רחמיאל חודוס (פאהר) ומשפחת לויטין

החסידים שנסעו מוילנה לליובאוויטש לחג הפסח חנו בדרך בעיירה סרגשנו, שם גרה משפחת חודוס (חידקל). בן המשפחה, רחמיאל חודוס, התוועד בשבת עם החסידים. זה כל כך מצא חן בעיניו שהחליט לנסוע איתם לליובאוויטש.

הישיבה עוד לא הוקמה שמה, בחורים סתם ישבו ולמדו. בגלל זה קראו להם "זיצערס". כשהרבי הרש"ב הכריז על הקמת הישיבה, הבחורים האלו היו התלמידים הראשונים.

המשפיע בישיבה היה ר' זאב (וועלע) לויטין. הוא שם לב על בחור רציני וסידר לו חברותא עם ר' יוסף יצחק, הבן של הרבי הרש"ב. אחר כך המשפיע שידך לבחור עם הבת שלו דבורה האדא. החברותא יוסף יצחק נתן לחתן מתנה לכבוד החתונה, סירטוק של משי. (רחמיאל עוד שמר על חלק מהגארטעל של הצמח צדק). 

הזוג הצעיר עבר לגור בעיירה פאהר. אחר כך קיבלו שליחות בעיר פטרוזבוצק, שם היתה קהילה גדולה של צאצאי קנטוניסטים. הקהילה בנתה בניין של שתי קומות עבור בית כנסת ומגורים לזוג.

זכות גדולה היתה לר' רחמיאל שלמרות כל הרדיפות הצליח לחנך את כל הנכדים בדרך החסידות ויראת שמים. צאצאיו הם משפחות: ג'ייקובסון (יעקובשווילי), גורליק, שיף, גורביץ' וחודוס.

בפאהר בבית של וועלע לויטין עשו הרבה התוועדויות. 

הנכדים הוציאו לאור ספר "בזכותם" לכבוד אביהם שמואל פלזנשטיין. 

בספר כתוב שפעם, כשאבא שמואל פלזנשטיין היה בחור ישיבה בטשקנט, גייסו אותו לצבא האדום. שם קיבל את האות הכי גבוה, "גיבור ברית המועצות", דבר נדיר לחייל יהודי בצבא האדום. 

וכך התיאור בספר על חסיה לויטין והחיים בפאהר:

"חסיה ידעה ואהבה לספר סיפורים לנכדיה. סיפוריה מעולם לא חזרו על עצמם, והילדים הקשיבו להם מרותקים. כל סיפורי המשפחה הצטיירו בעיניהם כאגדות. הדברים שסיפרה הלהיבו את דמיונם, נגעו לעומק לבם. היא לא אהבה לשחק במשחקים, ובעצם יותר מכול העדיפה לשבת עם הנכדים ולספר. בייחוד לשלמה, כיוון שאז הייתה פנויה יותר. שלמה היה ילד רזה שלא אהב לאכול, והסיפורים של סבתא הצליחו לעורר בו את התיאבון. היא סיפרה והוא אכל. כך, מתוך הסיפורים, דלו הנכדים את פרטי חייה של סבתם.

חסיה נולדה בשנת 1885 במשפחתו של ולוול לויטין, בעיירה פגאר שבבלורוס. אביה היה מחסידי ליובאוויטש והיו לו אחד-עשר או שנים-עשר ילדים, אך רק תשעה מהם הגיעו לבגרות. לחסיה היו ארבעה אחים: שמרל, שמואל, שאול ואח נוסף ששמו נשכח, וארבע אחיות: חיה, חנה, דבוירה-הודה ומריסיה. חסיה היתה הצעירה מכולן.

הרה"ח ר' שמואל לויטין ע"ה בחופה בהשתתפות הרבי

כל הבנים במשפחה קיבלו חינוך חסידי בחדר ובישיבה. את הבנות לימד אביהן קרוא וכתוב ביידיש, ובכך הסתכמה השכלתן. בצעירותה חסיה היתה בחורה תמירה. כאשר הגיע זמנה להתחתן, היה קשה למצוא לה שידוך בשל גובהה. כמו כן יצא לה שם של מהפכנית. בשנת 1902 או 1903, בהיותה כבת שבע-עשרה, כאשר בעקבות תסיסה פוליטית באזור נוצר גרעין מהפכני גם בפגאר, הצטרפה חסיה יחד עם אחיה שמרל למפגשים.

ולוול (וועלע), אבי המשפחה, שימש מלמד, והמשפחה התפרנסה בדוחק רב. כבר מגיל צעיר לקחו הבנות חלק בכלכלת הבית. למשל בבוקר, לפני זריחת השמש, הן נשלחו למזח הנהר סודוסט במרחק כמה קילומטרים, לקנות את שאריות הדגה מהדייגים. הדגיגים הקטנטנים בגודל אצבע נמכרו לפי דליים במחיר נמוך. הבנות היו חוזרות הביתה עם שניים-שלושה דליים. בבית התגייסו כולן לניקוי הדגיגים, ולאחר שעות של עבודה על תכולת שלושת הדליים התקבל חצי דלי פילה דג. טמה אמן קצצה את הדגים בסכין גדולה וכבדה שנקראת ברוסית , "סיקאץ'", מעין קופיץ, הוסיפה לפילה הדג ירקות שגדלו בגינתם הקטנה— תפוחי אדמה, גזר ובצל, ובישלה גפילטע פיש לשבת לכבוד הבנים שחזרו מן הישיבות.

בתחילת הקיץ, כאשר מזג האוויר התחמם, נשלחו הבנות ללקט גם מיני גרגירי יער: פטל, דומדמניות, אוכמניות ותותי בר. כך גם בעונת הפטריות. הן יצאו ליער לקטוף פטריות שהיו למרכיב חשוב בתפריט המשפחה, בייחוד פטריות מסוג "ליסיצ'קי" (שועליות), ששימשו לחמין פטריות בקרב יהודי בלורוס העניים. השועלית היא פטרייה בשרנית בצבע צהוב-כתום הנקראת בפי התושבים המקומיים "פטריית היהודים", כיוון שהיא מכילה חומר שאינו מזיק לבני אדם אך דוחה תולעים, כך שגם יהודים דתיים יכולים לאוכלה ללא חשש טרפה.

גרגירי היער שלוקטו בקיץ ובושלו, נשמרו לחורץ ושימשו להכנת לפתן. הם בושלו בלא סוכר, כיוון שסוכר היה מצרך יקר ונדיר.
בבעלות המשפחה הייתה פרה, אך תנובת החלב שלה לא הספיקה לכולם. השומן היחיד מן החי היה "שמאלץ", שומן עופות.

רק זוג נעליים גדולות עמדו לרשותם של כל בני המשפחה, ולכן במזג אוויר קר הם לא יכלו לצאת מהבית. אם קרה שמישהו יצא כשהנעליים לרגליו והאחר נזקק לשירותים בחצר, בלית בררה היה רץ יחף.

כל בנות משפחת לויטין, כולל אם המשפחה טמה, הצטיינו בחושים חדים ובאינטואיציה מפותחת. הן ידעו לחזות עתידות ואחת האחיות, חנה, אף הפכה זאת לעיסוק. בזמן מלחמת עולם השנייה היא התפרנסה מקריאה בכף היד. הגברים גויסו והנשים רצו לדעת מה עלה בגורלם. יכולת הניבוי של חנה הוכיחה את עצמה ושמה הלך לפניה."

---

הסבא גרשון דובער מפאהר, הסבא של כל בית לויטין, האריך ימים. הוא סיפר הרבה סיפורים כל כך יפים שבעיתון "התמים" שיצא לאור בפולין, רבי הרש"ב כתב בו הרבה סיפורים ששמע מפי ר' גרשון בער לויטין. 

אודות החסיד ר' יצחק שאול סיפר גם כן החסיד ר' גרשון בער מפאהר לאדמו"ר הריי"ץ שהוא זוכר את הקבלת פנים שהוא היה נוהג לתת לו בשעה שהוא – ר' גרשון בער – היה חוזר מליובאוויטש, כיצד היה נוהג לשמוע ממנו, למרות היותו ישיש גדול וזקן מופלג, את המאמרים שהוא שמע בליובאוויטש.

ר' גרשון בער מפאהר סיפר לאדמו"ר הריי"צ בילדותו סיפורים רבים, ביניהם גם הסיפור הנ"ל. וכמו כן סיפר לו שהוא הכיר את הדוד ר' אבא חסידו של האדמו"ר הזקן, למרות שהוא היה בן שש כשדודו נפטר. הוא סיפר לו גם מדוע קראו לו ר' אבא "דער לעבעדיקער".

מסיפור זה ניתן לקבל מושג כלשהו בשיעור קומתם של ר' אבא וחבריו, חסידי חב"ד הראשונים של העיירה קלימוביץ':

לאחר שר' אבא התקרב לאדמו"ר הזקן החלו הוא וחביריו להפיץ את תורת החסידות בקלימוביץ'. תושבי העיר המתנגדים מאד לא אהבו זאת, וכדי לבלום את השפעתו של ר' אבא הלשינו עליו בפני הפריץ המקומי כי ר' אבא דיבר עליו סרה. הפריץ האמין להלשנה, וכיון שהיה גאוותן גדול כעס מאד וציווה להלקותו מחישים מלקות.

קודם היום המוגבל לקבלת העונש הגיע ר' אבא לפריץ לבוש בבגדי שבת חגיגיים. הפריץ סבר שהוא בא לבקש רחמים שיפטור אותו מהעונש. כששלו מדוע באת לכאן, ענה ר' אבא: באתי להודות לך על המשפט שלי. הפריץ חשב שמדובר באדם לא שפוי שנטרפה עליו דעתו, ולכן נמנע מלהזמין למעמד ההלקאה את חבריו הפריצים כמקובל.

ביום המוגבל לביצוע גזר הדין הופיע ר' אבא שוב לבוש בבגדי שבת, ונלוו אליו כמה מחבריו החסידים  לבושים אף הם בבגדי שבת, ובהתיצבם לפני הפריץ פצחו ר' אבא וחבריו בריקוד חסידי עליז. את חמישים המלקות ספג ר' אבא בלי להוציא הגה מפיו, ובסיומן יצא פעם נוספת במחול עם חבריו. לאחר מכן אמר כי השמחה העצומה שמילאה את ליבו על שזכה לקבל מלקות בגין הפצת חסידות גרמה לכך שהוא לא חש כל כאב. מאותו יום והלאה דבק בו הכינוי "ר' אבא דער לעבעדיקער".

*אצלנו בבית סיפרו שמתי שאבא דער לעבעדיקער הגיע לבוש בבגדי שבת בליווי חבריו לקבל מלקות, שאלו אותו מה קרה? אמר שלזכות החסידות אני מוכן לכל. אז הפריץ ביטל את המלקות. למה? אמר ששיכור לא שופטים.

הרב החסיד ר' גרשון בער מפאהארער נולד בקלימוביץ' בשנת תקפ"ה, הוא היה כאמור בן יחיד לאביו ר' גרשון בער העילוי מקורצא, נולד לאחר פטירתו ונקרא על שמו. הוא גדל והתחנך באוירה החסידית של העיירה, אצל דודו ר' אבא "דער לעבעדיקער", ר' יצחק שאול ועוד מחסידי האדמו"ר הזקן בקלימוביץ'.

משנת תקצ"ה גדל אצל דודו עזריאל יעקב מלמד. בשנות נעוריו למד בעיר סלוצק. אחר כך עבר לעיירה פאהר בפלך צ'ערניגוב. בהמשך התגורר כמה שנים בנעוועל פלך ויטבסק, והיה מהחסידים הבולטים שם.

לראש השנה תקצ"ח, לבר מצוה שלו, נסע בפעם הראשונה לרבי הצמח צדק ונעשה מקושר אליו בלב ונפש. בשנת תר"ט הכיר את מורו ומדריכו הרב הצדיק ר' הלל מפאריטש ומיני אז הפך לתלמיד מובהק שלו.  לאחר הסתלקות הצמח צדק התקשר לאדמו"ר המהר"ש ולאחר מכן לאדמו"ר הרש"ב.

אדמו"ר הריי"צ סיפר שאביו הרבי הרש"ב קרא לו באחת ההזדמנויות ואמר לו: "כאשר בא הרב החסיד רבי גרשון דובער והוא אחד מזקני החסידים ומקבל פנימי מאת כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, תשתדל להרבות להיות בחסותו, להאזין היטב איך הוא מתפלל, תהיה אצלו באכסניתו וגם תבקשו לבוא אליך ותטה אוזן קשבת לכל אשר יספר וידבר".

באותה עת, דיבר הרבי הרש"ב שעה ארוכה בשבחו של החסיד רבי גרשון דובער שהוא משכיל נפלא ועמקן והפליא במעלת עבודתו ואשר בו מקוימת הברכה "והלואי יתפלל כל היום כולו", שהוא כל היום כולו כמו בעבודת התפילה. וכן, הרבה הרבי לדבר בגודל מידת האמת של החסיד רבי גרשון דובער וביאר מעלותיו הנפלאות בעבודה ובהשכלה.

אדמו"ר הריי"צ מתאר שבכל עת שר' גרשון בער היה מגיע לליובאוויטש היה מרבה לספר סיפורים מכ"ק רבותינו נשיאנו הקדושים. סיפורים אשר ראה בעצמו ושמע מפיהם הקדוש, ומפי קדשם של כ"ק הרב רבי חיים אברהם שניאורי בנו של האדמו"ר הזקן, רבי מנחם נחום (בן האדמו"ר האמצעי), וכ"ק הרבנים הצדיקים בני הוד הרבי הצמח צדק, את אשר שמע מפי זקני החסידים ואת אשר קיבל מפי מורו ומדריכו הרב הצדיק רבי הלל מפאריטש.

ר' גרשון בער לויטין נפטר במרחשון תרנ"ח.