לזרוע עננים

בשבוע האחרון הספקנו להתרומם ואז לנחות. להרחיב את הלב ואז לבכות. התחיל עם פורים שמח, המשיך עם יום הולדת לרב, יובל שנים שמח, ואז… כבה הנר והכתה הרוח… בשורה קשה על פטירת השליחה בדנייפרופטרובסק הגב' לאה אלטהויז ע"ה. 

"את מכירה אותה"? שאלה אותי למחרת מכרה.

"לא מכירה אישית את השליחה, אבל זה מרגיש קרוב. שלוחים הם משפחה".

אחיות לשליחות. באותה מדינה. בתקופת מלחמה.

לשרת בחזית. 

כמו גרף אקג תזזיתי, כן חיי השליחות. לא סטטיים, לא יציבים. דינמיים. שובבים. ושם, איפשהו בטווח, יש לנו מקטע ביניים מתוייק של שנתיים ימים בארה״ק. דווקא אז ודווקא שם, אחרי 15 שנות שליחות בלוגנסק, הבנתי באמת את הצירוף השגרתי מעט ״משפחה בשליחות״. לפעמים אתה צריך לעבור לשורות האחרונות באולם, להתרחק מעט מהבמה. לעשות זום אאוט למתרחש, ולראות בעין אחרת את היש. אתה עושה הערכה מחדש למי שאתה. מי היית. מה עשית. אתה מבין איזו מסירות נפש השליחות דורשת ממך. כמה אתה מוותר על עצמך, על הנוחות שלך. כמה מאתגרים החיים של ילדיך, כמה לא פשוטה הבדידות של המשפחה שלך. אתה מבחין במרחק הגדול בין "לדבר על…", השיח במוסדות החינוך, לבין "לחיות את…", החיים בשליחות. כמה אתה נותן עבור מטרה נשגבת, שלעולם אינה מושגת. בבחינה עצמית מתמדת - מה היה טוב. מה נהדר. מי היה ומי נעדר. אתה בנסיעה ממושכת. אינסופית. מסמן יעד. מגיע. לוגם מעט מים. ושוב מתניע… 

ניצבת בחזית

אישה צעירה. אמא לארבעה ילדים קטנים. טרגדיה, שהמוח מסרב להבין ולמצוא לה משמעות. כאב, שהלב מתקשה להכיל, כמו הייתה טעות. לא עלינו, לא על אף אחד. יש פה פקטור צורב במיוחד. שליחה, שעומדת, עמדה בחזית. נתנה מעצמה למטרה. פעלה באוקראינה באמונה, גם בתקופה האחרונה. למרות המצב במדינה. זמן מלחמה. באומץ, במסירות. שליחה עם רוח איתנה.

משפחות השלוחים באוקראינה כואבות ושפופות. עם שאלות פתוחות. רותחות וחותכות. איפה הטוב ואיפה הרע. גלות כזו. מרה. צריכים גאולה. 

---

"חנה, אני לא יודעת איך אפשר לשמוח".

כך לנה בשבוע שעבר בשבת. בשיחת נשים של בין לבין. בין שחרית לקריאת התורה. בין קריאת התורה למוסף. בין הקטעים. בין השורות. סתם. שיח חברות. 

שתיקה. מה יש לי לומר? שאני חושבת כמוה? לא נשמע חיובי. שאני לא מסכימה? לא אמיתי. אז מה? 

מה באמת?

איך אפשר לשמוח בפורים, כשקייב רועדת כל לילה מחדש. כשאנחנו לא נרדמים מחשש. כששוב "הוא-רע" מרעיש. כשהשינה נעלמת חיש. כשאנחנו קמים עייפים. מתהלכים הפוכים. מנסים לסדר את הילדים. ליישר את המדים. לא באמת הולכים. מדדים. 

לפני חודשיים חווינו תקופה דומה. קייב חוותה מטחי טילים ורגעי אימה. הבנתי אז, שאני צריכה לבחור בין מנהלים - או אני או הטילים. להיות בטונוס שרירים. בעבודה עצמית. גם חשיבה. מעייפת אך שווה. לצאת לאנשהו, להכניס אוויר לנשימה, להחיות את הנשמה. או, לחילופין, לעשות פעולה טכנית, פשוטה. מסיחת דעת. השפעה עקיפה. לנסות להעביר דף. לדפדף את המצב. לא ללכת לאיבוד, לא להתבלבל. לא לאפשר לאירוע יום שלם להתגלגל. 

לאדמה הבוצית הזו נכנס פורים. פרץ בכוח. ננעץ. לא טבעי. מודבק. מילא חג שדורש עשייה - קורה. קרה. אבל חג, שדורש שמחה - דרישה לא סבירה. החוץ מדבר בשפה משלו, והיא קרה. הנוף מספר סיפור, והוא הפוך. עייפות כבדות. קהות. ומתיחות. מנסה לרענן את תאי הזיכרון, לבדוק במחשב איך נראה פורים שגרתי. שכחתי. מתקשה. פורים תשפ"ב. שנתיים אחרונית. המלחמה מתחילה. שישים ימים של שמחה. כזו הכרזה. תקווה. ואז… אכזבה. פורים קטן חל ממש לפני המלחמה. חלק מהשלוחים באוקראינה לבשו אז חג. סרטוק משי ואבנט. לכבוד הנס. שהתברר למפרע, שלא התרחש. בפורים גדול היינו איפשהו ברומניה. מנסים לקחת שליטה על מה שחומק. על לוח השנה, שרץ ורומס. והיום? טוב להיות בבית בפורים. לא מתגלגלים. לא מבולבלים. להיות בשליחות, בבנייה. בתנועת עשייה. אך עם יד על הלב, שגרה שכזו אינה כייף. לנוע כל בוקר בין קלילות לכבדות. בין חיים להישרדות. לגרש כעס מצטבר. לנער את עצמך. להתנער. לנסות מחדש על החיים והשליחות להסתער.

תוהה אם מציאות מביאה לשמחה, או שמחה יוצרת מציאות. פורים השנה התמקם בצד השני של המשוואה. בוודאות. לכתוב מנגינה שמחה. לנגן. תו, תו. שורה שורה. להתאמן. ליצור, להתייגע. שוב להשקיע. מובטחנו - היא תגיע.

והיא הגיעה.

עם יד על הלב פורים הוא חג קצת מאתגר. לכל הקונספט לא קל לי להתחבר. תחפושות, מסכות. להיות ולא להיות, להסתתר מאחורי דמויות. השנה קיבלנו שנינו החלטה לנסות לצאת מהכלים. לפרוץ את הכללים. להרחיב את המיכלים. לייבא מלאכותית שמחה - לא בטפטופים. בנחלים. כובעים, תחפושות. מסכות. פחות לחשוב. לעשות. הכנו תוכנית פורימית שמחה וסוחפת. דאגנו לאוכל משובח. לקהל חם ומיוחד - "ואתם תלקטו לאחד אחד". השמחה החלה לטפטף. טיפה. ועוד טיפה. לזרזף. סחף כזה. סוחף. שמחה שמנצחת ים זועף.

ישבנו באירוע הקהילתי עם פסח בן משה בשיחה של בין לבין. בין קריאת מגילה למשתה. בין מנה למנה. בין כוסית לחיים ראשונה לשנייה. בשנתיים האחרונות אני מלקטת סיפורים. פוגשת אנשים, קולות לוחשים. רואה את הנראה. הנשמע. הממתין להישמע. פסח ולנה הם אחד הזוגות המתוקים. אינם הולכים לשומקום. הם רצים. לפני שנתיים נדלקה שם נשמה. ומאז במזבח אש תמיד. בוערת. לא נעלמה. "אני מוכר חומרי בניין, ורב שלום מוכר יהדות. הצעתי לו כמה פעמים לבוא לעבוד אצלי בחברה כמנהל השיווק. אשלם לו יפה. צריך אחד כזה אצלי. הביזנס שלי ייראה אחרת". חייכתי.

"עד לא מזמן לא הייתי בטוח במה שאני עושה, ולמה אני עושה. איך זה קרה, שבשבת אני לא עובד. שאני מחכה לשבת בקידוש ולהתוועד. היום אני יודע. אני רואה ומקשיב. חזרתי הביתה. זה הכל. זה מה שאני מרגיש".

לנה צודקת. זו המציאות. לא משהו. לא ססגונית. רעשנית מעט וטורדנית. נתח גדול ממנה מחוץ לגבולות האדם. אינו בשליטה. אין טעם לאחיזה. רק לקחת עט ומכחול, לצייר לבד שביל בדף או בחול. 

גשם יורד משמים. לרוב. יורד ממרומים. ולפעמים מתבושש וצריך לייבא רגשות. לזרוע עננים…