"הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה – כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו".

דוד המלך מייחל להקב"ה עצמו; "עינינו אל ה' אלקינו". או כמו שהוא אומר בפסוק הראשון בפרק: "שיר המעלות, אליך נשאתי את עיני, היושבי בשמים". רק "אליך", יושב מרום, אני נושא את עיני.

וכדי להמחיש את הדברים הוא אומר משל: "כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה". 

כמו שהעבד והשפחה, כל מה שיש להם הוא רק מהאדון והגבירה, אין להם שום דבר משל עצמם והכל הוא רק מה שהם מקבלים מיד האדון והגבירה, "אל יד אדוניהם .. אל יד גבירתה" –

כך גם אנחנו, "כן עינינו אל ה' אלקינו, עד שיחננו".

*

כשאומרים את המילים האלו לאט, כשמקשיבים לתוכן שלהם, מתעוררות כמה שאלות, ואציין שתיים מהן:

(א) כשהמשל מדבר על העבד והאדון, דוד המלך מדבר בלשון רבים: "כעיני עבדים אל יד אדוניהם", אך כשהמשל עובר לשפחה והגבירה, הוא עובר לדבר בלשון יחיד: "כעיני שפחה אל יד גבירתה". למה ביחס לעבדים הוא מדבר בלשון רבים, ובאשר לשפחה הוא מדבר בלשון יחיד.

(ב) במשל הוא מדבר על היד של האדון והגבירה: "אל יד אדוניהם .. אל יד גבירתה", כך שלכאורה גם בנמשל היה עליו לומר "כן עינינו אל יד ה' אלקינו", אבל הוא מתעלם ואומר: "כן עינינו אל ה' אלקינו", ללא המילה "יד".

אפשר להמשיך ולדייק, אבל אנחנו עומדים לקראת י"א ניסן והזמן יקר מידי מלעסוק בשאלות, צריך לחתור להסבר, לנקודה.

*

הדור שלנו הוא דור זכאי, "אכשור דרא", וכבר מגיל צעיר, כשאומרים למישהו "י"א ניסן", הדבר מתחבר אצלו עם הביאור של הרבי במאמר "ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר". 

הקונוטציה של "יא ניסן" היא אותו "פקח" שלא מסתכל ימינה ושמאלה, לא מתרגש מכל אותם "דוכסין איפרכין ואיסטרטילוטין" – והוא ממוקד מטרה במלך עצמו: "אנא נסיב מלכא"!

"חלקי ה' אמרה נפשי". אני רוצה רק אותך, "דיך אליין", אותך-עצמך. 

ובמהלך המאמר הזה הרבי מביא מדברי אדמו"ר הזקן משל על ההשפעות שמקבלים אלו שעוברים על רצונו של הקב"ה. 

המשל מדבר על סעודה גדולה שהמלך עושה, וההוצאות הגדולות סביב האוכל המשובח הן כמובן עבור השרים המכובדים והעבדים החשובים שלו, אלו שסועדים על שולחן המלך. אבל כיון שהשפע הוא כה רב, מטבע הדברים משיירי הסעודה נהנים גם הכלבים, והשפחות והעבדים הנחותים הנמצאים מחוץ לשולחנו של המלך. "העבדים והשפחות שאחרי הריחיים", בלשונו של אדמו"ר הזקן.

והרבי מחדד במאמר שיש הבדל בין שני סוגי עבדים:

"העבדים הפחותים", שמקומם "אחרי הריחיים". הם אכן מוגדרים כ"עבדים", הם עובדים עבור המלך, אבל אין להם חיבור אמיתי עם המלך. העבד מעדיף חיי הפקר, ורק מחמת הפחד שלו מהעונש שעלול לקבל הוא עובד עבור המלך. לכן עבדים אלו מקומם מחוץ לשולחנו של המלך.

"עבדים חשובים", המסבים על שולחן סעודת המלך. הם עובדים את המלך מתוך רצון פנימי, יש להם חיבור חי וחם עם המלך. 

אמנם הם מוגדרים כ"עבדים", שמשמעותו של עבד הוא "קבלת עול", ותנועת נפש אינה ביטוי של חום וחיות, אבל המיוחד בעבדים אלו הוא שהם רוצים מתוך חשק לעבוד בקבלת עול, הם רוצים מצידם לקבל על עצמם עול מלכות שמים.

עד כאן תוכן הדברים שאני רוצה לגעת בהם.

*

כשהרבי מדבר במשל על השפחות, הן מוזכרות רק ברמת "העבדים והשפחות שאחרי הריחיים", אבל כשמדובר על העבדים, כאן ישנן שתי רמות שונות של קשר עם המלך: "העבדים הפחותים", ו"עבדים חשובים". אלו "שאינם יושבים בשולחן המלך", ואלו "שמקומם הוא בשולחן המלך".

על בסיס זה אולי יש לומר, כשדוד המלך מדבר במשל על היחס של העבד לאדון - הוא מדבר בלשון רבים, כנגד שני סוגי העבדים: "הנה כעיני עבדים". 

אך כאשר מדובר על השפחה שממנה יש רק סוג אחד, זה הנחות, דוד המלך מדבר בלשון יחיד: "כעיני שפחה".

אבל המכנה המשותף של כל אלו, גם אלו וגם זו, גם העבד מהסוג הנעלה, ובטח העבד הנחות והשפחה – הם נושאים את עיניהם רק "אל יד אדוניהם", אל ה"יד שלו.

"יד" מסמלת נתינה. העבדים והשפחה נושאים את עיניהם אל ה"יד", אל מה שהם מקבלים. 

אין להם מושג במעלת המלך עצמו, הקשר שלהם עם המלך הוא רק מה שהם מקבלים ממנו. גם העבד הנעלה שמבין אמנם שהמלך הוא מקור החיים שלו, והוא מתמסר ברצון וחשק לעבודת המלך, אבל בסופו של דבר עולם המושגים שלו סובב סביב מה שהוא מקבל מהמלך,

"אל יד אדוניהם .. אל יד גבירתה".

דוד המלך מביע בפרק החדש, שאמנם עולם המושגים של אותה שפחה, של אותם עבדים, הוא נמוך, הם מבינים רק בתחום מה שהם מקבלים מהמלך, רק ב"יד" – 

אבל מבחינתם זה כל עולמם, אין להם שום דבר אחר -  

ובנקודה הפנימית הזו, כך צריך להיות החיבור שלנו עם הקב"ה, אבל כמובן ברמה הרבה יותר עוצמתית. 

החיבור שלנו הוא לא רק מה אני מקבל, לא מה זה משתלם לי – אלא השאיפה היא "דיך אליין"!

"כן עינינו – אל ה' אלקינו". לא "אל יד ה' אלקינו".

העבדים, גם זה הנעלה, כיון שעיניו אל "יד" האדון, בסופו של דבר הוא מחפש את ה"דוכסין ואיפרכין".

אבל מאיתנו, חסידים, "היה שם פקח אחד", נדרש – "אנא נסיב מלכא"! 

בנקודה הפנימית שהכל הוא האדון – עלינו לשאוף אל האדון עצמו: "אליך נשאתי את עיני". 

"עינינו אל ה' אלקינו"!