מי היה המשתתף הראשון ביוזמה של הרבי לכולל שמי"ר?
בצלאל שיף
בכל שנה ארגון "שמי"ר" ו"עזרת אחים" ערכו באולם "אהלי תורה" דינר לגיוס כספים עבור הארגונים שלנו. זוהי עבודה קשה, עם הרבה ביורוקרטיה.
אני והפרופ' י. ברנובר עומדים בבית הכנסת המרכזי 770. ניגש אלינו ר' לייבל גרונר, המזכיר של הרבי, ופנה לפרופ' ברנובר:
- פרופסור, הרבי ביקש, עייב איר גאט צייט, (אם יש לך זמן...) להיכנס אליו.
- בודאי, - ענה ברנובר ומיד רץ לחדרו של הרבי. הפרופסור חזר אחרי כארבעים דקות. הוא מיהר להעלות על הכתב את שיחתו עם הרבי. הוא תמיד היה עושה כך.
מה שקשור אלי, הרבי הציע שנארגן בכולל שמי"ר פגישות עם מדענים, סופרים ואנשי עסקים דתיים, עם אנשים ידועים, וזאת במטרה להראות שלנו, אנשים דתיים, העולם הזה אינו זר. והאורחים יכירו את הבחורים שהגיעו מברית המועצות. את רבים מהם הפרופסור הכיר אישית. היה עוד ארגון של מדענים דתיים שבראשו עמד ישראל מאיר לוינגר, אחיו של הרב המפורסם מחברון. ר' ישראל מאיר הסכים לסייע לי.
כאחד המועמדים הראשונים, לוינגר הציע את ברגר-ברזילי מאוניברסיטת בר-אילן. הוא יודע את השפה הרוסית ובכלל מתעניין ביהודי רוסיה. זהו יוסף ברגר-ברזילי, או בשמו הקודם יצחק ז'לזניאק.
נראה מה כתוב עליו בויקיפדיה:
"ברגר-ברזילי נולד כיצחק ז'ליאזניק ב-1904 בקרקוב שתחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא גדל במשפחה ציונית מסורתית. בעת מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בן 10, ברחה משפחתו מפני כיבוש הצבא הרוסי לווינה, וחזרה לקרקוב בשנת 1916. בגיל 16 עלה לארץ עם קבוצה של השומר הצעיר ועבד בסלילת כביש חיפה-ג'דה. לאחר זמן קצר חלה בקדחת ועבר לירושלים, בה עבד במשרה חלקית כמזכיר של פרופ' חיים פיק. במהרה הפך לקומוניסט והשתתף בהקמת המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה. בשנת 1924 הוא נשלח ללבנון, כדי לבנות שם את המפלגה הקומוניסטית. לאחר מכן היה במשך כמה חודשים במוסקבה, ושם הכיר את אשתו, אסתר פלדמן. רשויות הכיבוש הבריטי לא רצו לתת לו לחזור, אך הוא הצליח להגיע ארצה וחי תחת זהות בדויה בבית צפאפה. באביב 1928 הוא נקרא שוב למוסקבה, ושם נפגש עם סטלין, שנתן לו הנחיות איך לפעול בארץ, והוא שב לארץ. ושוב בשנת 1932 הוא הגיע למוסקבה ועבד במסגרת הקומינטרן. בשנת 1935, אחרי רצח סרגיי קירוב, הוא נעצר בגל המעצרים הגדול, נשפט למוות, אך קיבל חנינה ונשלח לגולאג בסיביר. הוא השתחרר בשנת 1951, ונשפט שוב. בינתיים אשתו ובנו ראו אותו רק 15 שנים אחרי מעצרו. הוא ידע על מלחמת העולם השנייה, על השואה, ועל הקמת מדינת ישראל מרחוק, מהגלות בסיביר. במשך תשע שנים היה ממקימי נורילסק.
רק בשנת 1956 הוא השתחרר סופית, ובגלל מקום הולדתו, שהיה שייך אז לפולין, הוא הורשה להגר עם אשתו ועם בנו לשם, ומשם הגיע לישראל במסגרת "עליית גומולקה". לדברי נחמיה לבנון, ברגר בערוב ימיו חזר בתשובה, שמר מצוות והתגייס למאמץ לשחרר את יהודי ברית המועצות.
בארץ כתב בעיתון "מעריב" ופרסם מספר ספרים על ברית המועצות, בין השאר בשמות עט "ק. קדמאר", "פ. פנימי" ו-"י. אחיגר".
אשתו, אסתר פלדמן-ברזילי, הייתה אחותה הצעירה של ביילה טשרנוביץ, אשתו של הסופר והעתונאי העברי שמואל טשרנוביץ ("ספוג"). זיכרונותיה מברית המועצות עד חזרתם לארץ ישראל התפרסמו בכתב העת "אמות", ולאחר מכן ראו אור בספר "כלא בלי סוגר" (תל אביב: עם הספר, תשכ"ד). נפטרה בשנת 1972.
יוסף ברגר-ברזילי נפטר ב-31 במרץ 1978, בגיל 74. נקבר לצד אשתו בבית העלמין קריית שאול."
ודאי שהוא לא היה הראשון בין אלה שהוזמנו לכולל שמי"ר. טילפן אליו פרופ' ברנובר. הוא מיד נתן את הסכמתו. אני נפגשתי איתו באוניברסיטת בר-אילן. בדרך רציתי לשאול אותו על פגישתו עם סטלין. וזו היתה הטעות שלי. הוא רצה לדבר על תורה וחסידות, על הרבי ועל ליובאוויטש. לכן השיחה לא יצאה לפועל. אבל הוא סיפר לע על המורה שלו ר' משה פלדמן שהיה רב בית הכנסת בבילה צרקווה, או כפי שיהודים כינו אותה 'שווארצע טומאה.'
בשנת 1917 היו בעיר 18 בתי כנסת, 12 בתי ספר יהודיים וחיידרים, והיהודים היוו משליש ועד 40 אחוז מתושבי העיר. לפי מפקד אוכלוסין שנערך באוקראינה בשנת 2001, גרו בעיר פחות מ-150 יהודים.
בשנת 1972 נסגר בית הכנסת האחרון בבילה צרקווה, ובשנת 1977 נפטר אחד מאחרוני מחזיקי הדת בעיר – הרב משה פלדמן.
בתקופת מאסרו בן שלש שנים ב"טיישטלאג", פלדמן הכיר את המזכיר לשעבר של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה יוסף ברגר-ברזילי שחזר בתשובה, ופלדמן היה למורה דרך שלו.
ברגר-ברזילי
למרות שהיה קטוע רגל מהמלחמה, ´ ב-13 במרס 1951 ה"טרווקה" קבעה שהוא מסוגל לעשות עבודות בישיבה. העניין אפילו לא הגיע לבית משפט. התיק שלו נידון ב"מועצה מיוחדת" שדנה אותו ב-26 במאי 1951 לעשר שנות מאסר. על פסק דין זה הודיעו לו ב-16 ביוני 1951, והוא מיד נשלח לתחנת רכבת טיישט-ברטסק שבסיביר. מטרת הנסיעה – "אוזיורניי", מחנה עבודה מס' 7 של משרד הפנים של ברית המועצות.
רב פלדמן לא העיד נגד חבריו, אך הוא לא ידע שגם ללא עדותו היה די חומר מפליל. משרד הפנים פתח תיק נגד דורפמן, מלין, פוליאק וימפולסקי.
ב-2 באוגוסט 1954 קיצרו את תקופת המאסר של פלדמן ל-5 שנים, וב-27 במרס 1953 קיבל חנינה ויצא מהמאסר. משה פלדמן חזר למשפחתו בבילה צרקווה.
המועצה לענייני דתות טענה שהרב פלדמן "עלה על דרך פעילות אנטי-מדינית", וניצלה את העניין כדי להצר את פעילות בית הכנסת. בזמן שפלדמן ערך תפילות בפסח, היו מגיעים קרוב ל-500 איש. לאחר מאסרו היו מגיעים לא יותר מ-200 איש, שמתוכם אנשים בגיל העמידה מנו לא יותר מעשרים – שלושים.
כנראה שהעובדה ששניהם השתייכו לאותה חצר חסידית חיזקה את הקשר ביניהם.
מאפשרים לכם לקבל
