חנוכה הטרגי

שמואל (58) וחיה אגבר הם הורים שכולים. לפני שבע שנים השתתף בנם, רותם ז"ל, בתרגיל אימונים של עוצבת השריון 'עקבות הברזל'. התרגיל התקיים בשעת לילה, באזור צאלים. רותם נסע בנגמש שהוביל את השיירה. באחד העיקולים התהפך הנגמש ורותם נהרג. בן עשרים ושבע היה.

יום-הולדתו של רותם חל בנר ראשון של חנוכה. מאז מותו הטרגי נהפך חנוכה מחג של אור ושמחה למועד עצוב וכואב, בעבור משפחת אגבר. שמחת החיים בבית הושבתה, ושמואל אף עשה הסבה מעבודה עיתונאית ("העט חדל מלכתוב") למשרה ניהולית. נרות החנוכה, שהיו אחד הסממנים לשמירה על המסורת בבית, חדלו מלהאיר.


ביקור חג

לפני ארבע שנים חל המפנה. הרב קורנט (31), הפועל בגן-יבנה כתשע שנים, התקשר לבית משפחת אגבר וביקש לבוא עם חנוכייה וסופגניות. "אתה יכול לבוא, אבל חנוכייה אנחנו לא מדליקים; אצלנו האור כבר כבה", השיב לו האב בעצב עמוק. הרב קורנט, שהיה מודע לסיפור, הבין לליבו של שמואל. כעבור שעה קלה התייצב בבית משפחת אגבר עם בנו, מנדי, בן הארבע וחצי, ומגש סופגניות.

מטבע הדברים התפתחה שיחה על מקור הכאב שהשבית את שמחת החג – מות הבן. הרב קורנט ובנו הקשיבו לסיפור חייו המבטיח של רותם, בוגר הפקולטות ליחסים בין-לאומיים ולמזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובוגר אוניברסיטת בייג'ין בסין. סיפור שנגדע באיבו.


הצעה של ילד

בשלב כלשהו סיפרו ההורים השכולים לאורחיהם על חנוכיית עץ שבנה רותם, בהיותו תלמיד כיתה ג. "אז אולי נדליק בה נרות?", הציע מנדי הקטן בתמימות. הרעיון כבש את ליבם של ההורים השכולים. עד מהרה הובאה החנוכייה, ומנדי התכבד לברך ולהדליק. "אלה היו רגעים בלתי-רגילים, שקשה לבטא אותם במילים", אומר שמואל. "כאשר הודלקה החנוכייה בביתנו, לראשונה מאז מות רותם, בחנוכייה של רותם עצמו, היינו אחוזי התרגשות עצומה. המעמד הפיג מעט את העצב והאיר במקצת את האפלה שבה היינו שרויים. אחר-כך טעמנו מהסופגניות שהביא הרב שניאור ופתאום הרגשנו חנוכה".

מאז זו מסורת: בכל שנה, בתחילת ימי החנוכה, מגיעים הרב קורנט ובנו מנדי לבית משפחת אגבר ומדליקים שם נרות. בעקבות נרות החנוכה באו גם מזוזות על פתחי הבית ומצוות נוספות, שמביאות אור ושמחה לבית המשפחה.