את הסיפור דלהלן שמעתי מפי הרב החסיד ר' פייטל סודקביץ מכפר חב"ד. הרב סודקביץ נוהג לפקוד בקביעות את דוכן התפילין בנמל התעופה בן גוריון כדי לזכות יהודים בהנחת תפילין לפני צאתם לארץ העמים.

בסמיכות לדוכן חב"ד ישנו בית כנסת וכן חדר מנוחה לנוסעים הממתינים לטיסותיהם. פעמים רבות שמע הרב סודקביץ סיפורים מרתקים מאת אנשים שטיסותיהם התאחרו ובזמן ההמתנה הארוך הם שיתפו אותו בסיפורי מופת על הרבי וכן חוויות אישיות שהיו להם עם הרבי עמו נפגשו או שהיה להם קשר כל שהוא אליו.

אחת הטיסות שאחרה לצאת לניו יורק הביאה את נוסעיה לחדר ההמתנה שליד הדוכן. אחד הנוסעים בגיל מבוגר פנה להרב סודקביץ וביקש ממנו להכין לו כוס קפה והוסיף שהוא מבקש שהכוס תהיה מלאה על גדותיה 'כמו בהבדלה'. הרב סודקביץ ניאות לבקשתו והכין לו כפי הזמנתו כוס מלאה.

הלה נטל את הכוס ובירך עליה ולמרות גילו המופלג שחצה כבר את גיל התשעים הוא החזיק את הכוס בידיו ביציבות מבלי שתשפך ממנה אפילו טיפה אחת. אל קהל הצופים שמסביבו. כשלגם מעט הוא הכריז "תדעו לכם: הידיים היציבות שלי בגילי המופלג הם בזכות ברכתו של הרבי מליובאוויטש!"

ואז החל לגולל את סיפור חייו: "שמי הרב בייקר. כיהנתי שנים רבות כרב בית הכנסת באיסט סייד בניו יורק ובבית הכנסת שלי היו כארבע מאות חברים רשומים. עם השנים האוכלוסיה הזקנה הלכה לבית עולמה ובמקביל החלה עזיבה של יהודים את השכונה  ואט אט היא הלכה והתרוקנה. את מקומם של היהודים תפסו גויים שמילאו את השכונה כפי שקרה לשכונות נוספות בניו יורק כידוע ומפורסם.

חברי ועד בית הכנסת החלו לרמוז למתפללים כי זה העיתוי שכדאי למכור את בית הכנסת ואת המבנים הסמוכים אליו ברווח גדול וציפו לראות את תגובתם של החברים. אני התנגדתי בכל תוקף למהלך הזה וזאת כדי לשמור על קומץ של עשרות מיהודי השכונה שהיו מתאספים בבית הכנסת והיו שואבים ממנו את ה'ביחד' ואת האנרגיות לשמר את מה שנותר מהקהילה הגדולה.

מה גם שבמתחם בית הכנסת היה מקוה טהרה והוא המשיך לשמש את המשפחות היהודיות באיזור למרות הכמות הלא גדולה שלהן. נאבקתי בכל כוחי למנוע את מכירת המקום בשל חשיבותו לקיום מצוות התורה ובפרט ששמעתי ממנהלת המקום שהרבי מליובאוויטש מתקשר אליה לעיתים קרובות כדי לעודד אותה להפעיל את המקום. הרבי היה מתעניין מה קורה ביום יום בתפקוד המקום תוך שהוא מברך אותה שתזכה להמשיך בתפקידה  לאורך ימים.

באחד הימים בעיצומו של שיעור בבית הכנסת נכנסה המנהלת בסערה ומספרת כי הועד תלה מנעול על הכניסה למקוה. אמרתי לה כי לא יקום ולא יהיה! חברי הועד ניסו לקבוע עובדות בשטח כי ידעו שהציבור לא יסכים לתכניתם.

למרות שכיהנתי כרב והייתי בבחינת 'זקן ואינו לפי כבודו' רצתי בסיום השיעור אל המכונית שלי ומצאתי שם מנסר ברזל ועד היום איני יודע איך הוא הגיע לשם. עמדתי מול השער כמחצית השעה וניסרתי את המנעול לעיניהם הפעורות של האנשים שחלפו ברחוב והביטו ברב מכובד העוסק במלאכת נפח ומסגר. בסופו של דבר השער נפתח לרווחה ויותר לא שמו עליו סוגר ובריח.

למחרת התקשר הרבי מליובאוויטש לגב' להתעניין במצב המקום והיא סיפרה לו את כל אשר נעשה ביום האתמול כאשר הרב בייקר בכבודו ובעצמו הסיר את המנעול שחברי הועד תלו. הרבי אמר לה "יבורכו הידיים שהסירו את המנעול!" וב"ה הברכה של הרבי מתקיימת לעד וממרומי גילי אני אסיר תודה לו על הברכה בזכותה זכיתי לידיים צעירות ואיתנות.

הסיפור הזה אירע בשנים שבהן היתה מתיחות בקרב החרדים לדבר ה' בנושא הפצת מעיינות הבעש"ט ותלמידי המגיד כשחוד החנית היה מכוון בעיקר מול חב"ד והיה מי שערער על חב"ד שמקימים מקוואות בשיטת בור על גבי בור ובמקומות שהיתה לו השפעה הורה לדחותם.

באותו מעמד בשדה התעופה עמד הרב בייקר והכריז: ישנם כאלו המערערים על מקוואות חב"ד. הרבי מליובאוויטש שמוסר את נפשו לטהרת עם ישראל ופועל ללא לאות בכל פינה נידחת להחזיק את המקוואות ומעודד את כל מי שמתמסר לכך דבר יום ביומו הוא האיש שמשמיא מכוונים אותו להכריע יותר מכל אדם אחר כיצד לבנות מקוואות שיהיו מכוונות לרצון העליון.