הרבי רצה שידפיסו בכל מקום את ספר התניא, כהכנה לביאת המשיח שזה עניין של 'יפוצו מעינותיך חוצה'. הרבי רצה שהמעיינות יצאו מכל העולם ותניא זה מעיין. אני זכיתי לנסוע בשליחותו של הרבי ללבנון, להדפיס שם את ספר התניא. זה היה מבצע מורכב ואני רוצה לשתף אתכם בזה:

עיכוב באישורים

זה היה בתקופת 'מבצע של"ג' בשנת תשמ"ב (82). קיבלנו הוראה מהרבי ללכת לפיקוד-הצפון הממוקם על-יד צפת  להדפיס שם את התניא. זה היה בתחילת השבוע. הלכנו לצבא לבקש את האישור המיוחל והם אמרו לנו מיד: "אתם מחב"ד, ניתן לכם אישור. אבל", הם הוסיפו, "אתם צריכים לפגוש מישהו מסוים בכדי לבקש את האשור הסופי"... הלכנו אל אותו אדם ולא מצאנו אותו וחזרנו לביתנו.

למחרת, שוב קיבלנו טלפון מהמזכירות של הרבי. "מה עם ההדפסה", נשאלנו. וכך, הגענו מידי יום לפיקוד הצפון ולא פגשנו אף-אחד ובערב שוב קיבלנו טלפון מהמזכירות. החלטנו שהמצב לא יכול להימשך כך. היינו עם השליח הראשי לצפת, הרב אריה-לייב קפלן ע"ה והוא אמר שאם יש את כל ההכנות הדרושות להדפסה אז "לכתחילה אריבער"... והציע שנלך לגבול הממוקם בראש-הנקרא.

הגענו למקום ונתנו לחיילים 'לחיים' ושימחנו אותם. בסיום הריקודים שאלנו אותם: האם אפשר להיכנס?
והם אמרו שצריכים אישור. ניסנו לשכנע אבל זה לא עזר. בינתיים, הנחנו להם תפילין ורשמנו אותם באות לספר-התורה. במקביל כמה מאיתנו הלכו לפיקוד הצפון והם קיבלו אותנו יפה, אבל כשהגיע העניין של האישור, הם אמרו שזה לא פשוט. וכך, הטלטלנו ממקום למקום.

לא יכולתי להירדם

זה היה בשעת-ליל מאוחרת והלכנו כבר לישון. קראנו קריאת-שמע ונכנסנו למיטה. אני ניסתי להירדם, ללא הצלחה. כל-כך הפריע לי שהרבי, מנהיג הדור, מבקש מאיתנו לעשות משהו ואנחנו לא ביצענו ואז, נזכרתי במה ששמעתי ברדיו לפני כמה ימים על קבוצת חברי-כנסת ערביים שהותרו להיכנס ללבנון לחלק סוכריות לילדים הערביים – להרים להם את המורל ושאלתי את עצמי: להם נותנים אישור ולבקשה של צדיק שנוגעת לכל המלחמה - מסרבים? הייתי ממש בשיכרון-חושים והחלטתי שזה לא יכול להימשך ככה והחלטתי שאני הולך כעת להיפגש עם האלוף ואני יגיד לו דברים ברורים: הרבי רוצה שנדפיס את התניא בלבנון.

סיפרתי לחברי את תוכניותי והוא הסתכל עלי האם לא קרה לי משהו... הבנתי אותו ואמרתי לו: 'אני בסדר. בא נקבע פגישה עם האלוף'. הוא לא הבין מאיפה באו אל התוכניות המוזרות הללו בשעת-ליל מאוחרת. והוא הגיב: 'אל תשתגע. קח כוס מים ותירגע'. אמרתי לו: 'אם אתה רוצה ללכת איתי יחד - יהיה לשתינו הזכות, אך אם אלך לבד – הזכות תהיה שלי והוא הגיב בזלזול: 'לך, לך'...

זה היה נסיעה של חמש דקות בלבד. לקחתי איתי מספר ספרי תניא, בתור דוגמא להראות לאלוף. בדרך הרהרתי לעצמי מה אני יגיד לאלוף וכולי...

ברכת הרבי מתחילה להתממש

הגעתי עד לשער-הכניסה ועצרתי את הרכב בעצירה פתאומית. פתחתי את הדלת ויצאתי בסערה: "איפה האלוף, איפה האלוף?", שאלתי בקול-רם. החיילים שישבו בבקתה, חשבו שזה משהו דחוף והצביעו לי עם היד: "שם, שם"... חשבתי שאני חולם. הייתי מאות פעמים בצבא ומעולם לא ארע לי כזה מקרה. תמיד ביקשו אישורים להיכנס וכולי והנה כאן, הדרך הראשונה נסללה בפני. ראיתי שתחילת הברכה של הרבי מתממשת.

הגעתי לבניין ודיברתי עם הפקידה על הפגישה שאני רוצה לקבוע עם האלוף. היא, בתגובה, התחילה לצחוק: "זה לא שייך הוא בפגישות כעת", אמרה. לא יכולתי לוותר. "זה משהו דחוף", אמרתי לה. אך היא כלל לא התייחסה ואמרה שזה בהחלט לא שייך.

כשראיתי שאין אם מי לדבר אמרתי לה: "רק תזכרי שיש לי משהו דחוף לומר לאלוף – דבר שנוגע לכל המלחמה ואת לא נותנת לי". כאן, היא כבר פחדה... והלכה לשאול את האלוף. "האלוף אמר שתחכה קצת" אמרה. לאחר המתנה של עשרים דקות עליתי לאלוף, יחד איתה. כשנכנסו לחדר, היא שאלה האם היא יכולה להיות נוכחת ואני אמרתי שזה "סוד צבאי"... בתגובה התחיל האלוף לצחוק חזק ואווירה טובה הייתה בחדר.

ישבתי מול האלוף ואמרתי לו: "תשמע, אני רוצה למסור לך שישנה בקשה של הרבי להדפיס את ספר התניא בלבנון ולפי דעתי זה נוגע לכל המלחמה ואני מקווה שככה זה התקבל אצלך". וכך, במשך רבע שעה הסברתי לו מה זה חסידות ומה זה חשיבות של הדפסת תניא וכולי והוספתי שהרבי רואה את ההדפסה כדבר חשוב ממדרגה ראשונה ועל הטלפונים שקבלנו וכולי.

לאחר הדרשה שלי, הוא שואל: "נו, ומה אתה רוצה עכשיו?" והשבתי: "לקבל אישור להדפיס את התניא". לא התחלתי לרקוד משמחה. הכרתי את נושא האישורים. "אני רוצה אישור בכתב", אמרתי."אין בעיה", השיב ומיד צלצל לפיקוד. מעבר לקו, שמעתי את אחד החיילים שואל: "איפה בלבנון?". באותו רגע לא ידעתי מה לעשות. נזכרתי שהרבי ביקש שנדפיס את התניא בערים הגדולות איפה שפעם היה יישוב יהודי והרבי הוסיף איפה שגם עכשיו יש חיילים. ואנחנו החלטנו על צור.

"אתה יודע מה", אמר האלוף לאותו חייל, "תן להם עד צור". באותם רגעים, חשבתי שאני חולם ממש. לא האמנתי. "תראה", הוא מצביע לעבר ביתן קטן, "גש לשם ותבקש אישור.

הצבא מסייע להדפסה

שאלתי לשמו ולשם אימו בכדי לבקש בשבילו אצל הרבי והוא רק אמר: "תגיד לרבי שפיקוד הצפון נתנו אישור". כשהגעתי לביתן, פתח לי חייל צעיר ששאל: "אתה חב"דניק?" ועניתי בחיוב והוא התחיל לשיר בקול-רם "ופרצת"... והלהיב את כל החיילים שם שחב"ד עזרו לו פעם כשהיה בצרפת וכולי. כולי הייתי לחוץ לאישור ושאלתי אותו: "תוכל לתת לי את האישור"? והוא שאל אבל איך תכנסו אם נשק? לא ידעתי מה לעשות. ניסתי להגיד לו ששלוחי מצווה אינם ניזוקים והוא אמר שזה לא שייך. "אבל", אמר "בשעה ארבע תחכו כא, יגיע ג'יפ עם ארבעה חיילים והם ייקחו אתכם למקום". והוא הוסיף לי באישור: "יש לעזור ולסייע לאנשי חב"ד בכל האפשרי".

חזרתי לדירה והערתי את כל החבר'ה. הם חשבו שזה פורים... אבל אני אמרתי להם שהכול רציני. הלכנו לצור והדפסנו תניא בשעה ארבע בלילה. תלינו על הרכב: "דפוס חב"ד סניף צור". החיילים שהיו במקום, היו בהלם. "מה זה?", שאלו. אנחנו ענינו להם שהרבי אמר להדפיס תניא והם שאלו בתדהמה: "הרבי אמר להדפיס תניא"? הם הסתכלו על זה במבט אחר: הרבי, שיושב אי-שם בניו-יורק, חושב עלינו, קבוצת חיילים, כאן, בלבנון?! איזה אהבת-ישראל אדירה. לאחר ההדפסה, כולם הניחו תפילין וממש היה הרגשה עילאית. היה מרגש לראות, חייל על טנק, כשבידו האחת נשק ובידו השנייה, דף מהתניא.

(את הדברים סיפר הרב צייטלין בהתוועדות י"ט כסלו לתלמידי הישיבות התיכוניות בישיבת 'תומכי-תמימים' המרכזית בכפר חב"ד. רשם: חיים ברון)