השבת האחרונה הייתה שמחה במיוחד. יום הולדת לרב. עגול. מיוחד. תהינו אם יחגוג הקהל הרחב בבית כנסת - יותר מרחבים, ואולי בבית עם לבבות קרובים. הכריע הלב את המרחב, והבית ברחוב ״ולדימיר איבסוקה" לבש חג.

ליל שבת. שבע בערב. דפיקות. גם צלצולי פעמון. קהילה בהתהוות. אבולון. עשרות יהודים. מרובים. לבושים חג. מחייכים. כמיהה לשמחה. חגיגה. לבנות אי/עיר של שלווה. 

הייתה התרגשות, עוצמה. חיבור אנושי והעצמה. רגעים, בהם אתה נוכח, שהמערך הזה נחוץ. שאין כאן פנים ואין שם חוץ. יש משפחה אחת, קרובים בדרגות שונות. כמו תפריט עשיר וריבוי מנות. אתה רוקח תבשיל, מתבל. מלח, סוכר, כורכום ופלפל. ומבשל. כבר יובל. שיהיה נעים, טעים ומשובח. שף במטבח. 

במהלך הסעודה קמו נשים להושיט יד. שלא אהיה לבד. לסדר מגשים, להגיש. שיחת נשים של דרך אגב. חיבור עולמות להווי אחד. על האירוע, המשפחה. הצורך לעצור, ליצור חגיגה. לשהות עוד דקה, בלי לנוס לדבר הבא. נו, גם על המצב. כמו נציב הוא ניצב. על החזית, על העורף. על בשורת האביב, שיחליף את החורף. 

"חנה, תגידי לי, למה? למה הקב"ה עושה את הבלגן הזה בעולם? לאיפה הוא נעלם? למה נח? למה מסתתר? דווקא עכשיו, כשצריכים אותו יותר…". כך טניה, תוך כדי שמסדרת נתחי בשר על המגש. שקועה. לא מרימה מבט. כמו חשש. אולי קראה תיגר. אולי היה מיותר…

פרשת שמיני. נחתמת ההכנה. תקופה של כוחות ומוחות באה לסיומה. משה, אהרון. בני הכהנים. מי על החוץ. מי על הפנים. סטאז' אינטנסיבי מקוצר. לצפוי היום, לעידן מחר. ובתווך, תוך כדי זיקוקים, שריפה וברקים. בני אהרון נשרפים. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ…וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". משה ניגש לנחם את אחיו המדמם. והוא - אינו שואל, אינו משיב. נמצא שם בעוצמה. דומם. 

מילים הן כוח. סוכני תיווך של מחשבות. ורגשות. בוחשות ולוחשות. ולפעמים הן מצמצמות. ומכווצות. אז נרתמים הניגונים. ללא מגינים. ובלי מסננים. וקורה, שנפערים בורות. חללים. יותר מגדולים. ואין מקום בכלים. לבושים שמגבילים. יש מרחב רק לדממה. לשהייה עצומה. מעצימה. קו ישיר אל המוח והלב. אל הנשמה.

להחליף "לָמָּה" מקטינה, ב"לְמָה" - שאלה מעצימה. להחזיר לעצמך את המושכות. לשבת שם רגע. לנסות…

שבוע טוב
חנה גופין