מוצאי שבת, ג' בתמוז, לפני שלושים שנה. אני ניצב בשדרות איסטרען פארקוויי. השעה 01:50 לפנות בוקר, ולאוזניי חודרות הזעקות מ-770. שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד. 

זר לעולם לא יוכל להבין את רכבת המחשבות שדהרה בתוכי באותם רגעים. כבחור כבן עשרים, שצמח לתוך ההוויה החב"דית, חלפה בי המחשבה שהכל, כל מה שלנגד עינינו, כל מה שגדלנו עליו - עומד להתמוטט. חצר חסידית שמושתתת על דמותו של הרבי. הוא החסידות, והחסידות היא הוא. ההסתלקות, כשהרבי לא הותיר צאצאים או הכתיר ממשיכים, הולידה פחד עצום. אנה מועדות פניה של העדה הגדולה הזאת? מה ייארע לה בהיעדרו של הרבי? 

אמת, הוקמו מעוזים של תורה ועבודת השם, מפעל אדיר של שליחות, מוסדות חינוך שהיו בית יוצר ליהודים של צורה בעלי מעורבות חברתית, ונתינה רגישה. הכל טוב ויפה, עד שהשמיים התכסו בעבים סמיכים. עד שהאפלה כיסתה ארץ. המנהיג, שהקים את החסידות מעפר, הסתלק. מה יהיה?

ישבתי על מדרגות הפנימייה ב־749 איסטרען פארקווי, והלטתי את פניי בשטף דמעות של חששות ופחדים.

•

שלושים שנה עברו מאותם רגעי שבר, ובכלי המדידה הפשטניים שבידינו, קשה לתת הסבר לתופעה. בשלושים השנים שחלפו מאז הסתלקותו של מרן כ"ק הרבי מליובאוויטש זי"ע, הכפילה חב"ד את עשייתה, ללא הגזמה, פי שלושים. הן בכמות, הן באיכות. 

אלפים-אלפים של שלוחים הפזורים בכל עיר ויבשת, מאות ישיבות ובתי מדרשות, תפוקה אדירה של ספרות עשירה ודור איכותי של תלמידי חכמים שצומח בכל היבשות. 

חב"ד הפכה לפסיפס חובק עולם, שמורכב מאלפי סיפורי חיים אנושיים, מפעימים, של צעירים בשנות העשרים לחייהם שמקימים ממלכות באפס התפשרות על קוצו של יו"ד. הם שומרים על צלם יהודי-חסידי במקומות הנידחים ביותר בתבל, ופועלים, מתוך יראת השם טהורה, בתפעול רשת חדרי מיון קדמיים עבור כלל העם היהודי. זו תופעה שאולי אפשר לכמת במספרים, אך סיפורה של כל אבן שהונחה במפעל האדירים הזה מורכב מפרש בודד: שליח שנוחת עם זוגתו במדינה זרה, לרוב ללא ידיעת השפה המקומית על בורייה וללא כלים בסיסיים, ובכל זאת, יש מאין הוא מייסד מוקד יהודי מקומי. רק מי שמכיר מקרוב את פועלם של השלוחים יודע שכל אחד מהם התפלש בעפר והזיל דמעות, חווה תסכולים והפך למוד אכזבות. רק זכותה של דבקותו במשימה בכוח המשלח היא שעמדה לו עד שהחל לחזות בתוצאות.

הם עוסקים בבניית מרקם חיים יהודי, באריגה עיקשת, תך אחר תך. רק כעבור כמה שנות עמל ויזע נראים הניצנים. הקציר הממשי מתגלה אך כחלוף עוד שנות עשייה יום יומית, סביב השעון, במשרה הכי מלאה שתדמיינו. או אז נגלות לפתע הנשמות היהודיות שהתקבצו מקצווי ארץ נידחים ובאו אל הר האלוקים שבבית חב"ד המקומי. 

זהו סיפורה של חב"ד. חסידות שמתנהלת ללא רבי חי, בגוף גשמי, אך דמותו היא הכוח המניע. של הנשים הגיבורות, של הגברים שיוצאים בשליחותו אל מדבר השממה, של כל מיזמי החינוך, האמונה, התורה והחסד, בהיקפים חסרי אח ורע. מלבד מפעל הקירוב האדיר שהוביל לכך שכל בית הכנסת שלישי בארצות הברית הוא של חב"ד, כל יהודי יכול לסעוד את ליבו באוכל כשר בכל עיר בעולם, לטבול במקווה ולהתפלל בבית הכנסת.

•

אם נתבונן בכמה תובנות חב"דיות, נוכל אולי לעמוד על סודו של הדלק המניע את המהפכה האדירה. 

לפני שהדביקה את כלל החוגים ברעיון הזה, הייתה חב"ד חלוצת היציאה מהמסגרת המצומצמת של דאגה לאנ"ש בלבד. האנ"ש של חב"ד מקיף את כלל בני אברהם יצחק ויעקב. חרדי כחילוני, רחוק כקרוב, עשיר כעני, שבר כלי או פילוסוף, בעל תשובה או מי שחלילה סר מן הדרך. חב"ד סחפה אחריה חוגים רבים ביהדות החרדית, שהבינו כי לא די בהנצחת היהדות בשמות רחובות ומרכזים קהילתיים נקודתיים. היא הקימה גרעינים יהודיים שוקקי חיים בכל פינה בגלובוס. אבוקת האור של חב"ד מאירה בתפילין ובנר שבת את נשמותיהם של מי שהתרחקו מהיהדות, אך מחפשת בנרות גם את צאצאיהם שברחו לחפש את עצמם באיים מרוחקים. ניצחונה של חב"ד נעוץ באי היותה נתונה בתפיסה שמבדלת או עוצרת בחשיבה כיתתית. אין דאגה רק ל'אונזערע' (בתרגום חופשי: משלנו). כל עם ישראל הוא 'אונזרע'.

הרבי גידל דור של מנהיגים. כל ילד בן חמש, כל נערה בתיכון או מנהל כולל יודע את ייעודו בעולם. כל אחד מהם הוא מנהיג עם סדר יום שבכוחו להפוך את העולם. עליו רק להאמין בכוחות הטמונים בו, ובסחורה שיש לו להציע: "טעמו וראו כי טוב השם". ללא התפעלות וללא מורא, בלי להתרגש ממפריעים או מלעיגים. לרוץ עם הדגל עד הסוף, גם אם יהיה קשה. ויהיה קשה.

הרבי האמין בהמוני אנשים, גרם להם להאמין בעצמם, ועזר להם לממש את הפוטנציאל הגלום בתוכם. דור המנהיגים שהקים הרבי, יצר את המהפכה החיובית הגדולה ביותר שאירעה לעולם היהודי אחר השואה, ואותם מנהיגים מגדלים אלפי מנהיגים שמגדילים בתורם אלפים נוספים. כך נוצרה שרשרת של אנשים שמאמינים בזרע הנסתר הטמון בכל אדם, מכוחו של הרבי שהפיח בהם את האמונה הפשוטה כי בכוחם לפעול ולעשות.

הרבי הקים דור של תלמידי חכמים, מורי הוראה וראשי ישיבות. עולם התורה של חב"ד הוא מהמפוארים ביהדות החרדית. אלפי בקיאים בש"ס, מאות ספרי חידושי תורה יוצאים מדי שנה והיכלות תורה תוססים וגדושים. אך אין חלוקה בין המקרבים לבין הלומדים. הרבי דרש שהמקרבים יהיו תלמידי חכמים מופלאים. ענקים בתורה וגאונים באהבת ישראל. זכינו, והנרטיב הזה הולך ומתנחל במחוזות נוספים, שלושים שנה אחרי שהרבי הסתלק מאיתנו. 

קחו למשל את היכולת להקים מרכזי תורה ותפילה שאינם מקוטלגים על פי רמה דתית או ארץ מוצא.  

בית הכנסת החב"די נתפר למידותיו של כל יהודי, מכל רמה או עדה. תמיד יעמוד בפתחו השליח שיחבק, יוביל את המתפלל למקום ישיבה, יפתח לפניו את הסידור, ואם צריך גם יתפלל עימו יחד. 

המהפכה החב"דית החלה באהבה אין־סופית לכל יהודי. נקודת המוצא היא: אם אתה אוהב את הקדוש ברוך הוא, חייב אתה אפוא לאהוב את בנו. ולהפך, אם חסרה לך אהבת ישראל, הרי יש חיסרון באהבת השם שלך. תורה זו, שמקורה בבעל שם טוב הקדוש, היא אחד היסודות שנחצבו באש תורתו של הרבי. 

•

משך ארבעה עשורים היה הרבי מנטור אישי למאות אלפי אנשים. הוא כתב מאות אלפי איגרות והשמיע רבבות שיחות. ציר חייו התמקד בנטיעת אמונה ביכולת של כל אדם להילחם על יהדותו, על הצלם האלוקי שלו. הוא ידע להוביל כל אדם למקום המותאם עבורו, שבו, ודווקא בו, תהיה לו היכולת לשנות חיים, להפוך עולמות, בלי להיכנע או להישחק בגלגולי החיים. לקום. להילחם. להאמין. לנצח. 

אחת התפיסות המובהקות ביותר של הרבי הייתה להפוך כל משבר להזדמנות. לרומם את הנפילה לתנופה. להבין שגם אם חווינו מעידה כלשהי, היא המבוא לעלייה גבוהה עוד יותר משהעפלנו אליה בעבר. כך הייתה דרכו, וכך רומם המונים מנפילות וממשברים. 

זהו אולי סיפורה של חסידות חב"ד בשלושים השנים האחרונות, שבמובן מסוים מרגש הרבה יותר מהעשורים שקדמו להן, כשהרבי היה נוכח ופעיל.

בסופו של דבר, הנעת הגלגל ללא נוכחותו הפיזית, מפליאה פי כמה. כשיעקב אבינו יורד מצרימה הוא מצביע על מנשה ואפרים, וקורא: "לי הם". דווקא הם, הצאצאים שלא גדלו תחת כנפיו בשגרת החיים בארץ ישראל, אלא במצרים, ערוות הארץ, במציאות חיים קשה. הנכדים שלא ראו מימיהם את יעקב, לא שמעו תורה מפיו ולא חוו את דמות הסב, אבל העקרונות שלהם ינקו מכור האמת. עם יסודות אלו הצליחו מנשה ואפרים לשמור בלב מצרים על צלם האלוקים, בדיוק כמו הנכדים שגדלו בבני ברק של הימים ההם, בארץ הקודש, ליד הרבי של אותו דור, יעקב אבינו. לכן הוא משתבח בהם בקריאה: "אפרים ומנשה לי הם". האמת שלי, אומר יעקב אבינו, נותרת איתנה תמיד. גם כשהמרחק הפיזי גדל.

אין ספק שבכל מקום שבו נמצא הרבי זי"ע בהיכלות העליונים, הוא יכול להתייצב ולהצביע על מאות אלפי "מנשה ואפרים" משלו, שיהדותם נוצרה בשלושים השנים האחרונות על ידי שלוחים שכלל לא זכו לראותו, ולומר, כי כל אותם רחוקים שעלו והתעלו לקרבת אלוקים, תולדה ישירה היא של הנהגה בריחוק פיזי אך בקרבה רוחנית אין־סופית. 

זהו סוד עוצמתה של חב"ד בדורנו. דווקא בשל המרחק הפיזי מדמותו של הרבי אפשר להבין עד כמה דמותו עודנה משפיעה, חודרת, מקיפה ומניעה את כולם. הסיבה לכך היא החיבור האמיתי, שמושתת על אדני התורה, בדרך שאיננה מתפשרת ואינה מחניפה. מנותקת ממניעים פוליטיים, חפה מכל תועלות אישיות, ומכריזה בדיוק את ההפך: הביזנס שלנו הוא עם ישראל. הנרטיב הזה, הוא שהפך את חב"ד למעצמה יהודית כה גדולה.

•

התפיסה הרעיונית של הרבי הייתה שהמושג "לאהוב כל יהודי" אינו חלילה מוצר לצורכי יח"צ, עטיפה חלולה שרכיביה מכילים מילים חסרות כיסוי. לפני כן חייבת להיות תחושת הזדהות עמוקה ששוכנת בלב. כלומר, הבנה שסלע הקיום של כולנו תלוי ביהדותן של כל פזורות ישראל. רק כך יכול לעמוד צעיר בן 21 עם עברית קצת שבורה ואש בעיניים, ולמלא בית כנסת בראשון לציון באלף מתפללים. בית כנסת, שהפך לגרעין קהילתי שהניב חזרה בתשובה בקרב אלפים רבים. הצעיר הזה הצליח, כי הוא באמת מאמין בכל יהודי. לבבות, נוטים לחוש כשמאמינים בהם ואוהבים אותם. אנשים מתחברים לנקודה היהודית שלהם כשאוהבים אותם באמת, לא מן השפה ולחוץ. רק אז אפשר לסחוף המונים. 

בשנות התש"כ ניהל הרבי מערכת קשרים ענפה שכללה גם סופרים ומשוררים מובילים ממדינת ישראל. הדבר היה לצנינים בעיניו של אחד המנהיגים הקנאים באותו דור, וכשנכנס לרבי, שאל אותו כיצד הוא עומד בקשר עם אותם רשעים, הרי יש לפרוש מהם. 

שאלו הרבי: "אם אחיך היה מאבד את האמונה, יורד מהדרך ומפסיק לקיים תורה ומצוות, מה היית עושה?" אמר לו אותו מנהיג קנאי: "הייתי הופך עולמות כדי להחזירו בתשובה". השיב לו הרבי: "אם כך, מהו כל ההבדל ביני ובינך? שאתה היית עושה כך עבור אחיך. 
"אני", המשיך הרבי ואמר לו, "צועד בדרך הבעל שם טוב, ורואה בכל יהודי מבני ישראל את אחי. גם אם אין לנו קשר ביולוגי. ועל כן אני הופך עולמות כדי לקרב כל יהודי, כי אחי הוא. וכאן מסתכם ההבדל בינינו".

•

לפני חמישה חודשים יצא אחד מבניי לשליחות. אך טבעי הוא שסבבתי נרגש מאוד מכך. באותם ימים פגש אותי אחד האנשים החזקים במשק, ושאל אותי: "מה ההתרגשות הגדולה? הבן שלך הפך לשליח של רבי שהסתלק לפני שלושים שנה, המשכורת לא משהו, התנאים בוודאי שלא, למה אתה כה שמח ונרגש?" 

השבתי לו כי הצבא העשיר ביותר, הגדול ביותר, הכי חדור מטרה ומי שיוביל את כולנו לגאולה השלמה, הוא צבא השלוחים. זה כוח המשימה הצבאי שאינו מוכן לוותר על אף יהודי. 

העולם הזה לא יבוא אל תיקונו כשחלקים גדולים מבני עמנו ישתכחו מאיתנו וישקעו בתהומות של חולין. התיקון של כולנו תלוי בעם ישראל כולו, כל אחד במקומו שלנו, בעולמות שבהם הוא חי ופועל. אך על קול התורה והתפילה להישמע בכל חלקי העם. לא רק ברחוב החרדי או בעשייה עדתית. בכל נקודה ובכל אזור בעולם. 

ביום שבו העולם הזה יינתן באופן מוחלט ברשותו של "יחידו של עולם", הלא הוא הקדוש ברוך הוא, ששכינת עוזו תוכל לשרות בכל קצווי תבל, או אז נוכל לזכות סוף סוף לקיום הייעוד של "ומלאה הארץ דעה את השם, כמים לים מכסים", בגאולה האמיתית והשלמה. 

"אבל עד אז", הסברתי לאותה דמות ידועה, "הצבא הזה חייב להמשיך ולהדליק את הנר בליבם של מיליוני יהודים בעולם, שללא דמותו של הרבי מי יודע היכן הם היו".

זהו סיפורה של חב"ד שלושים שנה אחרי ההסתלקות.

ואותן דמעות שזלגו מעיניי באותו מוצאי שבת של ג' בתמוז תשנ"ד, בשעת לפנות בוקר מוקדמת על מדרגות הפנימייה, שנבעו מתהייה עזה לאן מועדות פעמיה של העדה הקדושה הזאת, הופכות לדמעות של שמחה.

דמעות, שמהולות בגעגועים, לימים שבהם יכולנו לגשת אל הרבי, לקבל ברכה, להגיש קוויטל ולשמוע דברי אלוקים חיים. אך אלו הן דמעות של אושר והודיה על צבא האמונה הגדול בעולם, צבא האור, שזכות כה גדולה היא להימנות עימו. אשרינו מה טוב חלקנו.

• הטור פורסם השבוע ב'משפחה'