רגלי ולבבי.
שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי
מאפשרים לכם לקבל
