(סיפורו של הלוחם ה'תמים' פורסם כאן ב-COL בשנת תש"ע)

בן ציון גרינמן הי"ד נולד בשנת תשי"ז בקייב, ובגיל 19 עלה לישראל. הוא התקרב לחב"ד והחליט ללכת בדרכי החסידות. שלושה ימים לאחר עלייתו פנה לרב ומוהל שערכו לו ברית-מילה כדת וכדין וללא הרדמה. בן ציון סבל סבל נוראי ובמשך שבועיים שכב במיטתו בביתו ולא יכל לזוז. חסידי חב"ד שבאו לבקרו והשתתפו ב"צערו" אך הוא השיב כי כעת הוא שמח שמחה גדולה ומרגיש יהודי "שלם".

כך נכתב על נסיבות נפילתו בקרב, באתר 'יזכור': "...בן ציון גרינמן התרועע עם חסידי חב"ד, הירבה לבלות במחיצתם עד שגמלה בו החלטה להתקבל לישיבת חסידי חב"ד בצפת, להתקדם בלימוד תורני ולקבל סמיכה לרבנות.

מלחמת שלום הגליל קטעה את שאיפותיו. ביום 6.6.1982, יום פרוץ המלחמה, נקרא בן-ציון לשירות מילואים כמפקד נגמ"ש נושא מרגמה.

חמישה ימים לאחר מכן, ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982), לחמה פלוגתו בגיזרה המזרחית, בכפר שמדרום לבאב-אל-ואד.

הפלוגה נכנסה לכפר בלילה ונתקלה באויב מחופר ועקשני שפתח עליה באש תופת. כמה מהחיילים התבצרו בתוך אחד הבתים ובן-ציון הוריד את המקלע מהנגמ"ש הפגוע וחיפה באש חזקה על חבריו. תוך כדי לחימה נפגע בן-ציון בצרור כדורים ונהרג.

בן 25 שנים הוא היה במותו. סמל בן-ציון הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות". הי"ד.

על פי השמועה, לאחר פרוץ המלחמה, מספר ימים לפני מותו בא בן ציון אל הרב ראובן דונין ע"ה שהיה משפיע חסידי בחיפה וקירב את בן ציון לחב"ד ואמר לו בזה הלשון: "הרב דונין אני מרגיש שלא אחזור מהמלחמה הזו, ולכן באתי להפרד ממך"...

לאחר שנהרג בקרב החליט אביו לרשום על המצבה את המילה "תמים" (כינוי לתלמיד בישיבות חב"ד). אביו הודיע באופן נחרץ שללא מילוי בקשה זו לא תתקיים הלוויה. הדבר הגיע עד לשר הביטחון דאז שאישר בצעד חריג את בקשתו של אביו.

אביו קיבל את מותו בצורה כואבת במיוחד ועזב את הארץ לאוסטרליה לאחר נפול בנו.

ר' שחר חנוך, חסיד חב"ד מצפת הוסיף פרטים נוספים לאישיותו של בן ציון הי"ד:

"הרב ראובן דונין ע"ה שאהב אותו יותר מבן הגיע במיוחד לצפת כדי להתוועד בישיבה, וכדי לראות אותו. על מצבתו נכתב תמים בסוגריים כי זו הייתה הפשרה עם ראובן (שיצג את המשפחה) מבחינת ראובן היה: "אם לא תרשמו "התמים בן ציון" אני אדרוש קבורה אזרחית".

מבחינת משרד הביטחון באותם שנים היה זה חוק ולא יעבור: אם תוסיף לו תואר זה יפגום באחדות, וכל הורה ירצה לרשום משהו אחר ויהיה בלאגן. הפשרה היתה שיכתב "תמים" אבל אחר השם וזה כאילו כינוי של הבן אדם.

בהתוועדות בישיבה בצפת זמן קצר לפני המלחמה, אמר לו הרב ראובן דונין ע"ה: "אתה מיסוד האש, תחזיק טוב טוב בפתילה כדי שלא תעלה למעלה".

כששאלתי את ראובן מה היה כל כך מיוחד בו, שרק הזכרת שמו גורמת לו לבכות. ראובן שתק, ולאחר רגע אמר לי: קשה לי להסביר לך, אבל אני אספר לך משהו מר' מענדל. כשנכנס ר' מענדל לרבי לאחר שר' שלמה חיים ע"ה הסתלק, והרבי למעשה העביר את השרביט לר' מענדל, הוא (הרבי) הסתובב לכיוון החלון, שקע בהרהורים, חיווה תנועת ביטול ואמר: "ביז ר' שלמה חיים, איז נוך גיווין אפס", וראובן תירגם: "עד ר' שלמה חיים עוד היה משהו" זו פשוט תקופה אחרת, רוני היה כלי כמו שלא פגשתי מעולם, לכן כל כך כואב לי.

הוא קלט את העניינים בפשטות. ואז הוסיף ראובן סיפור: "זה קרה ביום שעשו לו ברית, ביום שישי. הוא ברח מבית הרפואה "רמב"ם" לפני ששחררו אותו, רק כדי לבא לסניף (הרצל 70) ולומר לי שהוא נימול. כשנכנס, ראה שאני מספר את שלושת הילדים הקטנים שלי במכונת תספורת, ובמספר -0-. הוא התיישב ליד האחרון בשורה (שמוליק דונין) וחיכה.

כשסיימתי עם שמוליק, הוא פנה אלי, כשאני כבר קיפלתי את המכונה ואמר: ראובן גם אני רוצה ככה. אני נבוכתי וניסיתי להתחמק. נתתי לו מטבע ואמרתי לו: לך פה לספר למטה ותגיד לו שראובן אמר "תספורת חסידית" אבל רוני הביט בי במבט כזה, דפק על השולחן ואמר בקול רם: "רובן, תקתוך" (רובן ב-ב דגושה, בהברה רוסית כבדה). אני נבהלתי מהתוקף שלו והתחלתי לספר אותו כדרישתו -0-. אני מספר אותו ועם כל תלתל שנושר, נושרת דימעה.

ואני חושב לעצמי: איפה אני עם ה"אמת" שלי, הוא, רוני, חתך למטה אז הוא הבין שצריך לחתוך גם למעלה, ואני... מחפש תירוצים למה אני מסתפר במספר 1 או יותר. אז מאותו יום גם אני (ראובן) עושה רק -0-, והלוואי יהי זה לעילוי נשמתו."

מאז ועד היום מקפיד אביו להגיע מספר ימים לפני מועד נפילת בנו לארץ ועורך סעודת התוועדות למחרת היום עולים קהילת חב"ד לקברו בבית העלמין בחיפה.