שלושת האחים ר' מיילך, ר' יוסל' ור' מנחם גורביץ', הגיעו מארה"ב וארגנו יחד עם חמ"ל כפר חב"ד ור' אליהו גוטמן ערב חיזוק ומוראל ללוחמי צה"ל שחירפו נפשם לחלץ ולהציל את גופות 21 הלוחמים הי"ד שנהרגו בקריסת המבנה במלחמה בעזה.

האחים סיירו גם במוקדי הטבח שאירע בשמחת תורה ביישובי הדרום ובאתר נובה.

*

ר' יוסל' גורביץ, מתאר בשפה קולחת ובצבעים עזים, יומן מסע מטלטל, המתפרסם כאן ב-COL לראשונה.

"הדבר הראשון הבולט במפגש עם החיילים הפצועים, וגם האזרחים קטועי הגפיים שפגשנו אתמול במרכז הרפואי 'שיבא' היא רוח הקרב, האמונה והאומץ שלהם.

הקלישאה של ׳באנו לחזק ויצאנו מחוזקים׳ הופכת שם, במסדרונות והחדרים השוקקים המאכלסים את הצעירים האלה למציאות מפעימה.

הם ׳מורעלים׳ החיילים האלה שפגשנו. ולמרות שחייהם השתנו באיבחה מן הקצה אל הקצה, והם ממתינים להשתלת פרוטזה ולחלקם צפוי שיקום ממושך, לא היה שם אחד, לפחות מאלה שפגשנו אתמול בבוקר, שלא הביע את רצונו לשוב אל החברים ולהילחם עד לניצחון.

ר' מנחם גורביץ' מניח תפילין עם אחד הלוחמים

וחשבתי לעצמי: כמה גדול הפער שכנראה אינו ניתן לגישור, בין הבחורים הללו, מהדרג הלוחם הזוטר, שמנחמים את בני משפחתם הבוכיים לצידם, שכמה מהם נפצעו בפעם השנייה ויכלו בשקט להימנע מלחזור אל שדה הקרב ולהיפגע בפעם השנייה מבלי שמישהו יבוא אליהם בטענות, אבל הם התעקשו לחזור כדי להשיג ניצחון מוחץ מול האויב ולהגן על הבית והעם, ל׳אסטרטגים׳ בדרג הבכיר הקובעים את כללי הלחימה בהתאם לדרישות וללחצי החוץ שאולי לפעמים א״א להימנע מהם אבל חלקם הגדול נמצאים בקטגוריה שבה רה״מ עצמו קבע שהחכמה היא לדעת להגיד 'לא' כשצריך, ולפעמים נדמה שחלקם, בכוונת מכוון, פועלים באופן שלא יאפשר את השגת היעדים שקבע רשמית הדרג המדיני.

ואולי הם גם אובייקטיבית לא יכולים להשיג את היעד עם צבא קטן מדי שלא מסוגל לפעול בו-זמנית בכמה זירות אפילו בתוך הרצועה עצמה, מה שמאפשר לחמאס לחזור לאזורים מהם צה״ל עזב, שלא לדבר על מלחמה אזורית כוללת. והשם הטוב ירחם.

פגשנו שם לא רק חיילים אלא גם אזרחים שסיפרו לנו מה שעבר עליהם בשמחת תורה בבוקר. אחד מהם, קטוע יד ושני רגליים, שאיבד את אשתו ובנו מטיל אר-פי-ג׳י שהמחבלים ירו אל תוך דלת הממ״ד לאחר שהוא החזיק בה בחוזקה וניסה למנוע מהם לפתוח אותה, אמר לנו באצילות וגבורה בלתי נתפסים, שהשכול מבחינתו הוא געגוע. געגוע אינסופי אל יקיריו שלא ישובו עוד לעולם, אבל במקום לצלול אל תהומות הייאוש ואובדן טעם החיים, הוא מודה לה׳, למרות שאינו מגדיר עצמו כדתי ומאמין, על 32 שנות נישואין ואהבה אל אשתו הנפלאה ועל המתנה שבה זכה ל-15 שנה בהם היה לו את בנו היקר, המוכשר והאהוב.

אחרי הנחת תפילין עם כמה מהחיילים שם ומתנות שהוענקו להם גם ע״י השליחים הר' לוי גופין והר' לוי מנדלסון שעושים עבודת קודש וא״א היה שלא להתפעל מהקשר האישי והחם שנרקם בין השליח לכל אחד מהפצועים, המשכנו דרומה.

גשמי הברכה שירדו בשבועיים האחרונים הוריקו את השדות מבעד לחלונות המיניבוס. השמים היו אמנם אפורים, אבל מבעד לעננים בצבצה השמש על השדות והעצים, שולי הכביש כוסו מרבדי פרחים והכל נראה שקט ופסטורלי, ואז הגענו לשדרות. עברנו את הכיכר ותחנת האוטובוס בה התבצע טבח של אנשים גברים ונשים שהיו בדרכם לים המלח. את המקום שבו הבדואי האציל ניסה לעזור לאמא ולבנות הקטנות והמבוהלות שאביהם זה עתה נרצח וכשהגיע לתחנת המשטרה המחבלים רצחו גם אותו ואת האמא.

במקום שבו עמדה תחנת המשטרה המבוצרת יש עכשיו מגרש חול ריק.

בתחנה התנהל כזכור קרב אימים שנמשך למעלה מיממה עד שפגזי הטנק הוריד אותו על הלכודים והלוכדים שבו. המחבלים הגיעו מצוידים עם תחמושת ומטרה להרוג ולחטוף אלפים רבים ח״ו. אבל גבורת השוטרים, וגם לוחם ימ״מ שעלה לאחת הדירות ממול לתחנה וחיסל את צלף החמאס שעמד שם על הגג וטיווח בכל מי שניסה להתקרב, והקרבות של השוטרים והאזרחים שהתנהלו ברחובות שיבשו את תכניתם המקורית.

ובכל זאת העיר ספגה למעלה ממאה ושמונים קורבנות. הי״ד.

נסענו עם השליח הרב אשר פיזם שי׳ לבית חב״ד עם החזית של 770, שלאורך כל התקופה הם עבדו שם ללא לאות ובלי כח אדם, לספק חבילות מזון לנצורים. כרגע העיר עצמה עדיין ריקה מרוב תושביה אבל אחי שביקר שם גם לפני מספר שבועות חושב שהוא בכל זאת מזהה יותר תנועת מכוניות, רואים קצת אנשים ברחובות, כמה חנויות במרכז המסחרי הישן כבר פתוחות, עם תנועה דלילה אמנם, והכל נסגר מוקדם, בשעה חמש בערב.

בחצר הבית חב״ד רואים את המכתש שיצר רסיס הטיל שנפל שם, שפגע קודם לכן בשיני הברזל של הגדר, ועדיין בגלל המסמרים והכדוריות שהיו בו קיר החזית מלאה בצלקות עמוקות המשתלבות עם החנוכייה העשויה כולה מצינורות רקטות וטילים, עם המסר שמאחוריה.

איזה נס היה לרב פיזם האב שי׳ שהצליח לעשות בשבריר שניה את מספר הפסיעות פנימה יותר אל מאחורי הקיר הממוגן, וב״ה ניצל.

משם המשכנו לנובה. תמונות הנרצחים והנרצחות תלויות שם בין עצי היער, להקת ציפורים מרחפת מעל לעצים כאילו המקום הזה הוא מה שהוא אמור להיות; יפה ושליו ומרגיע ולא גיא הריגה שאדמתו ספוגה בדם, כאב והשפלה שעמנו לא חווה מאז השואה, וקרובי משפחה שרוצים לראות את המקום האחרון שבו יקירם רגע קודם היה בין החיים מאושר רוקד ושמח כשלפתע הכל התחלף באימה, טרור ברברי ובדם, וחייהם נגדעו, לאו דווקא באחת, או שמשם הם נחטפו לעזה, מתערבבים עם מבקרים וחיילים.

אנשים מספרים עדויות על מה שהם ראו או עשו. פגשנו שם את המפקד חיים מזק״א שהגיע במיוחד כדי לפגוש אותנו מפגישה עם חוקרי או״ם בירושלים, שסיפר את קורות אותו היום והימים הבאים, את המשאיות המתמלאות גופות, מאות גופות, והמראות שלהם, העבודה הסיזיפית, מלאכת הזיהוי, כשהאזור סביב עדיין שורץ מחבלים שהתחבאו מתחת לסוללת העפר ובין העצים.

התפללנו שם מנחה, ובדמיוני, במחשבות הזרות בשמונה עשרה, עברו דמויות של נערים ונערות במקום זה ממש, שדמם עדיין ספוג אולי אדי אלכוהול או חומרים אחרים וכל כולם שופעי רוח נעורים שלפתע עוברים סדרת עינויים והתעללות בלתי נתפסת.

ברוך אתה השם מגן אברהם. אתה גיבור!

חיים מזק״א ואחיו שמעון, התלוו אלינו גם לבארי הסגורה בפני מבקרים אבל הוא דאג בגלל היכרותו המוקדמת עם אחי מנחם, שהשומרים יאפשרו את כניסתנו.

גם הקיבוץ הזה עדיין נטוש ברובו הגדול, הבתים המפויחים ועיי החרבות שם עומדים בניגוד גמור לנופים היפים, למטעים ולתלמים בקרקע. חיים אמר לנו שאת המחזות שהוא ראה שם הוא לא יכול לשכח לעולם אבל את כל מה שהוא ראה בעיניים הוא לא סיפר אפילו לקרובי המשפחה של הנרצחים.

ומבחינתו מעבר לעצב וליגון הטבעי שכולנו חשים, המסר והניצחון חייבים להיות כשהמקום הזה יחזור לשקוק חיים.

ירדן, בן הקיבוץ, סיפר לנו על אירועי אותה שבת. הקרבות שהתנהלו שם במשך שעות ארוכות. אחיו שחר שנהרג יחד עם חברו בלחימה הירואית ועיקשת במרפאת השיניים בה התבצרו המחבלים, שידעו מראש שהבניין הזה חסין יותר.

הוא דיבר על בגידת הערבים שהועסקו ע״י חברי הקיבוץ שוחרי השלום, וסיפר על האחים קלמנסון מהתנחלות עתניאל שליד חברון ששמעו בשבת בבוקר שיש חדירה לאזור והגיעו ביוזמתם הפרטית כבר בשעות אחה״צ ולחמו בקרבות פנים אל פנים בגבורה ואומץ אינסופיים מבית לבית ומחצר לחצר והצילו בדרך זו למעלה ממאה מחברי הקיבוץ. בשלב מסוים בבוקר אמר האח הצעיר לאחיו שהוא לא יכול עוד וחייב לנוח לרבע שעה או חצי שעה אבל אחיו אמר לו; בוא לעוד בית אחד. וכשהוא נכנס לבית הוא נפגע מטיל ששיגר לעברו מחבל ונהרג.

ירדן התעקש לספר את הסיפור הזה ולהדגיש את ברית הדמים הזו בין תושבי הקיבוץ למתנחלים שעל אף חילוקי הדיעות והאידיאולוגיות השונות שלהם, היא חזקה בעיניו מכל ושלדעתו גוברת על הכל.

הדי הפיצוצים מעבר לגדר וזמזום מנועי הכטב״מים הפרו את השקט הצרחני בשבילי הקיבוץ עם דממת המוות שבו שבוקע מכל בית ופינה. נכנסנו שם לבית הכנסת, שם התקיימה לא מזמן הכנסת ספר תורה לזכר הגיבור קלמנסון הי״ד. ונסענו לכמה בסיסי צבא בקו התפר.

נכנסנו לאכזרית מלאה בוץ, צפינו בלהקות כלבים עזתים המסתובבות חופשי על סוללות העפר והגבעות של הרצועה, חילקנו קופסאות סיגריות ומרק חם לחיילים שעמדו להיכנס פנימה, האחים שלי הניחו תפילין עם חיילים שרצו בכך, ואז נסענו לבסיס נוסף ליד נחל עוז שם פגשנו את הפלוגה שאיבדה חמישה מחבריה באסון הכבד של נפילת 21 החיילים.

המפקד הסביר לנו שהוא בכוונה לא שיחרר אותם מיד לאחר האסון הזה הביתה כי הדבר היה גורם לפחות לחלקם להלם קרב על כל המשתמע. במקום זה הוא העניק להם במעמדנו נאום חוצב להבות על גבורתם והצטיינותם וחלקם אף זכו בהזדמנות זו לעליה בדרגתם הצבאית על הכותפת.

למקום הגיע גם בחור בשם מרדכי שהכרתי לפני כשבועיים בבית אחי. אביו הוא ראש ישיבה באחת המכינות הצבאיות, והוא איבד את הכרתו ביום הלחימה הראשון כאשר הסטרטר של הטנק שלו לא נדלק וקבוצה של כ-30 לוחמי חמאס שהגיחה מפיר מנהרה מנסה לשגר לעברם טיל. הוא כבר שלף ניצרה מרימון מתוך כוונה להתאבד ולא ליפול לידיהם, אבל אז תודה לא-ל המצת נדלק והחיילים השמידו את המחבלים. רק שעבורו זה היה מאוחר מדי וכל גופו ספג רסיסים. הרופאים היו בטוחים שהוא לא ישרוד את הפציעות. הוא עבר כמה ניתוחים אבל ב״ה הוא התעורר ונמצא עדיין בשיקום. השם ישלח לו רפו״ש וקרובה.

על כל פנים בבסיס הוא ריגש את החיילים כשסיפר את מה שחווה, הוציא את הכינור וניגן בין היתר את ניגון ׳ארבע בבות׳ שגם הוא גרם להם להתרגש.

החיילים נהנו גם משולחנות עמוסי סלטים ופיתות ובשרים על האש שאורגנו מראש, רקדו ושרו והוציאו אגרסיות, ובשמים כבר נצנצו הכוכבים ולילה אפל ירד עלינו ועל הכלים, הטנקים, הנגמ"שים, הנמרים והאמרים בבסיס.

דיברנו עם המפקדים, ראינו על המסכים במפקדה הראשית את המתרחש בזמן אמת בחזית הלחימה, המג״ד וסגנו בתשובה לשאלות שלי אמרו לי מפורשות, שהזמן הנדרש להם כדי להשמיד את תוואי המנהרות הוא ארוך וייקח חודשים ארוכים ואולי אפילו שנה ויותר והם לא יודעים אם יש להם את אורך הנשימה המדיני לזה. הדרגים הללו עדיין חדורי מוטיבציה להמשיך אבל גם הם יודעים את מגבלות הסמכות שלהם.

עשינו סיבוב קצר מחוץ לבסיס על אחד ההאמרים, נכנסנו וראינו במוחש את ההבדל בתנאים בין האכזרית הישנה לנמרים של גבעתי המרווחת יותר, שמתנייעת על גלגלים ולא באמצעות זחלים ושרשראות הנוטים להתקלקל ובעיקר כוללת את מערכת מעיל רוח המגינה יחסית, אך במגבלות מסויימות.

איחלנו לכולם שיחזרו בעז״ה בריאים ושלמים הביתה לאחר ניצחון מזהיר שיגרום לאחרון העזתים להפנים את הטעות המרה שעשה סינואר ימ"ש בהחלטתו לבצע את הטבח.

נזכרתי בכל הפעמים שאיחלתי שכולנו נזכה בקרוב ממש ובעז״ה לביאת המשיח.

היפלא מהשם דבר?!