חזרתי מהמרכז הבייתה, מחפשים מנחה מעריב לפני השקיעה אז נכנסתי לכפר חב”ד. כמי שנוסע רבות בדרכים, כבר מוכר לי מזמן הטריק, שכל פעם שמחפשים מנחה-מעריב כותבים בווייז חב”ד ונוסעים לתוצאה הראשונה. ברוך שמסר עולמו לשומרים.

א קיצר, שמתי לב כי כל הקירות מלאים בתעמולת בחירות עם פרצופים חסידיים. בירור קצר העלה שנחתתי בדיוק בשיאו של יום הבחירות ביישוב הקסום הזה. לא יכולתי שלא ללכת לראות את הפלא הדמוקרטי החרדי במו עיני, ואכן היה שווה: עשרות יהודים, חלקם ישישים ממש, עומדים בתור שעה ארוכה על מנת לסמן את המועמדים שהם רוצים לראות בוועד היישוב ומי היו”ר.

אין לי מושג מי נגד מי, מי נבחר ומי הודח, זה גם לא מעניין אותי ולא אמור לעניין את הקוראים. מה שכן מעניין, ואמור לעניין כל אחד כאן, זה עצם הבחירות. פתאום מתברר כי ניתן לקיים בחירות דמוקרטיות לחלוטין, בתוך יישוב חרדי, בלי קבוצתיות ובלי כפייה ואפילו בלי מפלגות. כל אחד מסמן שבעה שמות שעדיפים עליו, ואלו שקיבלו מירב הקולות נבחרים.

ניסיתי להשוות את שעיניי רואות למה שראו עיניי, ועיני רוב הקוראים (אלו שלא מתגוררים במודיעין עילית וטלז-סטון) רק לפני מספר חודשים. המלחמות הפנימיות שאין מאחוריהן כל וויכוח אידיאולוגי מלבד השאלה האם ראש העיר יהיה מהחוג שלי או חלילה מהחוג של השכנים שלי. כמה דם נשפך וכמה פצעים נפערו, חלקם לא יגלידו לעולם.

אך הנזק אינו רק במלחמות המיותרות והמזיקות. אלא בכך שהנבחרים עצמם אינם מחוייבים למצביעים.תנסו למשל לפנות לאחד מחברי המועצה במודיעין עילית ותראו כמה הוא יכול/רוצה לסייע.

ייאמר ברורות בטרם יסקלוני: כולנו מחוייבים לגדולי ישראל ולהם בלבד. אנחנו נצביע תמיד בדיוק לפי מה שיורו לנו, ולאחר שיוצא מכתב קול קורא אין חכמה ואין עצה רק לשמוע לדעת תורה.

אך אין זה סותר שלפעמים אין צורך לגייס את הדעת תורה, רק לצורך מניעת ניהול החשבונות של וועד הבית בידיו של פלוני, שהוא אברך יקר וישר, רק משום שהוא אוכל/לא אוכל קטניות/גברוקס.

נכון, זה לא הזמן כעת לדבר על זה כאשר כל שעה יש הלווייה של חייל (תזכורת כי גם מלחמת הבחירות עצמה נערכה תוך כדי), זה גם לא יעזור. אך בכל זאת, כדאי לדעת שיש עדיין מקומות שמתנהלים לפי הוראת חז”ל: “אין ממנים פרנס אלא אם נמלכין בציבור”.