האם להתגעגע לעבר או להתמקד בעילוי בהווה? / טור מיוחד
בהתקרב יום השלישי בתמוז, יום ההילולא של הרבי, נשיא דורנו, הרי זה מעורר ומזעזע אותנו, במיוחד בעת שאנו מציינים שלושים שנה.
בכל שנה, יום גדול וקדוש זה מציע הזדמנויות ייחודיות. ייתכן שבשנים מסוימות, יום זה עורר תחושה של געגוע, מה שגרם לאחד להקדיש זמן רב יותר ללימוד אחד המאמרים של הרבי, בעוד שבשנים אחרות הדגש היה על עשיי', כגון עיסוק במבצעים או בארגון אירוע לג' תמוז. לעיתים הושם דגש מיוחד על המנהגים שקבע הרבי ליום זה. באופן דומה, בעת ההמתנה בתור לבקר בציון הק', צצים בשנים מסוימות זיכרונות והרהורים שונים מימי האור, ואילו בשנים אחרות, הקרנת הווידאו תופסת את תשומת הלב, כך כל ביקור הופך למשהו ייחודי. קבוע בכל שנה הוא הקשבה לדברי הרבי בקשר ליום ההילולא של הרבי הריי"צ, המקביל לשנה הנוכחית.
בהתבונן בדבריו של הרבי במהלך ההילולא השלושים של הרבי הריי"צ, אז הדגיש הרבי את המשמעות והחשיבות של שלושים שנה (שיחות יו"ד שבט ושבת פ' יתרו תש"מ), משפט אחד מסוים משך את תשומת לבי, והציע מסר לא רק עבורי באופן אישי אלא גם עבורנו באופן קולקטיבי לקראת שלושים שנה.
הרבי הסביר: בכל שנה ביום היאהרצייט עולה נשמת הרבי למדריגה נעלה יותר ("עלית הנשמה"), ו"כל עמלו שעמלה נפשו בחייו" מתגלה ומאיר מלמעלה למטה, בבחי' גילוי כפי שהם למעלה בשרשם ומקורם, "ופועל ישועות בקרב הארץ". הלשון "שנה" מסמלת שינוי וחזרה על עצמה, מעגל שלם של שינויים נמשך מדי שנה. לכן, כל שנה חוזרת על המעגל הקודם, אך עם שלבים נעלים יותר. אמנם כעבור שלושים שנה, אז העלי' של הנשמה ופעולתה בעולם הזה נעשית באופן שונה ונפלא ושלא בערך, שאז מתווספים ענינים חדשים לגמרי, ומתחילה תקופה חדשה ונפלאה.
הרבי ציין את ביאור הצמח צדק על הפסוק ביחזקאל: "ויהי בשלושים שנה" (שמתייחס למחזות האלוקיים של יחזקאל בשייכות למרכבה), ששלושים כולל "עשר אורות פנימיים, עשר כלים, ועשר אורות מקיפים", ומביא עוד כו"כ ענינים שנפעלים לאחרי שלושים שנה, וכל זה יורד ומאיר גם למטה ועד שפועל גם במחשבה דיבור ומעשה.
בהמשך דבריו הרחיב הרבי בדברים כה משמעותיים, במיוחד היום. בגמרא מוסבר "מה להלן (במהלך חייו של משה רבינו) עומד ומשרת, אף כאן (אפילו אלפי שנים לאחר פטירתו) עומד ומשרת". למרות שעברו שלושים שנה, ויש מי שעלול לחשוב ע"פ מאחז"ל ש"בן שלושים לכח" שהתבגרנו, ולכן יכולים אנו עכשיו לעמוד על רגליים שלנו, אומרים לו שלא; כי "רועה ישראל לא יעזוב את צאן מרעיתו". הקשר שלנו עם הרבי עכשיו הוא בדיוק כמו שזה היה ברגע הראשון ביום הראשון אחרי ההסתלקות! עלינו רק להאחז ב"קליאמקע" (בידית של הדלת), ועוד יותר – בדלת הפתוחה: ללכת אל הציון עם שאלות ובקשות, לכתוב פדיונות, ולבקש שהרבי יעורר רחמים עלינו ושיעניק לנו ברכותיו (כולל הברכה שיהי' לנו הכלים במה לקלוט את הברכות).
הרבי סיים בקריאה לפעולה: בהתאם להאמור לעיל, העליות הנעלות והנשגבות הקיימות אצל הנשיא בקשר לשלושים שנה, ופעולתה בעוה"ז, צריך לבוא לידי ביטוי מעשי גם בעבודתם של "זרעו בחיים", צאן מרעיתו. זאת אומרת, שאצל תלמידיו, ותלמידי תלמידיו, ואלו שייעשו מכאן ולהבא תלמידי תלמידיו, מיתווספות בכל הענינים השייכים ל"כל עמלו שעמלה נפשו בחייו" באופן נפלא ונעלה.
יש להציע ולבאר כיצד עשוי דברי הרבי אודות ביאור הצמח צדק בענין "עשר אורות פנימיים, עשר כלים, ועשר אורות מקיפים" להתבטא בעבודתינו אנו, ואיך יכולה ידיעה זו להוסיף בהתקשרות שלנו לרבי, מאחר ש"הוא בחיים" ונוכח יותר "גם בזה העולם"?
ההתמסרות שלנו לעניני הרבי כוללת שתיים: ראשית, יש ללמוד ולחיות עם "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", ללמוד ולהתייגע בתורתו של הרבי ולקיים הוראותיו, להתוועד ולשתף זכרונות, לשמור על המסגרת של אנ"ש וחיזוק מוסדותיו הק'. זהו ענין "עשר אורות פנימיים" (מלמעלה למטה). שנית, עלינו לתרגם ולהעביר את תורתו של הרבי לקהלים נרחבים, ליזום וליישם הוראותיו, להשקיע בפרויקטים חדשים ולהקים מוסדות חדשים שמתנהלים ברוחו ע"פ תורתו ושיטתו. זהו ענין "עשר כלים" (מלמטה למעלה).
שני הרכיבים הללו מתאימים להסבר של הרבי (לקוטי שיחות כרך טו, עמודים 433-434) על שני סוגי עבודת ה' שמיוצגים על ידי מנשה ואפרים, שני בניו של יוסף שנולדו בארץ מצרים לפני בואו של יעקב, כפי שמצוינים בשמותיהם: יוסף קרא לבנו הבכור מנשה "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", זה מדגיש התשוקה והנחישות וההתמדה להיזכר ולשמור על קשר אישי עם "בית אבי", ולא להיות מושפע מהאווירה הזרה של גלות מצרים. הבן השני נקרא אפרים "כי הפרני אלוקים בארץ עניי", זה מבטא שבח והודאה על הצמיחה הרוחנית, "הפרני", בתנאים הקשים של הגלות, על ידי הארת והפיכת החושך באור הקדושה.
שני סוגי העבודה חיוניים. אופן העבודה של מנשה, על אף הצטיינותו בנאמנות ומסירות לעבודת הרבי ("אורות פנימיים"), עם כל זאת, יכול להיות חסרון והתעלמות בהסברה היעילה ביחס לצעירים או ציבורים רחבים יותר. לעומת זאת, סגנון העבודה של אפרים מדגיש חדשנות ודרכי פעולה ייחודיים ("כלים"), אך דורש זהירות יתירה לא לאבד הקשר ל"בית אבי", לוודא דייקנות ותרגום נכון, ושמירה על זהות ליובאוויטש. בסופו של דבר, התפקיד של אפרים נושא חשיבות יותר ("יגדל ממנו"), כי הוא המיישם ומשלים את הכוונה העליונה להפוך את עולם הזה לדירה לו יתברך. ויתרון זה מודגש בברכת יעקב כאשר שם את ידו הימין על ראשו של אפרים דוקא. אעפ"כ, נולד מנשה לראשונה, כי רק לאחרי ההכרה והקשר עם "בית אבי" אפשר לצמוח ולהשפיע ("הפרני") באופן הרצוי והמוצלח.
כל אחד מאיתנו צריך להתעסק בשני סוגי העבודה. עם זאת, בקנה מידה כללי יותר, ניתן לומר שהדור המבוגר, שזכה לראות את הרבי וכו', מתמקד יותר בסגנון העבודה של מנשה, ואילו הדור הצעיר, שנולד אחרי ג' תמוז תשנ"ד, משקף יותר את סגנון העבודה של אפרים. הבטחת המשך פעולתם של "זרעו בחיים" מחייבת את הדור המבוגר, ואת אלה הבקיאים בעבודתו של מנשה, לתמוך באמיתיות ולהדריך את הדור הצעיר, לעודד אותו להצטיין כחסידים ושלוחים, ולאפשר לו לשאת בתפקידי ניהול. במקביל, הדור הצעיר, ואלה המיומנים בעבודתו של אפרים, חייבים לפתח הערכה ולבקש עצה והדרכה מהדור המבוגר כדי שיוכל להמשיך את עבודת הרבי באופן מועילי. וזהו ענין "עשר אורות מקיפים", שכן אורות אלו שרשם למעלה מעלה, הן למעלה מעשר אורות הפנימיים (עבודת מנשה) והן למעלה מעשר הכלים (עבודת אפרים), ולכן בכוחן לאחד כולם בהרמוניה מלאה.
בעמדנו בסיום תקופת שלושים שנה, שבמהלכה נטלנו כולנו חלק במילוי בקשותיו והוראותיו של הרבי, חווינו ניסיונות ולימודים, בואו נצא להתחלת תקופה חדשה ונפלאה. בהשראת ההילולא השלושים של הרבי, נשיא דורנו, זהו רגע מתאים לכל אנ"ש – חסידים, תמימים, שלוחים, ומנהלי המוסדות – לנצל באופן מקסימלי את שני סוגי העבודה, והכי חשוב, שייעשה מתוך אחדות אמיתית, שהרי רק כך נוכל להמשיך ולעבור את ההעלם והסתר וללכת "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו; ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד".
בתפילה שהתעוררות והחלטה זו כשלעצמה כבר תפעול שנזכה לשלימות העלי' – "העלי' היחידה שנותר" – דגאולה האמיתית והשלימה, עוד לפני ג' תמוז, ויקויים היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והרבי יוציאנו מהגלות, והוא יגאלנו.
מאפשרים לכם לקבל
