'ויהי בשלושים שנה' - תקופה נעלית שלא בערך | ללימוד
"ויהי בשלושים שנה"
ספר יחזקאל פותח במילים "ויהי בשלשים שנה .. נפתחו השמים ואראה מראות אלקים". יחזקאל הנביא מתאר את מחזה הנבואה המופלאה שהוא רואה, את "המרכבה העליונה" והמלאכים השונים, ועד לשיאו של מחזה הנבואה; "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה".
"שלשים שנה".
המילה "שנה" מבטאת "שינוי", שנה כוללת ומאגדת בתוכה את כל שינויי התקופות האפשריים: "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה"[1]. "שנה" היא גם במובן של דבר החוזר ו"נשנה", בכל שנה חוזרות ונשנות אותן תקופות, כך שלכאורה אין הבדל משמעותי בין שנה לזולתה.
אך אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא שבכל ראש השנה יורד לעולם "אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה"[2], כך שלמרות שכל שנה נראית כאילו הדברים וחוזרים ונשנים כאשתקד, לאמתו של דבר כל שנה מרוממת ומוארת באור נעלה יותר מקודמתה.
אם כך הם פני הדברים ביחס של שנה לזו שקדמה לה, הרי כאשר מגיעים לתקופה של 'שלשים שנה', הרי וודאי שישנו שינוי ועליה מופלאים, שלא בערך כלל לשנים הקודמות.
"ויהי בשלשים שנה". יחזקאל ראה אז מחזה נבואי מרומם שלא בערך לנבואותיו הקודמות, "ואראה מראות אלקים", הוא ראה גילוי אלוקות במוחש.
תקופת נשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה 'שלשים שנה', ובעת פטירתו היה גילוי נעלה מאוד, "כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה .. מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה" וההשפעה כאן למטה של אותם אורות עליונים, היא באופן של "ופועל ישועות בקרב הארץ"[3] -
בדומה להשפעה נעלית זו, כך גם כאשר עוברים 'שלשים שנה' מאז הסתלקותו, כאשר חולפים 'שלשים שנה' בעולמות העליונים – נעשה מחדש שינוי שלא בערך, שינוי נפלא ומרומם לגבי העליות של יום ההילולא בכל שנה ושנה.
תחילת תקופה של "שלשים שנה" זה לא רק זמן של "מעלין בקודש", אלא זו תחילתה של תקופה חדשה נעלית בהרבה שלא בערך.
*
כאשר חולפים שלשים שנה מיום ההסתלקות, יכול אדם לחשוב שכיון שהוא התבגר מאז בשלשים שנה, "בן שלשים לכח"[4], הרי שהוא כבר גדל ויכול לעמוד על רגליו כאישיות עצמאית –
עליו לדעת אשר "רועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם", והרועה קשור איתו גם היום בדיוק באותו האופן שהקשר היה ברגע הראשון וביום הראשון שאחר ההסתלקות.
כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב ביחס להסתלקות אביו אשר "רועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם"[5], וכיון שהוא פסק כך את ה"דין" אודות אביו, אזי כפירוש הבעש"ט על דברי המשנה "אתה עתיד ליתן דין וחשבון"[6], כאשר אדם פוסק "דין" על זולתו, עורכים את ה"חשבון" איתו – הרי שכך הם הדברים גם ביחס אליו. וגם אצלו, למרות שעברו שלשים שנה, הנה "רועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם".
משה רבינו הסתלק לפני מאה פעמים שלשים שנה, ולמרות מרחק השנים אומרים עליו "מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש"[7] – אזי בדומה לזה נשיא דורנו "לא יפרדו מעל צאן מרעיתם", ומעולם לא עזב את צאן מרעיתו. ולמרות שחלפו שלשים שנה, אנו קשורים איתו כעת בדיוק כמו ברגע ההסתלקות.
*
ענין שהוא על פי תורה הוא בעל "פעולה נמשכת", הדבר קיים ותמידי כל העת. כך שהקשר של נשיא דורנו עם אנשי הדור, "לא יעזוב את צאן מרעיתו", הוא תמידי ומקיף את כולם.
כשם שביחס לגאולתו בי"ב תמוז הוא כתב "לא אותי בלבד הקב"ה", אלא הגאולה פעלה על כל בני ישראל שבדורו, עד אלו שהם רק בהגדרה של "בשם ישראל יכונה", בין אם הם ידעו מכך ובין אם לאו - כך גם ההשפעה של יום ההסתלקות, וההשפעה של "שלשים שנה", "לא יעזוב את צאן מרעיתו", שייכים לכל אחד, אפילו מי שהוא רק "בשם ישראל יכונה", בין אם הוא לא ידע מכך בשעתו, ובין אם הוא לא יודע מכך גם עכשיו.
הדבר יכול להיות בהעלם אצל אותו יהודי, הוא לא ידע מיו"ד שבט לא באותו היום, ואינו יודע מזה גם היום כאשר "ויהי בשלשים שנה" מאז יו"ד שבט – והתפקיד שלנו הוא להביא לכך שהדברים לא יישארו בהעלם אלא יהיו אצל כל אחד בגלוי, באופן של "תורה אור", שהדברים יהיו מוארים, ניכרים לעיני בשר, לפעול עליהם עד שתהיה להם שייכות אישית לכך באופן פרטי.
*
"רועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" והם קשורים איתנו כיום בדיוק כמו ברגע הראשון אחרי ההסתלקות, אי לזאת צריכים להאחז ב"קליאמקע" [=ידית הדלת של הרבי], ועד להאחז בדלת הפתוחה לרווחה, ללכת אל ה'ציון' עם שאלות ובקשות, לכתוב 'פדיונות', לבקש רחמים וברכות, כולל גם לבקש אשר "והוא יכלכלך", שהמובן הפנימי שלו הינו הוא שהרבי יעשה עבורנו גם את ה'כלים' שבאמצעותם נוכל לקלוט ולקבל את שפע הברכות.
דברים אלו אמורים הן למי שאחז ב"קליאמקע", הן למי שאוחז כעת ב"קליאמקע" והן למי שיאחז בעתיד ב"קליאמקע". כל מי שבהשגחה פרטית שמע משהו מתורתו או ענין אחר שלו - כולם קשורים איתו, וכדבריו אשר "לא אותי בלבד גאל הקב"ה", אלא גם מי שרק "בשם ישראל יכונה", וההבדל הוא האם הגאולה היא בגלוי או שהיא רק בכח, ומוטל עלינו להוציא ולגלות אותה מה'כח' אל ה'פועל'.
*
כל דבר שקשור עם התורה, ובפרט דבר הקשור עם רבותינו נשיאנו שאינם נפרדים מצאן מרעיתם – צריך לבוא לידי ביטוי בהנהגה בפועל של צאן מרעיתם,
כך שנדרש מאיתנו שכל הנושאים בהם הרבי "עמל במשך חייו", עליהם להתווסף אצל "זרעו", אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו, כולל גם אצל אלו שיהיו בעתיד מתלמידי תלמידיו.
היות וחלפו שלושים שנה, שלושים פעם של כל השינויים שישנם בשנה אחת, ובכל אחת משלשים השנים האלו השינויים נשנים באופן נעלה יותר ב"אור חדש עליון" – הרי שכאשר נכנסים לתקופה חדשה של שלושים שנה -
[והתוכן של המספר "שלשים שנה" הוא כביאורו של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, שהם כוללים: עשר אורות פנימיים, עשר אורות מקיפים, ועשר אורות שהם למעלה מ"מקיף" ו"פנימי" (וכן עשר אורות פנימיים, עשר כלים, ועשר אורות מקיפים), ועל אורות נעלים אלו לבוא לידי ביטוי למטה בכל שלושת הלבושים; מחשבה דיבור ומעשה] –
יש להדר ולעסוק בלהט בכל התקנות של הרבי, לימוד חת"ת, ובוודאי בכל המוסדות שנוסדו על ידו, או כאלו שנוסדו בשנים מאוחרות יותר על ידי זרעו בחיים, ומתנהלים ברוחו, על פי תורתו ושיטתו
ובפרט לעסוק בהפצת פנימיות התורה, במיוחד שזו היתה נבואתו של יחזקאל "ויהי בשלשים שנה", ראיית וגילוי אלוקות במוחש, גילוי פנימיות התורה,
ועל ידי הגאולה הפרטית של כל אחד מעם ישראל, גם מי ש"בשם ישראל יכונה", נזכה בקרוב ממש לגאולה הכללית של כלל ישראל, הגאולה האמיתית והשלימה.
(לקט משיחות "ויהי שלשים שנה" - שבת וארא, יו"ד שבט, שבת יתרו, שבת משפטים, תש"מ)
מאפשרים לכם לקבל
