התגלגלה לידי רשימה מעניינת העוסקת באי הופעתו של החסיד רבי יואל כהן ע"ה בהתוועדות של ליל שמח"ת תשכ"ג. מקרה נדיר ביותר שכן לפי הידוע ר' יואל מעולם לא החסיר אפילו התוועדות אחת של הרבי. 

הסיפור האמור נשמע מפיו של המשפיע רבי שלמה זרחי, שסיפר קצת על 'מאחורי הקלעים' של התוועדות מיוחדת זו: מנהג קבוע היה לתמימים שלמדו בפולין, בתקופת הרבי הריי"צ, להתוועד כמה פעמים בשנה יחדיו (בין המתוועדים הי' ר' יוסל וינברג, ר' משה רובין, הרב קוזמינסקי, ועוד).

אחד המועדים הקבועים להתוועדות (נוסף לט' אדר, יום הצלת האדמו"ר הריי"צ נ"ע, מידי הנאצים ימ"ש, והגעתו צלחה לארה"ב), היה ליל שמחת תורה. היה זה בתשכ"ג, הם ביקשו מה'חוזר' ר' יואל כהן ע"ה, שיבוא להתוועד איתם, והוא הסכים.

אך אנחנו הבחורים הצעירים הצענו לו שלא ילך כדי שיהיה צלול ומיושב בעת ההתוועדות של הרבי שהיתה מתקיימת מידי ליל שמח"ת. בשעה יותר מאוחרת, אך, הוא דחה את דבר בקשתנו, באמרו שישמור על עצמו, ולא יקח 'משקה' יתר על המידה. 

לא ממש 'סמכנו' עליו, והלכנו איתו לראות איך יפול דבר. והנה, ראינו שר' יואל נכנס אט אט להתוועדות, ואומר 'לחיים' ושוב 'לחיים'... הפצרנו בו שיעצור, אך ר' יואל נשאר בשלו: "אני שומר על עצמי היטב שלא להתבסם". באותה תקופה - בעקבות החינוך שקיבלנו מר' יואל - הרגשנו אחריות לכל עניין ה'חזרה' אחרי ההתוועדויות והיו 'הנחות' וכו' וכו'; כך שאפשר בהחלט להבין את ה"לחץ" שהיינו נתונים בו. כך שהמשכנו לשכנע את ר' יואל. 

ניסינו לטעון מולו שלא נוכל ללוותו להתוועדות של הרבי כי עלינו ללכת ליתהלוכה' לחזור שיחה של הרבי בבית כנסת, ומשם נרוץ מיד ל-770, מבלי שנוכל להגיע לכאן לקחת אותך. אל תדאגו, הבטיח ר' יואל, אני יגיע ל-770 בזמן. לא ממש נרגענו, אבל לא היה הרבה מה לעשות. ועזבנו את המקום בלב כבד.

השעות נקפו, אנחנו כבר עומדים ב-770, ממתינים שהרבי יכנס להתוועדות, אך, ר' יואל לא נראה באופק... אנחנו משתעשעים במחשבותנו, אולי עוד רגע ר' יואל יכנס, אבל לא! הרבי נראה בפתח, צועד בצעדים מהירים לעבר מקומו, והתוועדות החלה.

הרבי פתח בשיחה, תוך כדי שאנחנו מתאמצים לזכור כל מילה, ביודעינו שה'חוזר' הקבוע לא נמצא. ומיד בגמר השיחה רצנו (- אני, ור' לייבל שפירא) במהירות שיא, לחפש את ר' יואל. ההתוועדות שם כבר נגמרה, כמובן, אז, פתחנו בריצה מהירה לביתו של ר' יואל, ושם מצאנו אותו בגילופין לחלוטין, כך שלא היה שייך לקחתו ל-770, בשום אופן. 

אשתו ניסתה לעוררו ע"י שפיכת מים וכו', אך כל העצות לא הועילו... היא הבהירה לנו, שאין על מה לדבר ואין עם מי לדבר, ועזבנו את הבית בפחי נפש. רצנו בכוחות לא לנו (היינו גם צעירים יותר בכמה שנים...) חזרה ל-770, כדי לא להפסיד ח"ו מאומה מדבריו הק' של הרבי בהתוועדות. ואכן את 'החזרה' על התוועדות המיוחדת הזאת, עשינו לבד... וללא ר' יואל.

אך להקפות ר' יואל כבר הופיע (מתנדנד), כאשר הוא מבין, שלצערו, הוא פספס את ההתוועדות. ולמרות השכרות וכו', הוא התגבר בכל עוז להגיע ל770]. למחרת בהתוועדות של יום שמחת תורה, ר' יואל עמד - מבויש - על מקומו כרגיל.

•

הרבי התוועד, ובין הדברים הזכיר את הפתגם של החסיד המפורסם - של האדמו"ר הזקן - ר' יקותיאל ליעפלער "יחסיד אוציאק - החסיד ברח" (כדלקמן) ולפתע פנה הרבי לר' יואל, וביקש שיעלה על השולחן, ויספר את כל הסיפור. היה זה יותר מרמז על כך שאתמול בהתוועדות הוא היה במצב של "חסיד אוציאק", ולא נכח ב770.

כדרכו מימים ימימה. רי יואל קיבל את ה'פסק'; אך, שהוא יעלה על השולחן ויספר סיפור בפני הרבי? זאת לא! כהתחמקות, אמר לרבי, שאינו מכיר את הסיפור. (למרות שבאמת היה בקי נפלא ב"לקוטי -דיבורים" וכו', ותמיד בדרכו מבנין הישיבה ברחוב בדפורד, עד 770, היה חוזר עם התלמידים שיחות וכו' של הרבי הריי"צ נ"ע).

הרבי לא ויתר, ופנה לחפש מישהו שיציית בלי התחכמות, ואכן, ר' שלום בער גורדון (שאביו ר' יוחנן גורדון, ערך מפתחות' והיה בקי ב"לקוטי דיבורים"), קם ממקומו, עלה על השולחן, כראוי ל"אמריקן בוי" שלא עושה 'חכמות': כי אם הרבי מצווה עליו לספר, אז מספרים!

וזה דבר הסיפור:

"ר' משה ווילענקער ור' יקותיאל ליעפלער שניהם היו חסידים של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, שניהם העפילו למדרגות גבוהות ונעלות בעבודה של להתענג על הוי', כלומר דרגא נעלית באהבה בתענוגים. בכל זאת ר' משה ווילענקער היה חסיד באופן פנימי (א פנימית'דיקער חסיד) ור' יקותיאל ליפלער היה חסיד באופן מקיף (א מקיף דיקער חסיד).

אצל ר' יקותיאל היה הביטוי "חסיד אוציאק - החסיד ברח", "חסיד פרישאל - החסיד בא". כאשר "החסיד ברח" הוא היה עומד בעצבות ומתפלל במהירות תוך זמן קצר כשהוא עוקב עם האצבע מלה במלה מתוך הסידור. וכש"החסיד בא" היה מאיר כולו, יוצא בריקוד ומתפלל בהתלהבות.

היו זמנים אצל ר' יקותיאל ליעפלער ש"החסיד בא". הוא התפלל שלוש תפילות שחרית, מנחה ומעריב אחד אחרי השני, לא היה זמן להפסיק ביניהם. וימים שלמים לא אכל דבר, באומרו שהרבי בירך אותו באריכות ימים והוא צריך לדעת לחיות ולהיות בריא בלי לאכול.

זהו סדר של חסיד מקיפי.

לעומתו, ר' משה ווילענקער היה חסיד פנימי. אצלו לא היה לא "חסיד ברח" ולא "חסיד בא" - כמו שזה אצל חסיד מקיפי. עבודתו היתה מסודרת מאוד. אפילו שגם אצל פנימי ישנם חילוקי זמנים ועליות וירידות, בדרגות של עבודה, אבל זה הרי באופן אחר לגמרי מכפי שזה אצל (חסיד) מקיפי, אצלו נתפסו ע"י אור ההשגה גם הרגליים, שאפילו הרגליים היו משועבדות להשגת אלקות. עבודתו היתה בשקט עם שלהבת פנימית בוערת.

(וראה במכתב מהאדמו"ר הריי"צ נ"ע, ח"י תמוז, תרצ"ט. אג"ק ח"ד עי תקמב. קטע ממנו, מצוטט ב'היום יום', א' כסלו. ראה גם "לקוטי דיבורים", ליקוט ב', בארוכה). 

המסר חדר עמוק: אסור להיות מצב של "חסיד אוציאק". אתה צריך תמיד לעמוד ניצב הכן לעשות את מה שהרבי רוצה ממך. אין זמן שאתה מחליט שעכשיו אני מציאות לעצמי, עכשיו אני רוצה לוותר, ולנוח, עכשיו אני רוצה לא יודע מה וכיוצ"ב... עליך לעמוד מסור ונתון לרבי בכל מצב, ובכל רגע נתון.

אין חצי חצי. או שאתה מסור לגמרי, בכל רגע נתון, או שהנך "חסיד אוציאק" ואתה נסחף לפי מצבי הרוח שלך. חסיד הוא פנימי, נכון, יש אצלו עליות וירידות, אבל בפועל הוא יודע תמיד לעשות את מה שצריך ממנו, ולא מתחמק מהמוטל עליו. בקיצור, אסור להיות "חסיד אוציאק"! צריך להיות מסורים ונתונים לכוונה העליונה, בכל מצב, ובכל עת.

ע"כ מאותה הרשימה והתודה נתונה להת' מרדכי בירנהק ששיכתב את הדברים.

•

להנ"ל יש להוסיף את השורות דלהלן ויתכן שזה מה שהביא את ר' יואל כהן להתרוממות עילאית.

סיפרתי בעבר כי בסוף שנת תשכ"ב איתר אבי הרב יצחק צבי אייזנבך ע"ה ביכל חסידות אצל אביו של סטודנט שלמד עמו חסידות. לאחר ששכנע את בעל ה'ביכל' להעביר אותו לרבי, שלח אותו אבי עם יבלחט"א הרב יעקב רייניץ מלוד למסור אותו לרבי. הרב רייניץ נסע אז לחודש תשרי תשכ"ג ובעשי"ת נכנס ליחידות ומסר הביכל לידי הרבי.

בשבת הקרובה, שבת שובה אמר הרבי בהתוועדות שתכנן לומר מאמר מסויים אך מאחר שהגיע הנה ביכל מיוחד מתורתו של אדמו"ר הצמח צדק המתחיל בפסוק "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד" השייך ליום הכיפורים, על כן יחרוג מתכניתו הראשונה ויאמר מאמר אחר המיוסד על מאמרו של הצמח צדק שהגיע אליו. המאמר "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד" הוגה לאחר שנים רבות ונדפס בספר המאמרים המלוקט.

כשכתבתי באחת הבימות, את סיפורו של המאמר המדובר לפרטיו, התקשר אלי הרב מינקוביץ משכונת קרונהייטס וסיפר לי כי שבועיים לאחר מכן, בהושענא רבה ערב שמחת תורה אחר הצהריים הרבי ביקש שיכניסו לו את המאמר הנ"ל כתוב כדי ללמוד אותו. הרב מינקוביץ העיד כי שעתיים לפני שמחת תורה התיישב רבי יואל כהן אל מול מכונת הכתיבה ומתוך זכרונו בלבד, כתב לבדו תוך שעתיים, שורה אחר שורה את כל המאמר מתחילתו ועד סופו והספיקו להכניס את ההנחה ברגע האחרון  אל הרבי. לר' יואל היתה חביבות מיוחדת למאמר זה.

אולי ההתעמקות במאמר זה הביאה את ההשראה המיוחדת באותו ליל שמחת תורה.

להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל:  [email protected] ובווצאפ 2711532-052