מערכת COL
|
יום כ"ו כסלו ה׳תשס״ו
27.12.2005
החנוכייה של רותם מאירה שנית
התרגשות שרתה ביום שני בערב, נר שני של חנוכה, בבית משפחת אגבר, במושבה גן-יבנה. אב המשפחה, שמואל, הציב על השולחן בסלון חנוכיית עץ קטנה. האם, חיה, הביאה נרות וגפרורים. גם שאר בני המשפחה, ובכללם ליאור, הנכד הראשון, שנולד רק לפני כמה שבועות, התכנסו סביב החנוכייה. הנקישה בדלת הפיקה מהנוכחים חיוכים וקריאות צהלה. בפתח הופיעו הרב שניאור קורנט, מנהל בית-חב"ד, ובנו מנדי, בן השמונה וחצי. כוותיק ורגיל ניגש מנדי לחנוכייה, בירך את הברכות והדליק נרות חנוכה. לאחר מכן התלכדה המשפחה לשירת 'מעוז צור' משותפת. כולם, חוץ משמואל, שהביט בשלהבת הקטנה בגרון חנוק. דווקא הוא, ששר פעם במקהלה, התקשה להשמיע אפילו צליל. מתוך מדור 'חיים יהודיים' של 'שיחת השבוע' מאת ר' זלמן רודרמן. המשך ב'כתבה מלאה'
שמואל אגבר, הילד מנדי, ואביו הרב שניאור קורנט על רקע חנוכיית רותם ז"ל
חנוכה הטרגי
שמואל (58) וחיה אגבר הם הורים שכולים. לפני שבע שנים השתתף בנם, רותם ז"ל, בתרגיל אימונים של עוצבת השריון 'עקבות הברזל'. התרגיל התקיים בשעת לילה, באזור צאלים. רותם נסע בנגמש שהוביל את השיירה. באחד העיקולים התהפך הנגמש ורותם נהרג. בן עשרים ושבע היה.
יום-הולדתו של רותם חל בנר ראשון של חנוכה. מאז מותו הטרגי נהפך חנוכה מחג של אור ושמחה למועד עצוב וכואב, בעבור משפחת אגבר. שמחת החיים בבית הושבתה, ושמואל אף עשה הסבה מעבודה עיתונאית ("העט חדל מלכתוב") למשרה ניהולית. נרות החנוכה, שהיו אחד הסממנים לשמירה על המסורת בבית, חדלו מלהאיר.
ביקור חג
לפני ארבע שנים חל המפנה. הרב קורנט (31), הפועל בגן-יבנה כתשע שנים, התקשר לבית משפחת אגבר וביקש לבוא עם חנוכייה וסופגניות. "אתה יכול לבוא, אבל חנוכייה אנחנו לא מדליקים; אצלנו האור כבר כבה", השיב לו האב בעצב עמוק. הרב קורנט, שהיה מודע לסיפור, הבין לליבו של שמואל. כעבור שעה קלה התייצב בבית משפחת אגבר עם בנו, מנדי, בן הארבע וחצי, ומגש סופגניות.
מטבע הדברים התפתחה שיחה על מקור הכאב שהשבית את שמחת החג – מות הבן. הרב קורנט ובנו הקשיבו לסיפור חייו המבטיח של רותם, בוגר הפקולטות ליחסים בין-לאומיים ולמזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובוגר אוניברסיטת בייג'ין בסין. סיפור שנגדע באיבו.
הצעה של ילד
בשלב כלשהו סיפרו ההורים השכולים לאורחיהם על חנוכיית עץ שבנה רותם, בהיותו תלמיד כיתה ג. "אז אולי נדליק בה נרות?", הציע מנדי הקטן בתמימות. הרעיון כבש את ליבם של ההורים השכולים. עד מהרה הובאה החנוכייה, ומנדי התכבד לברך ולהדליק. "אלה היו רגעים בלתי-רגילים, שקשה לבטא אותם במילים", אומר שמואל. "כאשר הודלקה החנוכייה בביתנו, לראשונה מאז מות רותם, בחנוכייה של רותם עצמו, היינו אחוזי התרגשות עצומה. המעמד הפיג מעט את העצב והאיר במקצת את האפלה שבה היינו שרויים. אחר-כך טעמנו מהסופגניות שהביא הרב שניאור ופתאום הרגשנו חנוכה".
מאז זו מסורת: בכל שנה, בתחילת ימי החנוכה, מגיעים הרב קורנט ובנו מנדי לבית משפחת אגבר ומדליקים שם נרות. בעקבות נרות החנוכה באו גם מזוזות על פתחי הבית ומצוות נוספות, שמביאות אור ושמחה לבית המשפחה.
שמואל (58) וחיה אגבר הם הורים שכולים. לפני שבע שנים השתתף בנם, רותם ז"ל, בתרגיל אימונים של עוצבת השריון 'עקבות הברזל'. התרגיל התקיים בשעת לילה, באזור צאלים. רותם נסע בנגמש שהוביל את השיירה. באחד העיקולים התהפך הנגמש ורותם נהרג. בן עשרים ושבע היה.
יום-הולדתו של רותם חל בנר ראשון של חנוכה. מאז מותו הטרגי נהפך חנוכה מחג של אור ושמחה למועד עצוב וכואב, בעבור משפחת אגבר. שמחת החיים בבית הושבתה, ושמואל אף עשה הסבה מעבודה עיתונאית ("העט חדל מלכתוב") למשרה ניהולית. נרות החנוכה, שהיו אחד הסממנים לשמירה על המסורת בבית, חדלו מלהאיר.
ביקור חג
לפני ארבע שנים חל המפנה. הרב קורנט (31), הפועל בגן-יבנה כתשע שנים, התקשר לבית משפחת אגבר וביקש לבוא עם חנוכייה וסופגניות. "אתה יכול לבוא, אבל חנוכייה אנחנו לא מדליקים; אצלנו האור כבר כבה", השיב לו האב בעצב עמוק. הרב קורנט, שהיה מודע לסיפור, הבין לליבו של שמואל. כעבור שעה קלה התייצב בבית משפחת אגבר עם בנו, מנדי, בן הארבע וחצי, ומגש סופגניות.
מטבע הדברים התפתחה שיחה על מקור הכאב שהשבית את שמחת החג – מות הבן. הרב קורנט ובנו הקשיבו לסיפור חייו המבטיח של רותם, בוגר הפקולטות ליחסים בין-לאומיים ולמזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובוגר אוניברסיטת בייג'ין בסין. סיפור שנגדע באיבו.
הצעה של ילד
בשלב כלשהו סיפרו ההורים השכולים לאורחיהם על חנוכיית עץ שבנה רותם, בהיותו תלמיד כיתה ג. "אז אולי נדליק בה נרות?", הציע מנדי הקטן בתמימות. הרעיון כבש את ליבם של ההורים השכולים. עד מהרה הובאה החנוכייה, ומנדי התכבד לברך ולהדליק. "אלה היו רגעים בלתי-רגילים, שקשה לבטא אותם במילים", אומר שמואל. "כאשר הודלקה החנוכייה בביתנו, לראשונה מאז מות רותם, בחנוכייה של רותם עצמו, היינו אחוזי התרגשות עצומה. המעמד הפיג מעט את העצב והאיר במקצת את האפלה שבה היינו שרויים. אחר-כך טעמנו מהסופגניות שהביא הרב שניאור ופתאום הרגשנו חנוכה".
מאז זו מסורת: בכל שנה, בתחילת ימי החנוכה, מגיעים הרב קורנט ובנו מנדי לבית משפחת אגבר ומדליקים שם נרות. בעקבות נרות החנוכה באו גם מזוזות על פתחי הבית ומצוות נוספות, שמביאות אור ושמחה לבית המשפחה.
לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
4 תגובות
1.
מרגש!!
כ"ו כסלו ה׳תשס״ו
על מנדי נאמר "גדול כח הבן מכח האב" עלו והצליחו,
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
מיהו האב ?
כ"ו כסלו ה׳תשס״ו
אמנם, נכון "גדול כח הבן..." אולם האב הוא רבנו - הרבי שהוא חינך אותנו והוא הנותן לנו הכח לפעילות כזאת ואחרת.
רבי, אנחנו מתגעגעים אליך, קשה לנו בלעדיך.
רבי, אנחנו מתגעגעים אליך, קשה לנו בלעדיך.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
3.
לתגובה מס 2
כ"ו כסלו ה׳תשס״ו
"תודה" על זה שאתה מאיר את עינינו ממש היינו שוכחים מיהו האבא האמיתי "בלעדיך"....
בל נשכח את המסירות נפש כפשוטו ממש {אני פשוט מכיר את המשפחה} של אבא של מנדי שעובד יומם ולילה למען גן יבנה
ומותר לתת לו את כל הקרדיט עבור זה !
שניאור היקר עלה והצלח מעלה מעלה מעלה !!!
ידיד המשפחה
בל נשכח את המסירות נפש כפשוטו ממש {אני פשוט מכיר את המשפחה} של אבא של מנדי שעובד יומם ולילה למען גן יבנה
ומותר לתת לו את כל הקרדיט עבור זה !
שניאור היקר עלה והצלח מעלה מעלה מעלה !!!
ידיד המשפחה
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
4.
ממש מרגש!
כ"ח שבט ה׳תשס״ו
הסיפור היה מאוד מרתק ומרגש
ממש משהו מיוחד.
ממש משהו מיוחד.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
