חשיפות בדרך מבית לחם

"סבתא", הודיע לי אחי הצעיר, "סבתא מאושפזת עם דלקת ריאות חריפה והמצב לא מתייצב".

לבי אמר לי, שאם אני כעת בהשגחה פרטית בארצנו הקדושה, זה הזמן להיות עם אבי היקר שיחי', והוא ביקשני לנסוע לקבר רחל אמנו, כדי שיוכל להתפלל על אמא שלו. אין מקום מתאים יותר מבן לבקש על אמו מאשר המבנה הזה, באמצע הדרך לבית לחם, שם רצתה רחל להיות, כדי שלבנים שלה תהיה תמיד נגישות לבוא ולדבר. 

בדרך חזור נזכרנו שביום ראשון הקרוב יחול יום ההילולא הארבעים של הבבא סאלי זי"ע, הלא הוא הרה"ק רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל. שנודע כצדיק וקדוש, מלומד בניסים ובעל מופת, שפעל ישועות ונסים מעל דרך הטבע, לצד היותו גאון גדול בתורת הנגלה והנסתר. "עמוד התורה בוצינא דנהורא, חד מבני עלי' מראשו ומעלה עטרת זהב גדולה"... כך התבטא הרבי במכתביו אליו.

ברגעים הללו שבהם נפתח הלב, אבא שיחי', שזכה לראות את הבבא סאלי יותר מפעם אחת, שיתף אותי בכמה גילויים שמעולם לא שמעתי עליהם:

"כידוע, דודי ר' ייד'ל (רבי יהודה) דייטש ע"ה הקים יחד עם המשפיע שלי רבי משה ובר ע"ה, את המרכז לשיעורי תורה, למען ילדיהם של משפחות ספרדיות בירושלים, וכך פיתח קשרים עם כל רבני וחכמי הספרדים שבדור הקודם, שהעריכו והעריצו את פעליהם. הבבא סאלי כתב לדודי ר' ייד'ל מכתבי תמיכה נדירים, והיה עורך סעודה בכל פעם שהוא או אחיו - הדוד ר' יוס'ל (רבי יוסף אליהו) ע"ה, היו מגיעים לבקרו. הוא עצמו צם רוב הזמן, והיה סועד רק בימי הילולא של תלמידי הבעל-שם-טוב הק' ובעת ביקורי אורחים חשובים, כדוגמת דודיי הצדיקים. 

ר' ייד'ל סיפר לי, כי כאשר הבבא סאלי עלה לארץ ישראל, פנה לגור בעיר יבנה, אך בשיחה עם ראש כולל מסוים שלא היה אמון על דרך החסידות, השמיע דברי זלזול בבעל שם טוב הק', ומיד אמר הבבא סאלי למקורביו, כי אסור להישאר ביבנה, גם לא ללילה אחד, ומיד עבר לגור בעיר אחרת!

בפעם האחרונה שביקר אצלו ר' ייד'ל נתן לו הבבא סאלי כוס גדולה של 'מחיה' (משקה ערק מרוקאי), אך הוא נמנע לשתות מזה, כי לא היה רגיל לשתות אלכוהול. לאחר מספר שבועות נפטר הדוד בפתאומיות. וסיפר הגבאי ר' אליהו אלפסי, כי הבבא סאלי הגיב בכאב ואמר: "רציתי לבטל ממנו דינים"...

בעודי נפעם, אבא שיחי' ממשיך לספר: "כשאבי ע"ה הגיע פעם מלונדון לארץ ישראל, נסעתי איתו אל הבבא סאלי בנתיבות. במסדרון לפני הכניסה לצדיק ראינו יהודי שהגיע עם בקבוק גדול של ערק, והוא סיפר לנו כי הוא סבל מאוד מאבנים בכליות, לפני הניתוח ביקש את ברכת הצדיק, ובבדיקה נוספת לפני הניתוח התגלה כי אין בו כלל אבנים, וכעת הגיע להודות לצדיק!

"נכנסנו פנימה, אבי הגיש לצדיק סכום כסף אנגלי כ'פדיון'. הצדיק לקח, ולפתע החל לפשפש בכיסים השונים שהיו בג'לביה המרוקאית שלבש, רוקן משם את כל הכספים השונים שקיבל, בהם שטרות ממדינות שונות, ובשתי ידיו הוא הגיש הכל לאבא שלי וציווה עליו לקחת הכל, מתוך כבוד והערכה כשראה ברוחו קודשו מיהו אבי הצדיק"...

עכשיו הזמן 

דרך הסיפורים הללו, שכאמור גיליתי אותם רק עכשיו, הבנתי שטעיתי כל השנים במחשבה שהקשר עם הבבא סאלי היו בעיקר דרך הדודים של אבי שיחי'. אבל לא. התברר לי שהיה להם קשר ישיר.  

"הבבא סאלי היה מכנה אותי בלשון התלמוד: 'בר אחוה דרבי יהודה' (בן-אחיו של רבי יהודה)", הפתיע אותי אבא שיחי', "כשהייתי בחור צעיר ועוד למדתי בלונדון ליד הוריי, שמעתי שהבבא סאלי הגיע לצרפת, לכבוד בר מצווה של נכד. נסעתי עם חבר לצרפת, ביררנו ומצאנו את הדירה בה הוא שהה בפאריז ורק לאחר מאמצים גדולים הצלחנו להיכנס. מסביב התכנסה קבוצה מצומצמת, הצדיק ישב על כורסה בראש השולחן שהיה עמוס מאכלים, אך הוא עצמו אכל רק פלפלים חריפים, ודיבר הרבה דברי תורה בשפה הערבית שבה דיבר תמיד. זאת הייתה חוויה לנשמה, שאי אפשר כלל לתארה"...

"ובלומדי כבר בישיבה בירושלים, ראיתי תלמיד אחד שהתבגר מאוד ולא הוצע לו שום שידוך, שכנעתי אותו לנסוע להתברך מהבבא סאלי. הנסיעה באותן שנים הייתה קשה ומפרכת. הדבר היה בתקופת הקיץ, והגענו לפנות ערב. בביתו של הצדיק היו מבשלים ללא הרף, בכדי לכבד אורחים המגיעים, ועל פי ציוויו היה עומד הכן בחדר ההמתנה בכל עת, שתייה וכיבוד. 

לאחר שהרשות נתקבלה, נכנסנו לחדר קודשו, ובבא סאלי שכבר היה אז זקן ובא בימים, שכב במיטה כשהוא מצנן את עצמו עם מניפה. נישקנו את ידיו הקדושות, הצבעתי על חברי וסיפרתי כי הוא זקוק לברכה לשידוך. הצדיק הרים את עיניו והחל לצעוק עלינו... בתו סימנה לנו לצאת מיד, והבחור פרץ בבכי.

רחמיה של הבת נכמרו עלינו, והיא הציעה לנו לשבת ולהמתין בחוץ. ואכן, לאחר זמן מה נקראנו שוב לחדרו של בבא סאלי, הוא היה במצב רוח מרומם, מילא שתי כוסות עם ערק, עשה איתנו 'לחיים' ואז אמר: "בזו השנה תתארס ותתחתן". שלושה חודשים אחר כך בא הבחור בקשרי השידוכין, ולאחר תקופה קצרה התחתן"!

המופתים הללו, היו דבר יום ביומו. או כמו שהרבי כתב באחד המכתבים לבבא סאלי: "...משמיא זיכו לאדמו"ר להיות איש כללי ומנהיג בישראל אשר מאות ואלפים נשמעים לקולו, וכי מן השמים ניתנו לו כוחות חזקים כאלה..."

בשעת לילה מאוחרת, בעודי עולה על יצועי, חשבתי שוב ושוב על הדברים שסיפר אבא שיחי', ניסיתי לשחזר את הרגע שבו אחי ואני זכינו לראות את דמות קדשו בהלוויית בנו בבא מאיר ע"ה, ויותר מכל, קיוויתי שזכותו הגדולה והקדושה, תגן בעדינו ובעד כל ישראל, ובמיוחד על היושבים ונלחמים בעד ארצנו הקדושה.

כי עכשיו הזמן שבו אנו צריכים את הכוחות הללו יותר מתמיד.

סוד אריכות הימים

האותיות האדומות מעל לאפליקציית הניווט מאוד ברורות: 'אין תקשורת'. איך מגיעים עכשיו אל היעד? מסתכלים על שלטי דרכים, מנסים לנחש, טועים. איך הסתדרו פעם בלי GPS? 

בדרך מירונה, כשעברתי בעיר הגלילית 'כרמיאל' לפגישה חשובה, התברר לי שלפחות היה לי יתרון שהבאתי איתי ממוסקבה. התרגלתי לכך שבעיות עם השכנים מהמדינה הסמוכה משפיעים על אפליקציות הניווט. אחינו בני ארץ ישראל, כך גיליתי, חדשים בזה. ולהם שהתרגלו לנסוע גם לרחוב הסמוך עם ניווט אוטומטי, אין מושג איך להגיע עכשיו הביתה.

ואז, הגיעה הודעה מלאת מילים אבל עם משמעות אחת. מילים שבעוד כמה שעות יופיעו על קירות העיר ירושלים:

"בצער רב וביגון קודר, אנו מבכים מרה את הסתלקותה של אמנו וזקנתנו החשובה והאצילה, עטרת תפארת משפחתנו, בת קדושים וצדיקי עליון, דור חמישי לזקננו הגה"ק המפורסם 'היהודי הקדוש' מפשיסחא זי"ע, אשר מסרה נפשה ועמדה לימין בעלה הדגול בהרבצת תורה וחסידות, ביתה היה פתוח לרווחה ונצרה לשונה מרע, היתה סמל ומופת באמונה שלימה בבורא יתברך ודבקות במסורת אבות ובצדיקי אמת, הרבנית הצדקנית שרה מלכה דייטש ע"ה"...

סבתא היקרה איננה.

על המיטה בלונדון, עיר מגוריה, מוקפת בני משפחה אוהבים ומסורים, ובמניין מכובד של צאצאיה, לאחר אמירת וידוי ושירת ניגוני שבת, השיבה את נשמתה ליוצרה, מתוך שלווה מופלאה, כשהיא שלמה ברוחה ובגופה.

המודעות, האווירה, הלוויה. כמו קמים בראשי לתחייה המראות מלפני 40 שנים, עת הסתלק בפתאומיות הסבא הגדול, הגאון הצדיק רבי אברהם ברוך ע"ה, בעודו יושב והוגה בתורה הקדושה כמשאת נפשו כל הימים.

הוא העריך והעריץ אותה, והיא אותו. בערגה ובאהבה גדולה ועמוקה הייתה משוחחת עליו. ארבעה עשורים לא כיהו את הערצתה אליו, אותה השרישה בנו הנכדים, הנינים ואף בני-נינים שזכתה לראות.

באחד הביקורים אצלה לפני מספר שנים, היא גילתה לי סוד קטן, סוד סגולת אריכות הימים שהיא ברוך השם זכתה, 4 כללי חיים, עליהם היא הקפידה לשמור במשך כל החיים היהודים הנפלאים שלה. על פתק קטן השמור אצלי עד היום היא כתבה לי בשפת האם שלה - שפת האידיש:

"איני מחויבת לדעת הכל / שום דבר לא מוכרח להיות / איני חייבת להישאר צודקת / ילדים! אין דבר כזה 'אני מוכרח'".

כמה שהם פשוטים הכללים הללו, כך הם מעמידים את האדם במקום מובטח של חיי מידות טובות ונעימות, טובות לנו אישית, לאלוקים ולאנושות כולה. כי סבתא, לא הייתה זקוקה לשום מכשיר ניווט לדרך חיה. חכמת חייה ניווטה אותה בכל מקום וזמן. ואנחנו, לא צריכים אפליקציה, כדי לקחת גם לעצמנו מחכמת החיים הזו.

ולתמונת השבוע שלי: ותשחק ליום אחרון

בדור הקודם אליו השתייכה סבתא, היה מנהג שהכלה היתה מכינה "פּאַוֶוע" ('טווס' באידיש), מין גובלן שהיא בעצמה היתה רוקמת, כאות וסמל להראות למשפחת החתן, כמה היא "בֶּערְיֶע"...

כמה היתה סבתא שמחה להראות ולהסביר לי, את היצירה המדהימה שהיא הכינה לקראת ראש השנה תש"ח, עם ברכת "שנה טובה ומתוקה" ברקמה מעשי ידיה, אותה היא שיגרה לאם החתן שלה. 

שנים עברו והיצירה חזרה אליה, כשכלתה - הדודה לאה תחי', מסגרה זאת מחדש והיא נתלתה בחדרה, אות ומופת של המשך הדורות, מתוך שמירה על מנהגים, יחס וכבוד ראוי להורים.

סבתא קיימה במסירות את דברי הפסוק "לכתך אחרי במדבר", כאשר יצאה בצעירותה בעקבות בעלה הגדול שהוכתר לתפקיד חשוב לחנך ולהרביץ תורה בלונדון בירת בריטניה. לא פשוטה הייתה נסיעה שכזו באותם ימים בירושלים. 

"לא אשכח את היום, בה החליטה משפחת דייטש לעזוב את ירושלים, את ההורים וכל המשפחה", תיאר השבוע בן-דודו של אבי שיחי', ר' שרוליק רבינוביץ את זכרונותיו, הנותנים לנו הצצה ופרספקטיבה לאותם ימים שהיו ואינם:

"תמיד אזכור כיצד הבאבע חיה ירדה למטה לרחוב ליד האוטובוס שהוזמן לבני המשפחה שיצאו ללוותם, ואף היא הצטרפה אליהם כשהיא בוכה מאוד על פרידתה מבתה היקרה. זה היה מחזה ומעמד שלא נשכח ממני עוד כשהייתי נער צעיר.

סבא ר' יוסף רבינוביץ היה יושב בכל שבוע בחדר על כיסאו וכותב מכתב לבתו ולילדים הנמצאים מעבר לים, ובכל פעם אחרי שסיים את כתיבת המכתב, היה מתיישב ליד סבתא ומקריא לה מילה במילה את מה שכתב במכתב. כשלפעמים היא הייתה מבקשת להוסיף כמה מילים נוספות".

"ובכל ליל סדר פסח, כשכולנו היינו מסובים על שולחנם, אחרי שכולם סיימו לומר "והיא שעמדה לאבותינו", היה זיידע נעמד בראש השולחן, הס הושלך אצל כולם, והוא פתח ואיחל שבעז"ה בשנה הבא 'מלכה ואברהם' עם כל הילדים, יחזרו בחזרה לארץ ישראל ויזכו לחגוג את סדר הפסח בירושלים. והסבתא היתה מורידה כמובן דמעות, וכולנו ענינו אמן. וכך היה הדבר בכל שנה ושנה...

*

"מלכה" היה שמה, ובתואר: "די מלכה פון ענגלאנד" - המלכה של אנגליה, כונתה בפי כל. היא אומנם לא חיה ב'ארמון בקינגהם', אלא בבית פשוט בשכונה היהודית 'סטמפורד-היל', ומשם זרח אורה שנכבה לאחר כמאה שנים!

כשמסביבה מאות מצאצאיה, שנשבעו להמשיך ללכת בדרכה, מתוך אהבה ואחדות עד לקץ הימים, בו היא תקום בגאולה האמיתית והשלמה במהרה, נטמנה סבתא ע"ה ברגבי אדמת ירושלים הולדתה, ליד בעלה הצדיק זצ"ל, בחלקת הנביאים בהר הזיתים, מול מקום המקדש. 

היא הספיקה לראות בארץ ישראל את שאריות השלטון הטורקי והמשכו השלטון הבריטי, לחיות בצל ופחדים של אויבים המקיפים בכל הדורות את ארצנו הקדושה, להיות בתקופות שלא היה כמעט מה לאכול, ומתוך אמונה גדולה בגאולה הקרובה, זכתה לראות את האור היהודי שב ומאיר לעולם, מארץ הקודש ועד מוסקבה שהייתה מביטה בה מדי שבוע דרך מסך הטאבלט - שהחליף את שיחות הטלפון הקבועות - מביטה בהשתאות בפלאי הטכנולוגיה, ומעבירה דרכה את החום הישן ששום כלי משוכלל לא יוכל להחליפו.