אומרים שהתחייה הדתית שמתרחשת עכשיו ברוסיה זה נס, שהיא מתרחשת כאשר כבר לא חיכו לה. האומנם? אני מכיר הרבה משפחות יהודיות שהחזיקו חזית מאבק בלתי נראה של מלחמה נגד התבוללות בכוח, בעד שמירת שבת, כשרות, טהרת המשפחה, בעד לעשות ברית מילה לתינוק, בעד מצות לפסח, בעד תפילה במניין, בעד הזכות ללמד ילדים תורה. כל משפחה כזאת היתה למוקד ההתנגדות והגבורה.

לא, לא נכבה אור נרות השבת בבתי יהודים. רציתי לספר – או לפחות לנקוב בשמם – על אנשים נהדרים שחיי נקשרו עמם. קורות חיים של כל אחד מהם יכולים לשמש בסיס של רומן מרתק. אני מקווה שהסיפורים שלהם עוד יסופרו. אבל קודם כל אני רוצה לספר על אבי, ר' שנאור פינסקי.

אני נולדתי בשנת 1931 במוסקווה, במשפחה של חסיד ליובאוויטש זה דורות. סבי מצד אבי ר' הירש פינסקי, תלמידו של רבי מהר"ש, היה שוחט ומוהל בעיירה אוזריצ'י שבמחוז בוברויסק של פלך מינסק. ארבעה דורות של אבותיו של הסבא גרו באוזריצ'י, והוא עצמו גורש משם בשנת 1936 כ"אלמנט מסוכן מבחינה חברתית".

בשנת 1930 הסבא נאסר לשלוש שנים בגלל שעשה ברית מילה לילד שכעבור חודש מת...מדלקת ריאות. הורי הילד, שאותם הסיתו אנשי "היבסקציה", הגישו תלונה על הסבא לבית משפט. פרט מעניין: במהלך המשפט התברר שכל השופטים, החוקר והתובע, לכולם עשה ברית מילה הסבא שלי, והוא הזכיר להם את זאת במשפט. באמצע שנות השלושים אנשים ששפטו את הסבא, כמו יתר פעילי המפלגה, נעלמו במערבולת הטיהורים של סטלין. וכך היה סיום הפרשה. בשנת 1936 הגיעו הורי התינוק שמת לסבי וביקשו ממנו סליחה: לאחר שהם הוציאו נגדו דיבה, אף ילד שנולד להם לא שרד. וודאי שהסבא סלח להם.

שמונה בנים היו לסבא, ושבעה מתוכם למדו בישיבה המפורסמת בליובאוויטש. אחדים מהם היו לאחר מכן לרבנים  או לשוחטים ונהנו ממוניטין בקהילות שלהם. אחד מאחי אבי ר' משה מרדכי אפשטיין קיבל סמיכה מרוגאטשאוור גאון ר' יוסף רוזין, ובמשך יותר מחמישים שנה שימש כרבה הבלתי רשמי של לנינגרד, כאשר הוא עובד לפרנסתו כשומר. בגלל שמילא את תפקידו נאמנה, נעצר בשנת 1950. ר' אפשטיין נפטר בירושלים בשנת 1977.

אח אחר של אבי, ר' יהודה פינסקי, סייע הרבה לרבי מליובאוויטש ר' יוסף יצחק במאבקו בכד שמירת אורח החיים היהודי באסיה המרכזית ובקרים. לאחר המלחמה הוא שימש כרב בסימפרופול. אחר כך נאלץ לברוח משם בגלל הרדיפות, ויותר מעשרים שנה נע ונד בין ערי רוסיה ובילורוסיה. הוא נקבר בעיר רצ'יצה בפלך הומל.

דוד נוסף שלי אליעזר פינסקי למד בישיבות מחתרתיות בפולוצק ובקייב ונהיה לתלמיד חכם גדול ובעל ידע רב בחסידות. בשנות השלושים היה בין מארגני רשת מחתרתית של חינוך דתי באוקראינה וגם עמד בראש ישיבות בברדיצ'ב ובז'יטומיר. הוא נפטר במוסקווה בשנת 1942 בגיל 28, אך הספיק לרכוש מוניטין כמחנך דגול ומורה של דור צעיר של חסידי חב"ד.

אבי שנאור פינסקי, כמו אחיו, למד בישיבת "תומכי תמימים". בשנת 1918 סניף הישיבה שפעל בליובאוויטש נסגר. אבי חזר לאוזריצ'י ופתח שם חיידר לבני נוער ולימד תלמוד. בשנת 1923 אבי עבר למוסקווה לפי הזמנת חסיד אמיד ר' נחמיה גינזבורג. אבי לימד את ילדיו תורה, וכן מסר שיעורים במשפחות אחרות (כדאי לציין משפחות של בערל גינזבורג, מענדל סטסין, ישראל שניירוב). גם מסר שיעורי תורה בבתי כנסת במוסקווה. בין היתר מסר שיעורים בבית הכנסת של זריידייה (שנהרס אחר כך).

לאבי היו קשרי ידידות עם חסידים חשובים של אותם הימים: ר' ברוך שלום כהן ובנו ר' רפאל (ר' פוליה), ר' יעקב לנדא, ראש ישיבת "תפארת בחורים", ר' יעקב מוסקליק שהיה מפורסם באהבתו שלא ידעה גבולות לכל יהודי והיה מוכן לבוא לעזרת הזולת בכל רגע, ר' שאול ברוק, ר' משה גורארי- אחד מגדולי מלמדי החסידות, ר' בערל לברטוב ועוד. אנשים אלה השפיעו רבות על אבי. במשך כל שנות חייו היה מזכיר אותם בכבוד ובאהבה. (ר' יעקב מוסקליק ובערל לברטוב נספו אחר כך במחנות העבודה של סטלין).

עד כמה שתנאים היו קשים – והם תמיד היו קשים – בכל מקום שהוא עבד, המשיך ללמוד וללמד תורה. לאבי היה ראש טוב וידי זהב. הוא עבד בתור סנדלר, מסגר, חשמלאי, כורך ספרים, סכך, מכונאי של מכונות תפירה ועוד. ובערבים לאחר יום עבודה עסק בדבר האהוב עליו ביותר – לימוד תורה לצעירים ולזקנים.

בשנת 1925 אבי נשא לאישה את בת דודתו שרה פינסקי. אביה גם היה חסיד חב"ד. ארבעת אחיה למדו בישיבה בליובאוויטש. אזכיר אחד האחים של אימי ר' נתן פינסקי שניספה בייסורים – בשנת 1919 שרפו אותו חיילים יוונים בחרסון. למרות שר' נתן נהרג בצעירותו, כל מי שהכיר אותו זוכר אותו כמורה מצוין וידען גדול בחסידות. בין תלמידיו היה ר' ישראל יעקובסון שלימים נהיה לאחד ממקימי הקהילה החב"דית באמריקה.

אח אחר של אימי, ר' נחום הלל פינסקי, הצליח בימיו השחורים של יז'וב (1938-1936) להקים ארטל לייצור רהיטים שבו עבדו חסידי חב"ד. מיותר לומר שיום החופש לעובדי הארטל היה בשבת...בשנת 1938 ר' נחום מעצר. ילדיו ונכדיו חיים היום בארץ.

לאחר החתונה  הזוג הצעיר פינסקי ניהלו אורח חיים של בית יהודי רגיל, למרות שבאותם הימים לנהל בית רגיל היה מעשה לא רגיל וקשה: לשמור שבת, חינוך ילדים ברוח היהדות, כשרות מחמירה בתנאי דירה משותפת עם הרבה משפחות אחרות...

הוריי גרו בטגנקה, חצי שעה הליכה מבית הכנסת המרכזי ברחוב ארכיפוב. הכנסת האורחים של הוריי לא ידעה גבול. החדר שלנו ששטחו היה תשעה מ"ר תמיד היה מלא באנשים בני גילאים שונים ובעלי דעות שונות. היו מגיעים חסידים, בני המקום של אבי, יהודים שהכרנו אותם וכאלה שלא הכרנו. כל אחד היה מוצא בביתנו חום. כל אחד זכה בכוס תה וחתיכת געפילטע פיש שאותה אכל אולי פעם אחרונה לפני זמן רב בעיירה שלו. רבים מהאורחים נשארו ללון – על הרצפה, על השלחן, על הכיסאות שנצמדו זה לזה. לכולם הספיקו שמיכות וכריות. בחגים הסתופפו בחדרון שלנו עד עשרים וחמשה איש, ובפסח אפילו יותר. מקומות ישיבה ליד השלחן לא הספיקו לכולם. אנחנו הילדים לפעמים נאלצנו לישון בפרוזדור או אצל השכנים, לעתים יחד עם אחדים מהאורחים.

כמו שכבר אמרתי, היו בין האורחים אנשים שונים. לעתים קרובות פרצו ויכוחים בענייני דת, גורלו של עם ישראל, בעיות חברותיות חדשות, מהפכה שהביאה, כפי רבים סברו אז, ליהודים שחרור אמיתי. הילדים ספגו בצמאון כל מילה שיצאה מפי המבוגרים. אני זוכר איך אבי השתדל להנחיל לבני שיחו את אמונתו בהקב"ה, לשכנע אותם שרק האמונה וקיום המצוות יכולים להביא לגאולה שלמה. יחד עם זאת הוא, כחסיד אמיתי, רחש אימון לכל יהודי בתקווה שיום אחד הוא יחזור בתשובה, יחזור לאמונת אבותיו.

והתקווה הזאת לא היתה לשווא. כבר בשנות הארבעים ליהודים רבים שחוו את אימי הטיהורים של סטלין, ולאחר מכן את שנות המלחמה, נפקחו עיניים והם חזרו למקורות האמונה. מעניין גורל של אחד מהם. בשנות העשרים ר' נח בורר, יחד עם יהודים חברי ה"קומסומול" אחרים, סגר בתי כנסת באוזריצ'י, ובשנות החמישים חזר להניח תפילין, לשמור שבת וכשרות, ובשנות השישים נהיה חבר בהנהלת בית הכנסת של מינסק. חזרתו בתשובה התחילה כאשר פעם אחת הגיע אלינו לשבת. היה זה אחרי תום המלחמה, ואז כבר תפס משרה די גבוהה – סגן מנהל אגף באחד ממשרדי הממשלה של ביילורוסיה. עוד בן המקום של אבי, אלוף-משנה לשעבר ומנהל בית ספר בהווה, התחיל להניח תפילין ולקיים מצוות לאחר שחידש קשר עם אבי.

                                                *                                   *                                   *                                  

בשנות השלושים אני ואחי נאלמנו ללכת לבית ספר. בשנים הראשונות אחי לא הלך לבית ספר בשבתות ובחגים, ועל אימי נפלה חובה קשה לחפש תירוצים למה בנה מחסיר שיעורים בבית הספר. פה בכלל אפשר לספר הרבה אל האימהות היהודיות...על כך שהן סיכנו את בריאותן, את עצם חייהן למען לשמור על הילדים ועל הבעלים שלהן מפני מבט עוין, מפני שכנים, מפני שלטונות, מפני כל אדם זר. על כך שכל כך קשה לחכות שעות עד שיחזרו הבעלים והילדים ממקום עבודתם, מבית הספר, מבית הכנסת, משיעורי תורה... כל איחור קטן היה סיבה לדאגה גדולה, ולא בכדי. הרי אנשים הנעצרולא רק בלילות, אלא גם לאור היום, ברחוב, וכל דבר יכול לשמש לסיבת מעצר – זקן, למשל. היו כאלה שנעצרו בגלל שהחזיקו בביתם ספר "תניא". כך שלאמא שלנו היו סיבות לדאגה.

בשנת 1939 התחלתי לימודים בבית ספר. נאלצתי ללכת לבית ספר בשבתות, אבל בחגים לא הופעתי שם. בכיתה הייתי מוריד את הכיפה הצבעונית "הבוכארית" שאותה חבשתי  תמיד. בבית הספר לא הדגשתי שאני דתי. יחד עם זה לא הצגתי את עצמי כלא-דתי. ואולי בגלל שהתנהגתי בטבעיות, לא היו לי עימותים עם בני הכיתה או ילדים של השכנים. בערבים היה מגיע אלינו מורה שלימד אותי תורה.

כאשר פרצה המלחמה, אבי גויס לצבא, ואנו עם אמא התפננו לטטרסטן. בשנת 1943 אחי נסע לחזית. הוא נלחם, נפצע, יש לו מדליות. עכשיו הוא גר בירושלים.

כשחזרנו מטטרסטן חידשתי את לימוד התורה. תחילה למדתי עם ר' לייזר זלוטניקוב. אחר כך התחלתי ללמוד גמרא עם ר' יצחק יואל מוייסייב. לאחר זמן מה החליף אותו ר' זלמן נתן קיסלהוף שהיה סגנו של הרב הראשי של קהילת מוסקווה ורבו של "האולם החסידי" של בית הכנסת המרכזי של מוסקווה. הוא גם היה שוחט, חזן ובעל קורא.

אט-אט התחדש חוג המכרים של טרום המלחמה. ברור שחוג זה היה יותר צר מקודם: חברים רבים של אבי עברו לטשקנט וסמרקנד, אחדים הצליחו לצאת מברית המועצות, חלקם נהרגו ונפטרו. אבל בכל זאת האולם החסידי של בית הכנסת המרכזי היה מלא עד אפס מקום בשבתות ובחגים.

אי אפשר לתאר את בית הכנסת של מוסקווה של אותם הימים ללא ר' מרדכי דובין, חבר הפרלמנט הלטבי לשעבר, חסיד אמיתי. לאחר המלחמה התיישב במוסקווה. ר' מרדכי היה אדם אינטליגנטי להפליא וענו מאד. הוא נהג להתפלל בשקט ובאריכות - לא פעם קרה שהיה מגיע לבית הכנסת בשעה שמונה ועוזב בשעה שלום-ארבע. הוא תמיד ישב בשורות האחרונות והשתדל לא למשוך אליו תשומת לב. למרות זאת כל אחד ראה לעצמו כבוד לגשת אליו ולומר לו "שלום". מן הצד זה היה דומה לאיזו תהלוכה: המון יהודים מהאולם הגדול, ובתוכם רבנים, גבאים ואנשים מכובדים אחרים, היו ניגשים לפי התור לר' מרדכי ואומרים: "גוט שבת".

הרב מרדכי דובין מחלק 'לחיים' בהתוועדות חסידית

ר' דובין היה אחד ממארגני היציאה הבלתי לגלית של משפחות חב"דיות לפולין אחרי המלחמה. נוסף לזה הוא יזם עריכת שמחה המונית בבית הכנסת בשמחת תורה, שמחה שהפכה למסורת. דובין עמד במרכז ההמון הצוהל, חילק לכולם וודקה ו"לקח", שר ורקד. הוא אהב מאד לרקוד עם הילדים. במשך שעות שיחק איתם, ומראהו היה משתנה –  הוא כאילו נהיה צעיר יותר בעשר-עשרים שנה. בסוף שנות הארבעים דובין נעצר ומת בכלא ליד העיר טולה. עצמותיו הועברו לבית הקברות היהודי במלכובקה.

בין החסידים שהתפללו בבית הכנסת המרכזי יש לציין גם ר' בנציון קלוגוונט, ר' חיים אליעזר גורביץ', ר' שמואל בורטנובסקי, ר' מרדכי גורארי, ר' משה דוברוסקין, ר' בערל קריינין. הם היו חברים של אבי במשך שנים רבות.

לאחר המלחמה, למרות שאנשים נאסרו בכל יום, אבי המשיך ללמד תורה וחסידות למבוגרים ולילדים, לעתים ללא תשלום או בתשלום סמלי. הוא היה חוזר הביתה לא לפני חצות הלילה, אחרי יום עבודה ושיעורי ערב, ובחמש בבוקר היה שוב על הרגליים. בין תלמידיו היו אנשים לא צעירים, בני חמישים ובני שישים – ר' זלמן משה קיבנסון, ר' יוסף גולמן, ר' זימל קרסניק, ר' אלטר שולמן, ר' זלמן פרנקלך. בשבתות היו מגיעים אלינו הביתה ללמוד. זכור לי "קידוש" ענק שעשו אצלנו בבית לכבוד סיום לימוד "תניא". בין תלמידיו הצעירים של אבי יש לציין את גדליה מאזל, האחים רוזבבליט, יואל מיכלין, בנו של ר' גרשון מיכלין, ועוד.

בשנות החמישים, ובמיוחד אחר מותו של סטלין, במוסקווה וסביבותיה ניכרת היתה התעוררות של החיים הדתיים. יותר ויותר יהודים החלו פוקדים את בית הכנסת המרכזי ברחוב ארכיפוב וכן בתי כנסת אחרים – במריינה רושצ'ה, בצ'רקיזובו, ובמלכובקה. בין החסידים שהתפללו בדרך כלל באולם "הקטן" של בית הכנסת המרכזי יש לציין את ר' זלמן משה קובנסון, ר' יוסף גולמן, ר' שמשון סולצובסקי, ר' בערל קריינין, ר' זלמן פרנקלך, ר' זלמן נתן קיסלהוף, וכן בוגרי הישיבות של המתנגדים – ר' שלום טובבין, ר' אברהם לייב בך, ר' אברהם מילר, ר' אביגדור, חתנו של הרב של מוסקווה לשעבר קלמנס שנפטר בארץ. הדמויות הבולטות בבית הכנסת במלכובקה היו ר' יהודה ברטשוילי, חתניו ר' משה קצנלנבוגן,  ר' נתן קנלסקי, וכן ר' משה ליכטרוב, ר' בערל ריקמן, ר' חיים ארבמוב, ר' אלי' קריצ'בסקי, ר' חיים גשל ואחרים. במריינה רושצ'ה פעלו ר' מענדל סמורודינסקי שתקןפה מסויימית שימש שם כגבאי, ר' אברהם קוגן, האחים ר' אייזיק ובערל גריינום. בבית הכנסת בצ'רקיזובו הורגשה השפעתו של הרבי ממכנובקה. לצידי הכביש הצפוני גרו ר' סנדלר, ר' שמואל לייב לוין, ר' יוסף מוייסייב, ר' אברהם ישראל מאזל, ר' יעקב הורנשטיין ורבים אחרים. כל אחד מהם תרם את חלקו לחיי הקהילה היהודית של מוסקווה.

לציון מיוחד זכאים ר' אהרן חזן ור' פרידמן שהתעמתו בגלוי עם השלטונות למען הזכות לנהל אורח חיים דתי ולחנך את הילדים ברוח התורה.

בפינות שונות של מוסקווה ופרבריה התארגנו מניינים שחלקם פעלו לא רק בשבתות וחגים אלא גם בימי חול. היו מניינים בטומילינו, ביקובו, איליינסקויה, ושניאקי, פרובו פוליה – לאורך מסילת רכבת "קזן": בבושקין, אוכטומקה, פרלובקה, בולשבו, פושקין, זגוריאנקה, ממונטובקה -  לאורך כביש הצפון: בז'לזנודורוז'ני, קרסנקי סטרויטל – לאורך מסילת הברזל "קורסק"... במוסקווה גופא התאספו מניינים בפרובו, סוקול, ברחוב שצ'ולקובסקיה, בקונצבו ושכונות אחרות. השלטונות סגרו את המניינים אבל הם נפתחו במקומות אחרים, ברחובות אחרים. הרי מוסקווה עיר ענקית וקשה ללכת ברגל בשבת ובחג משכונות מרוחקות לבתי כנסת רשמיים, ולנסוע אסור. והיתה סיבה נוספת. יהודים רבים, צעירים יחסית, בני עשרים עד ארבעים, סברו שלהתפלל בבית פרטי פחות מסוכן מאשר להופיע תדיר בבית כנסת רשמי. 

ביקרתי במניינים של ר' גרשון ועמנואל מיכלין באיזמיילובו (שניהם למדו פעם בישיבת "תפארת בחורים"), של ר' יצחק וולפוביץ' בביקובו, וכן באוסטנקינו, בשכונת "קושנקין לוג" (המניין הזה פוזר על ידי המשטרה בשנת 1972) ושל ר' געצל (געצ'ה) וילנסקי ברחוב – חוף. המניין אצל ר' געצ'ה התארגן בשנת 1958, מיד אחרי שר' גיצ'ה קיבל את דירתו, והתקיים קרוב לשלושים שנה. התמזל מזלי להתפלל במניין זה באותו יום שהוקם. הרכב המניין הזה היה מעניין מאד. מצד אחד הגיעו אליו זקנים מופלגים שאחדים מהם עוד הספיקו ללמוד בליובאוויטש. אני יכול להזכיר את ר' שלום פייגין, ר' ישראל שניירוב, ר' רפאל ור' חצקל רפאלוביץ', ר' יחיאל מינץ, ר' חיים אליעזר גורביץ', ר' משה דוברוסקין, ר' יהושע מוייסייב, ר' זלמן משה קיבנסון, ר' תנחום, ר' מאיר שור, ר' מענדל מוסקליק. היו מגיעים גם יהודים מבוגרים שהתגוררו בסביבה. ומצד שני, במשך הזמן התחילו להגיע למניין הזה יהודים צעירים.  בשנות השבעים והשמונים ר' געצ'ה נהיה למורה דרך לעשרות בעלי תשובה שאיתם הוא ידע מהר מאד למצוא שפה משותפת, ועזר להם לבנות חיים בדרך התורה.

                                    *                                               *                                               *

בתחילת שנות השישים אבי פרש לגמלאות והקדיש את כולו ללימוד התורה. הוא ארגן שיעורים חדשים ללימוד התורה והחסידות, נוסף לאלה שהוא ערך קודם. בין היתר השתתף כל יום בשיעור בן שעתיים של גמרא שערכו תלמידי חכמים מפורסמים כמו זלמן נתן קיסלהוף, יעקב כ"ץ, ר' שלום טובבין, ר' בערל קריינין ועוד. לעתים קרובות אבי ערך את השיעור בעצמו. בשנות השישים למדו אצל ר' יענקל ברסלבסקי, רי' יודל בורטנובסקי, ר' חיים פרנקלך. באותה תקופה בא ללמוד וולודיה (זאב) רפופורט שכרגע מנהל ישיבת שמי"ר בירושלים. הוא היה אז בן עשר.

בשבתות וחגים אבי היה חזן. השנים עברו, עזבו את העולם הזה שוחטים, רבנים...אבי נאלץ לקחת על עצמו גם את העבודה הזאת: אם ביקשו ממנו, היה שוחט עופות, גם בדק ותיקן תפילין – הכל ללא תשלום. בשנים 1962-1961 יחד עם ר' שמואל וושצ'ינסקי מטשקנט הוא תיקן את המקווה של מוסקווה. לעתים קרובות נערכו פארברענגענים אצלנו בבית  , וכל פעם השתתפו בהם יותר ויותר יהודים. בשנות הארבעים, בתאריכים חשובים לחסידים – י"ב תמוז, כ"ד טבת, י"ט כסלו – התאספו אצלנו בבית שלושה עד חמשה אורחים, וגם זאת בסודיות מוחלטת. בסוף שנת השישים הגיעו עשרות אנשים לפארברענגינים אצלנו. לא פעם קרה שאנשים שלא ידעו היכן יהיה הפארברענגען, הלכו לשנאור פינסקי – ואף פעם לא טעו בכתובת.

בחודשי הקיץ משפחות יהודיות רבות שגרו במוסקווה שכרו דאצ'ות (בתי קיץ) באוליינקה שליד מסילת רכבת "קזן". התארגן שם מניין שבו למדו חסידות לפני התפילה, ובערבים ערכו  שיעורי גמרא לצעירים פעם או פעמיים בשבוע. בשיעורים אלה השתתפו ר' עז'ה ביסק, ר' נפתלי קרביצקי, ר' לייבל חצרנוב.

כל שנה נסעו שליחים ממוסקווה לקברי צדיקים: להדיטש ר' משה דוברוסקין, לרוסטוב-נה-דונו ר' מאיר שור. באמצע שנות השישים נסעה משלחת מיוחדת ממוסקווה לליובאוויטש. חברי המשלחת היו ר' בערל ריקמן, ר' לייבל חצרנוב ור' לוין שנולד בליובאוויטש (שמו הפרטי לצערי אינני זוכר). בדרך כלל הנסיעות הללו סובסדו מקרן מיוחדת שניהלו אותה אבי ור' בנציון קלוגוונט. אותה קרן גם עזרה ליהודים נזקקים שגרו במוסקווה, ושלחו חבילות לאסירים.

אבי היה ער גם לתנועת בעלי התשובה. הוא התחיל ללמד גמרא  את יהודה גרינבלט. ירמיהו ברנובר שגר בריגה תמיד לן אצלנו כאשר הגיע למוסקווה. אבי לימד אותו חסידות.

בשנת 1971 אבי עלה ארצה, וגם פה המשיך ללמוד וללמד. הוא העביר שיעורים בחסידות בכפר חב"ד, בשכונות הירושלמיות קטמון, גבעת מרדכי ורמות. בשכונת רמות שבה מתגוררים עולים רבים מרוסיה הוא העביר שיעורים בספר "תניא" בשפה הרוסית.

בשנת 1989 בשבת "זכור" אבי נפטר בגיל 91. חסיד ליובאוויטש בגוף ובנפש, נאמן לתורה, לעם ישראל ולארץ ישראל. השאיר אחריו זיכרון טוב בליבות מאות אנשים.

                                    *                                               *                                               *

בסוף שנות השישים – תחילת שנות השבעים, נתמעטו שורות היהודים שומר תורה ומצוות, פחת מספר באי בית הכנסת, ירד מספר המניינים, הרסו את בית הכנסת בצ'רקיזובו. רק ברחוב ארכיפוב, כמו בימים עברו, מתמלא אנשים בימי חג.

ואז קורה דבר מופלא – הצעירים נוהרים לבתי הכנסת, שרים שירים יהודיים. הופיעו פנים חדשות. לדעתי היו לכך מספר סיבות:  א. הדור הישן הלך לעולמו, והצעירים באופן טבעי היו חייבים לבוא במקומו. ב. יהודים ממשפחות דתיות מסורתיות הספיקו לצאת מברית המועצות בתחילת  שנות השבעים. אבל הדבר החשוב ביותר, שבקרב הצעירים היהודיים של מוסקווה נולדה תנועת בעלי תשובה – התנועה של תחייה לאומית ודתית.

בעל תשובה ראשון שפגשתי היה ר' אליעזר תמרין, היה זה בסוף שנות החמישים. ילדיו לומדים היום בישיבת "תומכי תמימים". ר' יוסף יצחק שנאורסאהן ראה בזמנו את התופעה הזאת. וכך כתב: "אחד מחולאי דורנו זהו שלילת הפשטות והשלמות, כאשר מעדיפים השכלה והניצוץ החיצוני. אך בני ישראל ובנות ישראל ששייכים לשכבות המשכילות של החברה שואפים עכשיו לחזור לתורה, מתגעגעים לחכמתה העמוקה שתרווה את נשמתם. אבל התחיה הדתית האמיתית איננה אפשרית ללא קיום מצוות התורה – שבת, כשרות, תפילין, טהרת המשפחה – למען אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל".

אצל רוב בעלי התשובה הראשונים התעוררות התודעה הלאומית התחילה מלימוד התורה.  אחת הבעיות העיקריות בשבילם היה ניגוד בין לימוד התורה העיוני לבין קיום מצוותיה בפועל. לצאת מהמבוי הסתום הזה עזרו להם יהודים צעירים שנתחנכו במשפחות דתיות. ביניהם בלט בידיעותיו בגמרא, בחסידות ובהלכה ר' משה קצנלנבוגן. הוא נולד במשפחה חב"דית זה דורות, עבר בתי סוהר והגליה של סטלין, ובהפסקות בין מאסרים למד בישיבות מחתרתיות בסמרקנד ובקוטאיסי. בחינוכם של בעלי תשובה השתתפו גם ר' נתן קנלסקי, ר' נפתלי קרביצקי, ר' הנוך רפופורט – חסיד ליובאוויטש שמגיל צעיר למד בישיבות מחתרתיות ונאסר על כך למשך עשר שנים במחנות עבודה-  ר' חיים פרנקלך, ד"ר יעקב צצקיס שעשה ברית מילה לצעירים ולזקנים שרק התחילו את דרכם ליהדות. לאחר שר' משה קצנלנבוגן עזב את רוסיה, חבריו המשיכו את מפעלו הנעלה. עניין החינוך לקחו לידיהם בני הדור המבוגר יותר: ר' שמשון סולצובסקי, ר' געצ'ה וילנסקי, ר' בערל קריינין, ר' בערל חריטונוב, ר' יוסף חורושוחין, ר' נח בוגטין ואחרים.

בין בעלי התשובה הראשונים שחיו במוסקווה יש לציין את אליק שטרן, יהודה גרינבלט, קרלה מלכינה, דוד קז'צן, צבי אפשטיין. אחדים מהם התחילו מלימוד התורה, החסידות, ההלכה, ועם התרחבות הידע גדל הצורך בשמירת המצוות. הופיעה קבוצת בעלי תשובה שלימדו את השפה העברית. היו ביניהם זאב שכנובסקי, רפאל אנטין, ז'ניה דבורין, שמואל גורוביץ, צבי בורלה. התנועה הלכה והתרחבה. כל האנשים הצעירים האלה, כל אחד בזמנו, התחילו להתעמק בבעיות היסוד של קיום, בסוד ההיסטוריה של עם ישראל. בחיפושיהם אחר התשובות לשאלות שהטרידו אותם, פנו ליהודים דתיים בני הדור הקודם ששרדו, וכן לצעירים, לאלה שהספיקו ללמוד יהדות מפי ר' משה קצנלנבוגן, ר' הנוך רפופורט, מפי אבי, מפי ר' אברהם ישראל מאזל ואחרים.

מול עיניי התרחשה התפתחות רוחנית של צעירים שהיו חברים בחוגו של זאב שכנובסקי. זאב גדל במשפחה מתבוללת, למד עברית, התחיל ללמדה וארגן בביתו סמינר למורי העברית. שכנובסקי היה הראשון שהתחיל לקשור לימוד העברית עם לימוד התורה. בשיעורים שנתן, קראו ולמדו לא רק חומש אלא גם הפירושים. נתן שרנסקי, תלמידו של שכנובסקי, כתב בשנת 1975 על השיעורים האלה: " אנחנו קוראים בתורה אצל וולודיה שכנובסקי באיחור של מספר פרשיות. והנה יצא שדווקא עכשיו, לפני פסח אנו קוראים על יציאת מצרים. אינני טוען שזה היה יותר טבעי, אבל בכל זאת הכל קשור: קריאה על יציאת מצרים, האירועים הדרמטיים של יציאת מצרים שלנו וחג הפסח". לאחר זמן התלמידים הרבים של זאב שכנובסקי היו למורים מפורסמים ולימדו עברית, תורה, גמרא וחסידות ברמה גבוהה מאד.

באותה תקופה, בשנים 1973-1972, התחילו הלימודים בביתו של דוד קז'דן. למדו שם משנה וחסידות. לקחו חלק בלימודים זאב שכנובסקי, זאב וגנר, ליובה גודלין, ז'ניה דבורין, נתן מלכין ואחרים. את המשנה לימד יוסף חורושוחין. אז גם הכרנו את משפחת צצקין – "סירובניקים" במשך שנים רבות. במשפחה הזאת ילד בן שלש עשרה דרש שיעשו לו ברית מילה, שיתחילו לשמור כשרות, והפסיק ללכת לבית הספר בשבת.

כמו שאמרתי כבר, בתחילת שנות השבעים משפחות דתיות רבות עזבו את ברית המועצות. גם אבי עזב. אבל אני  קיבלתי "סירוב" ונשארתי במוסקווה עד שנת 1978. התקופה הזאת לא היתה בשבילי ריקה ממעש. אני השתדלתי לעזור ליהודים שהיו חוזרים לדת, להקנות לאנשים הצעירים האלה מושגים על אורח חיים יהודי, לעזור להם לקיים בית יהודי. ארגנתי שיעורים, חיפשתי מורים, עזרתי למצוא רופאים כירורגים שיכלו לעשות ברית מילה וכדומה. יהודים אלה עשו ברית מילה, שינו את שמותיהם הרוסיים לשמות יהודיים, התחילו לשמור כשרות, לבקר בבתי כנסת בימי חול ובשבת. עזרה מעשית הגישו לאנשים האלה ר' געצ'ה ולנסקי, ר' מרדכי ליבשיץ, ר' אברהם גנין, ר' יודל דורטנובסקי, ר' שמשון סולדובסקי, ר' יהושע קליינברג, ר' ישראל לוין ור' שאול ממלכובקה.

בדיוק אז כאילו נפתח מחדש בית הכנסת במריינה רושצ'ה. הצעירים העדיפו להתפלל שם כיוון שהאווירה במריינה רושצ'ה היתה ביתית יותר, לבבית יותר. בשבת אחרי "שחרית" ישבו לעשות "קידוש" עד עשרים אנשים. באותו זמן התקיימו שיעורים בתורה, בחסידות, ב"יד החזקה" של הרמב"ם. לאחר ה"קידוש" כולם בירכו את ברכת המזון.

                                    *                                   *                                   *

לדעתי, תנועת בעלי התשובה ברוסיה בשנות השבעים, זהו רק חלק מהתהליך רחב ידיים שעובר על יהדות העולם כולו: אכזבה מאידיאולוגיות זרות, חיפוש אחרי רוחניות של עצמם. ברוסיה התהליך הזה התחיל באותו זמן שבו התחילה העליה ארצה. הדור של שנות 1971-1970 היה מוכן ליציאה. האנטישמיות הממלכתית, החינוך הביתי - ציוני ודתי – עודדו את הרצון לחיות בישראל. ומיד כאשר נפתחו השערים, אנשי הדור הזה ניצלו את ההזדמנות לצאת מברית המועצות.

הם עזבו אחריהם כאילו חלל ריק. נשארו אנשים שראו ברעיון היציאה סוג של מחאה נגד דיכוי ועצבות רוחנית. היתה זו תחושה בלתי מודעת, פיצוץ רגשי שלא היה לו בסיס אמיתי, שלא התבסס על מידע מסוים כלשהו, על הערכה ברורה של המצב. החלל הריק שנוצר היה עליו להתמלאות. ולמלא אותו יכולה רק היהדות, כיון שרק תורה מקשרת את היהודי עם ארץ ישראל ועם אלוקי ישראל. אנשים שחיפשו מקורות הקשר הזה הגיעו לקבלת ה' ומצוותיו, חזרו לאמונת אבותיהם.
 

הפרק מוקדש לע"נ מלכה בת חיים ירחמיאל ע"ה, שהיארצייט חל ביום ב' אדר ב'