בשבת האחרונה קראנו בתורה את הפסוק "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

בלקוטי שיחות כרך י"ג מבאר שישנה ענווה שבאה ע"י 'חישוב שכלי' שהאדם מחשב ומוצא טעם לכך מדוע הוא עניו מכולם, אלא שענוה זו היא מסוייגת ומדודה שכן לא כל פעם החישוב יכול להביא לענוה. פעמים ישנן מעלות ויתרונות שנרכשות רק אצלו עצמו ולא אצל אחרים ועל כן אינו יכול לומר ש'אילו אחרים היו מקבלים את כוחותיי היו עדיפים עלי'.

לעומתה ישנה ענוה "בעצם", ענוה עצמית שאינה תלויה בטעם ודעת ובשום חישוב שכלי. ואצל משה רבינו היתה ענוה כדין וכדין.

כשהרהרתי בשבת על מדת הענוה ועל גדרה צפה אל מול עיניי התמונה של בניה של האדמו"רית מרת ציפורה פייגא ע"ה אשת ה"פני מנחם" זצ"ל ובראשם ראש הישיבה הגאון ר"ש אלתר שליט"א שישבו עליה 'שבעה' לפני שבוע בעלות נשמתה לגנזי מרומים.

לרגל שמחת נישואיו של א' ממשפחות המקורבים באילת שהיתי כמה שעות בירושלים ובדרך יציאתי ממנה חלפתי עם רכבי ברחוב מנחת יצחק והבחנתי בתכונה רבה ליד א' הבתים שם. לשאלתי נאמר לי כי בני הנפטרת יושבים כאן שבעה וברכתי על ההשגחה העליונה שאוכל לקיים את מצות ניחום אבלים מהודרת זו.

טיפסתי את ארבעת הקומות בבנין המגורים והגעתי אל דירתו של א' הבנים רבי דניאל שליט"א שם ישבו הבנים וקיבלו את פני הבאים הרבים. כמי שמתגורר עשרות שנים באילת לא מזדמן לי להשתתף בניחום אבלים במשפחות חשובות ונכבדות ובפרט במשפחה אדמו"רית. 

בפסיעותיי פנימה, נשמתי עמוק מעצם המחשבה לעמוד בד' אמותם של תלמידי חכמים ברי אוריין ובפרט לפגוש לראשונה את ראש הישיבה שפעמים רבות שמעתי את שיעוריו המופלאים והאזנתי להם ברוב קשב. התכוננתי לכך שבכניסתי אחוש במתח וביראת רוממות.

אך התמונה שנפרשה אל מול עיניי היתה הפוכה משחשבתי. ראש הישיבה ואחיו מקבלים כל אחד מהנכנסים בתשומת לב מירבית ואינם מחסירים ומדלגים על אף אחד בין הוא מהיושבים ראשונה או בפינת החדר. הפשטות והשפלות רוח בפני כל אדם מרחפת על פני החדר כולו. אנשים נכנסים ויוצאים והם מקשיבים למוצא פיו של כל אחד ואחד ואף מגיבים לו באמפתיה ובנתינת תחושה שביקורו את האבלים עושה עמהם חסד גדול מאוד.

משהתיישבתי מול ראש הישיבה ורק הצגתי את עצמי כמי שבא באילת, התפלאתי טובא שמיד נקב בשמי ובתפקידי אף שמעולם לא נפגשנו. אמרתי לו ולאחיו ששלוחי הרבי מפוזרים המה במקומות רחוקים ואנכי שזכיתי להיות השליח הרחוק ביותר בישראל אשמש להם כפה להביא את ברכת ניחום האבלים לכת"ר.

בהמשך סיפרתי להם על עובדת היותי נכד לחסיד הגוראי רבי יוסף מנחם רוזנבוים שהוא וסבתי היו מחוברים לבית אדמו"רי גור לדורותיהם. השנה מלאו מאה שנה ליסוד ישיבת שפת אמת שסבי היה זה שהביא להתייסדותה יחד עם מנין בחורים שהיו בירושלים וכתבו את מכתבם היוצא מן הלב לאדמו"ר ה'אמרי אמת' בו בקשו ממנו לייסד להם ישיבה לפי אורחות חייהם כמקדמת דנא בפולין.

מאוחר יותר שימש בהנהלת הישיבה ולאחר מכן עבר לתל אביב ויחד עם ה"לב שמחה" הם בנו את ישיבת "חידושי הרי"מ" בתל אביב.

כשסבי השתדך הוא נסע מפולין לירושלים וסבתי היתה אמורה לעלות אחריו ולהנשא לו אלא שבינתיים פרצה מלחמת העולם ונשתבשו הדרכים. האמרי אמת לא נתן לו להפריד החבילה והבטיח לו שיביא לו עמו את כלתו. כחמש שנים המתין הסבא עד שהאמרי אמת דאג להביא  עמו באניה את סבתי ומיד בהגיעה הוא השיאם כשהוא מעלה אותו ל'אויפרוף' באמצע השבוע ולא המתין ליום השבת.

הם הכירו היטב את הפרטים שהועלו וכן את הקשרים ההדוקים של בני המשפחה לבני משפחת אדמו"רי גור.

בהמשך נסובה השיחה אודות ביקור דודי הגרח"י אייזנבך ע"ה אצל האבא ה"פני מנחם" כאשר נדונו דבריו של ה"שפת אמת" בגדר מצוות תפילין וחלותה על היד. הדוד שאל את האדמו"ר הכיצד מתאימים הדברים עם העובדה שבני גד היו מניחים תפילין של יד בעת המלחמה על הראש? והפני מנחם השיב לו מניה וביה דכיון שהראש כולל את כל האיברים וגם את היד הרי הנחת התפילין על הראש כמוה כהנחה על היד.

כשדודי הזכיר שהדברים מוסברים בהרחבה בספר 'עטרת ראש' לאדהאמ"צ מיד מיהר הפני מנחם להביא את ספר 'עטרת ראש' מהחדר הסמוך ועליו רשום שקיבל אותו מאביו האמרי אמת. אמרתי למתנחמים שדודי אמר לו שעצם הענקת הספר 'עטרת ראש' לבנו הרי זה כמו משיחה למלך ובעצם רמז לו בכך שיבוא יום וישב על כס האדמו"רות ועטרה לראשו.

אגב הדברים העיר הבן הגר"ד שאביו סיים ללמוד את ספר עטרת ראש הנ"ל בהיותו בגיל 14 והיה נוהג לרשום בסוף כל ספר, שסיים להגות בו.

עובדות ואפיזודות נוספות הוזכרו שם והשיחה היתה יכולה להמשך עוד אלא שהיא נקטעה כאשר נכנס אל חדר המנחמים מו"ר הג"ר יקותיאל פרקש שליט"א ותשומת הלב הוסבה אליו ואל דבריו. א' הבנים העיר כי שני חסידי חב"ד הבאים יחדיו הרי הם מין במינו שאינו חוצץ והשני העיר לו כי לא זו בלבד שאינו חוצץ אלא מין במינו חוזר וניעור.

הרב פרקש שוחח עם ראש הישיבה על מכתבו של הרבי המפורסם (אגרות קודש כ"ד) שניתן לקיים מצות ניחום אבלים גם ע"י מכתב.

בין הדברים הרבי דן במה שצריך שהאבל יפתח תחילה בדברים וכיצד הדבר מתקיים במכתב? הרבי משיב שאין צריך לפתוח לכל אחד ואחד ביחוד ופתיחה לא' מועילה גם לאחרים וגם לכותב המכתב.

כמו כן הרבי מוסיף שפתיחת המכתב הרי הוא כפתיחת דברים ע"י האבל. ראש הישיבה נשאל על מקורות לדברי הרבי והדברים נדונו בין השניים.

לפני יציאתי נחמתי את האבלים בישיבה ולא בעמידה כפי שנהוג בעולם ואמרתי לראש הישיבה שהרבי היה נוהג לנחם אבלים בישיבה. תחילה סברו שהרבי עשה זאת מפני האבלים שלא יחושו אי נעימות שהרבי עומד והם יושבים בפניו אבל לאחר זמן נתברר כי מדברי הרמב"ם משמע שיש לנחם מיושב ולא מעומד.

שמחתי לשמוע מפי האבלים בני האדמו"ר שהגיבו לי על כך כי אביהם היה נוהג גם כן לנחם מיושב.

בצאתי מביתם בדרכי לאילת הרהרתי רבות על החוויה הרוחנית המכוננת, לראות את הבנים ובעיקר את ראש הישיבה ענק שבענקים, סיני ועוקר הרים מקבל כל אדם שנכנס לחדר בסבר פנים יפות ומאירות, מקפיד לנוד בראשו לכל אחד ואחד שיוצא ומנחמו, בלי יוצא מהכלל. 

מחד האוירה התורנית העמוקה שולטת כאן על כל מאפייניה הגוראים: שנינות, מהירות התגובה, מיעוט מלים והיא מבצבצת מכל הגה היוצא מפיו ומאידך פשטות וענוה שאין כמוה מצויה ומוכרת. כל מי שרק פותח את פיו לומר דבר מה הוא מקשיב לו בדריכות כאילו מוצא פיו הוא החשוב לו ברגע זה.

ה'דיסטאנס' המוכר הנשקף מעיניה ומשפת גופה של כל אישיות חסידית מכובדת והשמירה על האיצטלא דרבנן נעדרים כאן. הביטוי "לא מחזיק טיבותא לנפשי'" הוא כאן הלכה למעשה.

מי יתן ויבולע המוות לנצח ונזכה לוהקיצו ורננו שוכני עפר במהרה ול"ענוים הגיע זמן גאולתכם". 

להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל:  [email protected] | ובווצאפ 2711532-052