הרב שחר שאער

מידי שנה בתקופה זו עולה סף הלחץ אצל התמימים והוריהם, כאשר הם נמצאים במתח: מי התקבל? ולאיזו ישיבה? במשפחות רבות הנושא ממש מעיב על יחסי הנערים והוריהם והרבה הורים בוחנים את איכות ההורות שלהם בהתאם לישיבה אליה בנם התקבל.

מצד שני, ראשי הישיבות מקיימים מצוד אחר התלמידים המובחרים, מחזרים אחר התלמידים "הטובים" ומנסים להתחמק מקבלת התלמידים המאתגרים. התחרות אינה רק מול תלמודי התורה אלא גם בין הישיבות עצמן, מי יוכל להתהדר בתלמידים הטובים יותר, ומי יוכל לספר שהוא נמנע מקבלה של כמה מהתלמידים ה"כוכבים" בתלמודי התורה.

והתלמידים ביניהם דנים מה הסיבה שאותך קיבלו ואותי לא, ואלו שלא התקבלו רוצים לדעת את הסיבה מחד, אך מסתירים אותה מאידך והניחושים והריכולים עולים וגוברים. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה.

בעצם: מה משנה הסיבה, אם בסופו של דבר הנער לא התקבל לישיבה?

המצב אינו כל כך גרוע כמו שזה נשמע כי בשנים האחרונות ישנה תפנית קלה לטובת התלמידים ונראה שקרה תרחיש ופתרון שהצעתי לפני כמה שנים, אבל לא חשבתי שהפתרון יהיה כל כך מהיר ויעיל.

מהפכה
לפני כמה שנים הצעתי שצריך לדאוג שיפתחו עוד ועוד ישיבות ברמות שונות ומותאמות למגוון תמימים, להפוך את הגלגל ובמקום שהתלמידים ירדפו אחרי הישיבות, להגיע למצב שהישיבות רודפות אחרי התמימים. מצד שני לפעול למקצע את צוותי הישיבות שיהיו יותר מיומנים לתת מענה למגוון התלמידים ולהכיל אותם בתוך הישיבות.

על הישיבות לקחת אחריות באופן שתמים שקבלת לשיעור א' – זה הילד שלך! אתה חתום עליו! אתה צריך לגדל אותו לרבי – להיות חסיד ירא שמים ולמדן! אין לך את המנדט להתנער מהאחריות והמשימה להביא את הילד לישיבה גדולה!

בפועל נראה שחלק נכבד מראשי הישיבות מאמצים את הגישה החינוכית הנכונה המכילה את התמימים וצרכיהם ועושים את שליחותם נאמנה. המעט שלא אימצו עדיין את הגישה הרגישה והנכונה – פשוט מועלים בתפקידם ובשליחותם החשובה ויתכן כי לחובתם ישנם כמה וכמה נערי חמד, שבקלות היה יכול להיות שם תמימים עליהם אבל הם משוטטים ומתגלגלים מחוץ למערכת הישיבות.

תמיד יכול ראש ישיבה להתהדר באותם 80-90% שהוא הצליח  להביא אותם ליעדם לישיבה הגדולה, אך מה קורה עם השאר 10-20% שאינם שם? האם אותו ראש ישיבה היה מוותר על 10-20% מילדיו? ממש לא! 

אבקש לאתגר את המנהיגות החב"דית באתגר נוסף: מערכת איתור וניטור. מערך של איתור צרכי ילדיהם כבר מגיל התלמוד תורה ולקיים מערכת של הכוונה ומעקב אחר שיבוץ התלמידים בישיבות ברחבי הארץ. גם בהגיעם לישיבות לשמור על קשר עם ראשי הישיבות וההורים ולחזק את ההצלחה והקשר של התלמיד עם הישיבה ותופתעו גם עם הוריו.

בחודשים האחרונים זכיתי לצאת עם בני שלמה חיים מופע משותף המביא את הסיפור שלו ושלנו, תמים שעשה לנו כהורים בית ספר והיה מחוץ למערכת תקופה מסוימת וב"ה בעבודה משותפת הצלחנו שיחזור חזרה לדרך אליה חינכנו אותו.

אחרי כל מופע פונים אלינו לפחות צופים - הורים ומחנכים - ומשתפים כמה הסיפור הזה מוכר להם. הם מספרים לנו כמה המופע מרים להם את הראש ומחזק, מעניק להם כוחות ותקווה, כיצד לא לוותר על התמימים נערי החמד גם כאשר קשה, כיצד לשמור עליהם ולגדל אותם לרבי.

בהגיעכם לחפש ישיבה לבן שלכם תשאלו את השאלות הנכונות:
מה ראוי לו? מי ראוי לו, מי יעניק לו את הנדרש? מי ישמור ועליו כראוי? מי ילחם על ההצלחה שלו? מי יתהדר בהצלחות ויסתיר את הכשלונות? מי מוכן לאתגר הגדול של חינוך?

הוא יהיה ראוי לילד שלי!

הרב שחר שאער כותב השורות, איש חינוך, מפקח במשרד החינוך, מנחה מנהלים וסדנאות ויוזמות חינוכיות