שלושים שנה עברו, אבל את היום הזה אני זוכר היטב.

ילד בן שש שנים בלבד הייתי, אבל מאורעות חזקים נצרבים גם בגיל צעיר כזה, מותירים את רישומם ונזכרים לעד.

בשנת תשנ"ד למדתי בכיתה הראשונה בתלמוד תורה חב"ד בקרית מלאכי. כל החורף והקיץ הרבינו להתפלל לרפואתו השלמה של הרבי. נסענו לכותל המערבי ולקבר רחל, קיימנו כינוסי תפילה בתלמוד תורה ובבית הכנסת השכונתי. אבל הגזרה נגזרה.

ביום ראשון, ג' בתמוז, עם תחילת הלימודים בשעת בוקר מוקדמת, נכנסנו לכיתה שלנו ואז הובהלנו עם שאר התלמידים לבית־הכנסת שבמבנה, לאמירת תהלים. תוך כדי כך הודיעו לנו המורים על הסתלקות הרבי.

הצער היה גדול.

אותו יום היה יום שהאֵבֶל הורגש באוויר.

בצוהריים אמי אספה אותי ואת אחיי ואחיותיי הביתה. על דלת הבית מצאתי פתק שאבי כתב ובו הודיע שנסע לשדה התעופה לחפש טיסה לניו־יורק, להשתתף בהלוויה. כך הודיעו פעם, טרום עידן הטלפונים האישיים.

בלילה צפינו בשידור החי מניו־יורק בבית השכנים. עד היום אני זוכר את הפער שהיה לי, כילד בן שש, בין קטעי הווידאו המרוממים מהרבי בשיא תפארתו, לבין המראות שהעין התקשתה להכיל.

למוחרת, כשהגענו לכיתה, שיחת היום של הילדים בני השש הייתה האם הכול ממשיך כמקודם או לא. ברור היה לנו שהכול ימשיך.

אני זוכר את תמונת השער של השבועון כפר חב"ד ויתר העיתונים. תמונת ההלוויה ניבטה מהם, ממחישה את גודל השבר.

•

ביום השלושים, אבי ישב איתי ויחד כתבנו מכתב לרבי. אבא הסביר שגם עתה ניתן לכתוב לרבי ולשלוח לציוּן הקדוש. עבורי, זו הפעם הראשונה שכתבתי לרבי.

חודשיים לאחר ג' בתמוז הגיע לביקור בארץ הרב יהודה לייב גרונר, המזכיר של הרבי. לאורך כל ימי נשיאות הרבי הרב גרונר ביקר בארץ פעם אחת ויחידה, לרגל חתונת בנו. התרגשנו לראות בפעם הראשונה אדם שהיה כה קרוב לרבי, שאנחנו מכירים מכל התמונות וסרטי הווידאו, מגיע לבקר.

כל ילדי התלמוד־תורה חיכו לבואו בחצר. למרבה צערנו, התלמידים הצעירים לא הורשו להשתתף בהתכנסות עימו באולם. המורה לא יכול היה להתאפק, הודיע שהוא יוצא לדקות ספורות והזהיר שלא נצא, ואם נתנהג היטב הוא יספר לנו מה המזכיר של הרבי אמר.

חיכינו בציפייה זמן ממושך עד שהמורה חזר. שקט השתרר בכיתה. כולנו המתנו למוצא פיו של המורה.

וכך אמר: "המזכיר של הרבי סיפר לנו משל על אב שהולך ביער עם בנו הצעיר, ופתאום האב נעלם. הבן לא הבין מדוע האב נעלם ולהיכן הוא הלך, הוא אינו יודע שהאב מסתתר ממנו ומסתכל לראות כיצד הוא יתנהג ומה הוא יעשה.

"האב עומד בצד, והילד בתחילה נבוך, אבל כשהילד מבין שכעת הוא צריך לנווט ביער הוא מתחיל ללכת בכוחות עצמו. האב רואה את זה ושמח מאוד שהילד שלו יודע לקבל החלטות נכונות.

"כך גם כיום, לאחר הסתלקות הרבי, הרבי לא עזב אותנו. כי 'צדיקים במיתתם קרויים חיים'. הרבי צופה ממרומים כיצד אנו ממשיכים ללכת בדרכיו אשר הורנו בחייו, ושמח לראות כיצד אנו מקבלים החלטות נכונות וממשיכים ללכת".

•

ביום ההילולא באחת השנים הראשונות להסתלקות הרבי התקיימה התוועדות גדולה בבית הכנסת השכונתי בקרית מלאכי, וכיבדו את אבי לחזור על רעיון – 'שיחה' – מהרבי.

זמן לא רב קודם לכן התפרסמה 'שיחה' שבה הרבי דן בגמרא במסכת תענית, "יעקב אבינו לא מת... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". על אף שקברו של יעקב הוא עובדה מוגמרת ללא עוררין, עם זאת הוא חי, דרכנו, ובנו. ההגדרה 'חיים' אצל צדיקים שונה מזו שהורגלנו לחשוב.

חייו של הצדיק הם חיים רוחניים של אהבת השם, יראת השם ואמונה אמיתית, וזה לא נפסק לאחר מותם. חיים גשמיים שעיקרם אכילה ושתיה נפסקים, אבל חיים המבוססים על רוחניות נמשכים גם לאחר שהפן הגשמי נפסק.

כאשר אנחנו ממשיכים בדרכו של הרבי, בלימוד תורתו, באהבת ה' שהוא לימד אותנו, ביראת ה' שחשנו אצלו, באמונה המלאה והתמימה שהוא לימד אותנו להאמין בה' יתברך ובמצוותיו, בציפייה האדירה שהוא הדגים לנו לביאת המשיח, בעשיית הפעולות לקירוב הגאולה, אז הוא ממשיך לחיות דרכנו.

ומאידך, בעבר, כשהרבי היה עימנו בחיים בגופו הקדוש, הגוף היה נתון למגבלות גשמיות. כיום, כשהרבי נמצא בציוּן הקדוש, נשמתו הגדולה זמינה לכולם בו זמנית. הכול יכולים להתקשר אל הרבי, לבקר אצל הרבי, ללמוד את תורת הרבי וללכת בעקבות הוראותיו הנצחיות וההדרכות שהניח לכולנו.

כחצי שנה לאחר ההסתלקות נסענו, כל בני המשפחה, לציוּן הרבי. זה היה בחנוכה בשנת תשנ"ה. נכנסנו אל הקודש פנימה. אמי התייפחה. התפללנו מנחה, השתתפנו בהדלקת נרות החנוכה בחדרו הקדוש של הרבי, וכשהמזכיר הרב גרונר אמר את הקדיש על הרבי הוא פרץ בבכי עז שהותיר בי חותם בל יימחה.

מאז ועד היום זכיתי לנסוע עוד עשרות פעמים אל הרבי ולהתפלל בציון הקדוש. המקום שוקק חיים ללא הפסקה. מאות אלפי יהודים מבקרים שם מדי שנה בשנה, ומרגישים כיצד הרבי ממשיך איתנו. הניסים והמופתים הרבים שקורים שם מוכיחים זאת, אבל איננו זקוקים להוכחה, אנו מרגישים כיצד הרבי ממשיך איתנו אף לאחר הסתלקותו.

•

לפני 12 שנים זכינו, אני ורעייתי לצאת בשליחות הרבי לשכונת הגוש הגדול בצפון תל־אביב. היינו יחד אצל הרבי, ונכנסנו יחד עם השליח הראשי לתל אביב־יפו, הרב יוסף שמואל גערליצקי, אל הציוּן הקדוש בערב שבת, יום ההילולא ג' בתמוז, בכדי לקבל את ברכת הרבי.

כשנתיים לאחר מכן אשתי ארגנה אירוע גדול לנשים בימים הסמוכים ליום ההילולא. ההוצאות היו מרובות: קייטרינג, אומנית אורחת, פרסום ועוד. לילה קודם האירוע ערכנו חשבון וגילינו שעדיין חסר סכום נכבד בן ארבע ספרות. לא ידענו מהיכן נשיג אותו. אשתי אמרה: בעזרת ה', זה לכבוד הרבי, הרבי יעזור.

חצי דקה לאחר מכן הטלפון שלי צלצל. על הקו היה אחד מידידינו הראשונים בשכונה, שאף קיימתי בביתו שיעור תורה שבועי.

"אפשר לשאול אותך שאלה?", אמר האיש.

"בוודאי", עניתי. הייתי משוכנע שזו שאלה הלכתית או דומה לזה.

"תראה", המשיך, "דוד שלי נמצא אצלי. הוא הגיע לארץ לראשונה מזה שנים רבות, והוא נדר שבבואו לארץ הוא יתרום סכום כסף לחב"ד, האם אתה מסכים לקבל את הכסף ממנו?".

נפגשנו. הוא הניח על השולחן את סכום הכסף המדויק שהיה חסר לנו.

נפעמתי, הרגשתי את הרבי עומד לצידנו.

•

בפגישה סיפר לי: "חייתי בארצות הברית שנים רבות. לצערי, הסתבכתי מבחינה כלכלית וישבתי במאסר ארוך במיוחד בכלא האמריקאי. כולם שכחו אותי חוץ מאחד, השליח של הרבי, שהיה מגיע לבקר אותי כל יום ראשון, שזה היום היחיד שמותר לקיים בו ביקורים. היה מניח לי תפילין והיינו מתפללים יחד מתוך ספר חת''ת (ספר שמאגד חומש, תהלים, תניא, סידור ו'היום יום') שהוא העניק לי.

"ביום ראשון, ג' בתמוז תשנ"ד שמעתי מה קרה לפנות בוקר. הייתי בטוח שהוא לא יבוא, שהוא ייסע מטקסס הישר להלוויה בניו יורק.

"אבל להפתעתי הרבה הוא כן בא. בעיניים דומעות הוא הסביר לי, שהוא רצה מאוד לנסוע להלוויה של הרבי, אבל הוא חשב לעצמו – מה הרבי רוצה ממנו, האם לנסוע להלוויה או להניח תפילין ליהודי? התשובה הייתה ברורה לו, והוא בא להניח עימי תפילין.

"התפעלתי עד עמקי נשמתי. ראיתי מהו סוד כוחם של שליחי הרבי, ומהם – מהי עוצמתו של הרבי שחינך כך את שלוחיו. ואז נדרתי נדר, לקרוא בכל יום ויום את פרק התהלים של הרבי. הנה, ראה את החת''ת, הוא אצלי כל הזמן.

"הנדר השני שנדרתי היה שביום שה' יזכה אותי לבקר בארץ הקודש אתרום סכום כסף  נכבד לשליח חב"ד".

זו הייתה 'דרישת־שלום' "מצמררת" מהרבי, כיצד הוא מוסיף להיות עימנו גם לאחר ההסתלקות.

ד''ש נוסף קיבלתי לפני זמן קצר.

באור לכ"ח באייר האחרון קיימתי אזכרה בבית הכנסת שלנו למשפחה שאביהם נפטר לא־עלינו ביום זה לפני כמה שנים.

הבת באה במיוחד מניו יורק, היא לא נמנית עם חסידי חב"ד, אבל היא סיפרה לי שבנה קרוי על שם הרבי:

"במשך שנים לא זכיתי לילדים. הייתי מגיעה הרבה בימי ראשון לבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש ועומדת בתור לחלוקת הדולרים מהרבי.

כשהיה מגיע תורי הייתי מבקשת ברכה לילדים, הרבי היה מביא לי קבוע 4 דולרים, ואומר שזה עבורי ועבור בעלי.

ואכן זכיתי ונולדו לנו ארבעה ילדים.

"את הבן השלישי שלנו, ילדתי אותו ביום ג' בתמוז תשנ"ד – באותו היום ממש – זמן קצר לאחר הסתלקות הרבי. באותו בית רפואה בניו־יורק שבו אירעה ההסתלקות ירדה נשמת בני לעולם, היה ברור לי ששמו יהיה כשמו של הרבי, ואכן שמו הוא מנחם".

נפעמתי לקבל דרישת שלום נוספת  מהרבי.

סיפור נוסף, אף הוא מהעת האחרונה, המחיש לי כיצד ההוראות של הרבי וברכותיו נצחיות הן.

הסיפור נכון ומדויק, אך פרטי הסיפור ושמו של הגיבור טושטשו מטעמים מובנים.

•

הראל, איש עסקים נכבד, גדל בבית טוב בצפון תל־אביב, ולאחר נישואיו היגר למזרח לתקופה והחל לעבוד שם על מנת לצבור הון אישי. במזרח הכיר את שלוחי הרבי ודרכם חזר בתשובה.

בשובו לארץ הקודש, הראל בא אלינו לבית הכנסת והמשיך את מסע התשובה. את ילדיו העביר לחינוך חב"ד, והוא ואשתו חזרו בתשובה שלמה.

היה לו חלום, לבנות מפעל מסוג מסויים שלא היה בארץ. הוא השקיע מיליונים במפעל, מכר את דירתו לשם כך ושם במפעל את כל חסכונותיו. סוף סוף המפעל הוקם.

בבוקר אחד, שאותו לא אשכח, אחרי התפילה, הראל יצא עימי מבית־הכנסת וסיפר לי בחיוך, שבלילה האחרון, עקב תאונה שנגרמה ממזג אוויר קיצוני, כל המפעל נהרס. "נו, יש לך ביטוח?", שאלתי בדריכות. "לא", ענה הראל, "אין לי ביטוח. הפסדתי הכול".

"אז למה אתה מחייך?", השתוממתי.

"מה למה", השיב הראל, "אתה תמיד מלמד אותנו בשיעורי החסידות שהכול לטובה. נו, אז הכול לטובה. לא כך?".

ברגע אחד הוא שקע בחובות אדירים. הוא לא הורשה לצאת מהארץ, הוא היה חייב מיליוני שקלים לבנקים ולאנשים פרטיים. חושך. אבל הוא עם חיוך. הכול לטובה, עוד נצא מזה בעזרת ה'.

העסק קרס כליל, אבל הראל עם אמונה יצוקה מבטון.

יום אחד הוא מספר לי על מה שאירע.

מתברר שהוא קיבל החלטה שבמפעל לא יעבדו בשבת, על אף שהמפעל לא נמצא באזור יהודי וכל הפועלים אינם יהודים. אבל הוא לא רצה לקבל שום היתר הלכתי. שותף שלו ניסה לשכנע אותו לבחור בפתרונות שונים, כמו שותפות עם גוי שהוא זה שיעבוד בשבת, אך הוא לא היה מוכן לשמוע והחליט לסגור כליל בשבתות, כיאה וכראוי לפי ההלכה.

לאחר הקמת המפעל, כאשר היה חנוק כלכלית ולא היה לו כסף אפילו לדלק, להפעלת המפעל, הוא ושותפו הכניסו שותף שלישי שהשקיע סכום רב והחליט להפעיל את המפעל בשבת על־ידי שותפות עם גוי.

הראל נשך את שפתיו באין־ברירה. לאחר שבוע בלבד המפעל נהרס והכל ירד לטמיון. מתברר שהשותף שיקר עליו ולא ביצע שותפות עם גוי. וגם אם כן, זה נגד את צו מצפונו, שהמפעל יהיה סגור בשבת, בלי התחכמויות.

"אתה מבין", הוא אומר לי, "הכול משמיים. הכול ברור לי".

•

היו לו שנתיים קשות מנשוא, אבל הוא נשא אותם בגבורה. יום אחד, הגיעו מים עד נפש. הוא ביקש לשבת איתי יחד ולכתוב מכתב אל הרבי  על מצבו.

ישבנו יחד, הוא כתב לרבי וביקש ברכה. שלחנו את המכתב לציונו הקדוש של הרבי. ציטטתי באוזניו את דברי הרבי על חמיו, רבי יוסף יצחק, לאחר הסתלקותו: "הרבי ימצא כבר את הדרך לענות"...

בלילה ישבתי למלאכת הכתיבה, שבה אני עורך 'פנינים', רעיונות קצרים מתורת הרבי עבור קובץ 'לקראת שבת' של מכון 'אור החסידות'. פתחתי את אחד מכרכי הסט 'לקוטי שיחות' של הרבי.

דפדפתי להוספות של פרשות אחרי וקדושים, ולפתע אני רואה מכתב אחרי מכתב שהרבי מפנה לאנשים שמצבם הכלכלי לא טוב, ומפציר בהם לגדל זקן מלא ככלי לברכה. מוסבר בקבלה שזקן זה י''ג מידות הרחמים.

צילמתי את המכתבים ושלחתי לו. "יש לך תשובה מהרבי", הודעתי לו חגיגית, "אתה מתחיל לגדל זקן מלא, לא לקצץ כלל בנטיעות ה', וזה יביא לך את הברכה בעזרת ה'".

הוא קיבל על עצמו מייד.

שבוע לאחר מכן הוא התמודד על מכרז גדול ועתיר ממון. למרבה ההפתעה הוא זכה, על אף מצבו הכלכלי, וזה לאור יכולותיו האישיות. לאחר כשנה, כשזקן גדול ועבות כבר מעטר את פניו, הוא החזיר את כל חובותיו. מחייב מיליוני שקלים הוא נהפך בשנית לאדם אמיד, והוא אינו שוכח להקצות 'מעשרות' לצדקה מרווחיו.

הרבי מצא את הדרך לענות לו תשובה, לברך אותו. הרבי מוצא את הדרך לכולנו, עדי נזכה למשאת חיינו – בוא הגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.

מתוך מגזין נשמה החדש של צעירי אגודת חב"ד