לאישה שבתמונה קוראים לאה אלטהויז. פגשתי אותה למשך עשר דקות במהלך ביקור עיתונאי שעשיתי באוקראינה.

סיפרו לי שהיא סגנית מנהלת בבית הספר היהודי בדנייפרו והיינו אמורות לשוחח במשך שעה. היא וחברותיה קיבלו את פניי והתכוננו לערוך לי סיור ארוך במקום, אבל הלו"ז היה כל כך צפוף שלא הייתה לי ברירה אלא לזרז את הפגישה. 

בשיחה הקצרה שלנו הספקתי לשמוע ממנה על ההקרבה העצומה של שלוחות חב"ד בעיר בזמן המלחמה. איך הן מסייעות למרכזי הפליטים, איך הן מחזיקות את הלימודים גם בימי ההפגזות, איך המצב של ילדי בית הספר הוא למעשה שער של הקהילה אל המשפחות שלהם, ודרכם הן מבינות מה הצרכים ואם יש מצוקות.

אישה עדינה ונעימת מראה, אפילו הספקתי לצלם אותה. והיום בבוקר שמעתי במקרה שהיא איננה. לפני שבועיים קיבלה דום לב והיום בבוקר נפטרה. 

וכל מחשבותיי נודדות היום לאישה הזאת, שהייתה כל כך חיה כשפגשתי אותה, ועכשיו היא לא. אל הנזילות של החיים, כשנשים כמוה פשוט נעלמות פתאום ומותירות אחריהן בעל וילדים ומוות שאין בו גבורה ואף אחד לא ידווח עליו.

ומשהו בי רוצה לצעוק שהייתה לאה אלטהויז בעולם הזה. והיא הקדישה את כל חייה לעשייה חינוכית באחת המדינות הכי מוכות גורל שיש. ואם הייתי יודעת שכמה שבועות אחר כך האישה הזאת כבר לא תהיה, כנראה שהייתי נותנת לה הרבה יותר מראיון של עשר דקות. 

הייתה אישה צדיקה בעולם, ואיננה עוד.