לפני כתשעה חודשים התוועדנו למפגש פרידה. חסידים, כך אומרים, לעולם אינם נפרדים. אבל בליבי חשתי שאת הלילה ההוא שהקדיש לי רבי משה קוטלרסקי ע"ה, אחד מגיבורי חיי, עליי לנצל עד תום.

בין רבי משה לאבי מורי זצ"ל, שררה ידידות אמת. היה אחד משלושת האנשים הכי קרובים לאבא, וכך גם היה להיפך. מאז הכירו בשנת תשל"א, כשנפגשו בעת שאבי יצא מהיחידות הראשונה אצל הרבי זי"ע, ועד יומו האחרון של אבי, שררה ביניהם ידידות של אמת.

כמה ימים לפני הסתלקותו של אבא, הוא ביקש לדבר עם רבי משה. זה היה כבר אחרי שרבי משה חלה במחלה, ואילו אבא, כבר כמעט שהה בעולמות עליונים. ישבתי ליד אבא, הם שוחחו, והוא אמר לו, רבי משה, מיין ברודער (אחי), "אל תשכח: חסידים לא נפרדים". קולו של רבי משה נשנק מדמעות. אבא, שחזר אז מטיפולים, רק אמר לו, "בינינו, זו ידידות אמת, שלא על מנת לקבל פרס", והחל לשיר את הניגון המיוחס לחכמי ירושלים, 'אברהם אבינו', בלדינו, שאותו אבא היה משורר בקביעות כשהתארח בבית משפחת קוטלרסקי, בסעודות שבת. הם ניגנו אותו, שרו יחד, וסיימו בניגון את שיחתם האחרונה. כי חסידים - אינם נפרדים.

באותו ערב אחרון במחיצתו ישבתי לצדו, ושחזרתי כיצד משך שלש עשרה שנה, מגיל 11, בחגי תשרי, כשנסענו לשהות בצל קדשו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, ביתו היה לביתי.

ילד צעיר הייתי כשמולי ניצב רמטכ"ל שלוחי חב"ד. הזרוע הארוכה של הרבי. יהודי בעל פיקחות נדירה, שהצליח להקים את רוב נקודות האור של חב"ד בעולם בתושייה עצומה ובמסירות נפש, כשהוא מקפץ מטרמינל למשנהו ומדלג בין ארצות ורק לעיתים נדירות פוגש את זוגתו הלביאה, אשת החינוך הרבנית רבקה שתחי' לאוי"ט, ואת תשעת ילדיו. הוא גייס מיליארדים לפעילות השלוחים, אך עיקר עיסוקו היה בהפצת אור היהדות ממזרח וממערב, ברוסיה ובארצות נידחות. אין מקום בגלובוס שלא הצית בו את הנר. אחריו, המשיכו השלוחים והמרכזים שהקים את המסע, וצברו רבבות מתקרבים ובעלי תשובה.

עבור מיליוני יהודים בעולם, רבי משה היה המפקד העליון של מוסד השלוחים החב"די. אחד המפעלים שהעולם היהודי שלאחר השואה, לא היה נראה כפי שהוא נראה כיום, בלעדיו. עבורי, הילד בן האחת-עשרה, תיצרב לנצח התמונה שלו עומד בערב יום הכיפורים ומשרת כמאה יהודים שישבו לסעודה מפסקת, בהכנסת האורחים המופלאה שנהג בה בשבתות ובחגים, כשהתאפשר לו לשהות בקראון הייטס.

תמיד תהיתי כיצד הוא יכול לחייך אל קשה יום, למצוא את המילה הנכונה לנער צעיר מצרפת, ובה בעת למצוא את המסילות לליבם של עשירי תבל, מקושרים ומשפיעים, שהסבו לשולחנו. והכל בפשטות, בקלות. שום דבר לא היה קשה לו.

הייתה ברבי משה מזיגה של פקחות פולנית, מסירות נפש רוסית, אהבת אדם אינסופית ויכולת נדירה לעמוד מאחורי מערכות גדולות שבנה מאפס. ועם זאת, לתת לכל אדם את מקומו ולהביא לידי ביטוי כישרונות חבויים. אין יבשת שלא דרך בה. אין עיר בעולם שלא הכיר. ובכל מקום ידע לשתול את האנשים הנכונים. הוא פעל בהדרכתו הצמודה של משלחו הגדול, באמנות דיפלומטית ובתושייה נדירה, אך תוך התבטלות מוחלטת לרבי זי"ע.

בעשרים השנים האחרונות, ביקשתי ממנו מספר פעמים להתראיין ל'משפחה'. בכל פעם הוא סירב. "אני עוד צעיר, יש לי עוד הרבה להספיק", היה חומק ממני. לפני כחמש שנים, נעתר סופסוף. ישבנו עמו, אני ועמיתי אריה ארליך, במלון 'מצודת דוד' והשיחה קלחה. אולם השמחה על ריאיון החג ההישגי, הייתה מוקדמת. משדה התעופה הוא ביקשני: "יוסי, אתה הרי כבן משפחה. בוודאי לא תכעס עליי. אני חש שעוד לא הגעתי לשלב הסיכומים בחיי". הריאיון נגנז.

כשנפגשנו לפני תשעה חודשים, המשמעות הייתה ברורה לנו. מפגש פרידה. ההידרדרות במחלה הארורה שתקפה אותו הייתה קשה. הוא סירב להיכנע והתעקש להמשיך להיאחז ככל יכולתו במפעל השלוחים, למרות המחלה ששלחה גרורות אכזריות לכל עבר. עד הרגע האחרון גייס עשרות מיליוני דולרים, חנך מרכזים חדשים ואיתר שלוחים חדשים למדינות מוסלמיות. לא ברור כיצד אדם אחד יכול היה להשיג דברים שמאה אנשים במשרה מלאה לא היו מסוגלים לבצע.

שוחחנו אז שעות רבות. הוא ישב על הכורסה, לגם מים, ומדי פעם זוגתו הגישה לפניו פלחי תפוח. לפתע יצאה מפי השאלה: רבי משה, איך תרצה שנזכור אותך? הוא התיישר על מקומו והתרה בי, "אני מבקש ממך: אל תגזים. יש דבר אחד שאני רוצה שיזכרו: שעשיתי כל שביכולתי לקיים את שליחות הרבי. עם זה אעלה לישיבה של מעלה. זה מה שארצה שיזכרו". אמרתי לו: מה שעשרות חצרות חסידים לא עשו, ויהודים רבים בדור לא זכו, אתה עשית. "זה לא שלי", הוא עצר אותי. "שום דבר איננו שלי. הכל מכוח הרבי והזכויות נזקפות כלפיו. האם עשיתי כל מה שיכולתי? הלוואי. אבל אין לי רצון שיזכרו דבר מעבר לעובדה ששליח הייתי, ואת שליחותי השתדלתי לבצע ככל שהיה ביכולתי. זו המורשת שאני רוצה להותיר". דמעות זלגו מעיניו.

הפצרתי בו להילחם במחלה, לגייס מולה את הכוחות הכבירים שניחן בהם. הוא הגיב קצרות: "הפסקתי מכבר להתנהל לפי תכתיבים רפואיים. כל רגע שמעניק לי הקב"ה, מוקדש לטובת השלוחים. הזמן איננו שלי. את התפקיד שקיבלתי מהרבי, אשיב כשאעלה אליו ואומר לו: עשיתי כל מה שיכולתי במצוותך, לתקן את העולם ולהביא את הגאולה".

בלילו של יום שלישי האחרון, כשהוא על סף יום הולדתו ה-75, יצאה משלחת אדירה מפמליה של מעלה לקדם את פניו של היהודי הצדיק והנדיר הזה, מלאך אמיתי שידענו עליו כה רבות אך למעשה לא ידענו כמעט דבר על סוד פעליו.

אין ספק: הרבי זי"ע קיבלו בלחיצת יד ל'שלום עליכם', ואמר לו, 'עשית הרבה יותר מכפי יכולתך. העולם היהודי בארבעים השנים האחרונות לא היה נראה כה מואר ומתוקן בלעדיך. קירבת את הגאולה ומקומך בהיכלו של משיח'.

מועקת החסר של אבי השלוחים רובצת על הלב. עתה הוא הזמן להיזכר בדברים שאמר הרבי בעת שאחיו של ר' משה נלקח לבית עולמו בצעירותו, בעודו בחור. הרבי אמר אז לאביהם, בשבת שבתוך ה'שבעה' בלשון הזו בערך: "הער זיצט יעצט און הערט תורה פון דעם רבי'ן דער שווער". הוא יושב כעת, ניחם אותם הרבי, ושומע 'תורה' מחמיו, הרבי הריי"צ זי"ע.

אין לנו אלא להתנחם בכך שגם רבי משה יושב עתה בישיבה של מעלה, וזוכה להאזין לדברי אלוקים חיים מפי הרבי שאליו היה קשור בעבותות אהבה. רכבת מעשיו הטובים היא הסנגורית הגדולה לעם ישראל בתקופה שבה אנו כה זקוקים לה.

יהי זכרו ברוך

> הטור מתפרסם השבוע בגיליון החדשות של 'משפחה'