לקלף
צלצול בנייד. לא. הקלדה. הקלטה. תקשורת מודרנית כזו. שקטה.
״ער?״
מילות נימוס קצרות. הנחתה - 
״שלום, יש לך אולי פציינט?
אני נמצא בקייב. במלון. יש לי חלון. קצר. אולי יש לך מישהו למחר.״
מוהל ורב. דו שיח מקודד. לא מיוחד. רק העיתוי. מורכב.

ברית מילה - לא טריוויאלי. אף פעם. לאף אחד. היום במיוחד. ב-hold. ממתינה. כמו לא מתאימה. זקוקה לקרקע זמינה. מזמינה. ואצלנו דפיציט. אין מנוחה. תקופה כזו. מתוחה. לא הוגן להציע. קצת מחוצף. כמו לא לקרוא את המצב. גיוס במדינה. מכווץ. מרתיע. לא שקט פה, לא רגוע.
זו המחשבה. מחד. ההתלבטות - נכון או שטות. גם שעת לילה. קרוב לחצות. אין עם מי לדבר. אין מה לעשות. ולמאידך, לנתק. לא לחפש. להחמיץ. לפספס. 
"לא יודע. קשה לי להאמין. אבל אנסה. נחיה ונראה…"

מתחיל לגלול בנייד. למעלה. למטה. באמצע. בצד. סאשה לא במדינה. פאבל מתוח מהמלחמה. אלכסיי לא מוכן. ליאוניד סירב לא מזמן…
ז'ניה. מה איתו? בחור מאוד טוב. חכם. קצת עקשן. יש לנו קשר טוב. וחם. כן. לא. שחור. לבן…
״זניה, ערב טוב״. הודעה מגששת. נימוסית.
״הגיע לקייב היום מוהל. ליום וחצי. לכמה שעות. חשבתי עליך. רוצה להציע לך לקפוץ למים לעשות ברית…״
דממה…
מקליד…
״מה? מתי? מחר? ברית?״
לא אמר לא. לא טרק. קצה חוט להחזיק.
״תפסת אותי בהפתעה. לא כ״כ מוכן. אבל לא מופרך. צריך לישון על זה לילה. מחר אחליט.״
--
שתים בצהריים. רחוב ירדנסקיה. קייב. ז'ניה פותח את הדלת בחיוך. מתוח קצת. מוכן. קיבל החלטה. הנני כאן. בדירה החדשה. בבית. על השולחן.
״ברוך אתה… ויקרא שמו בישראל שלמה סלומון…״
--
ברית מילה. אמהות ותינוקות. תחושות רוחשות. המוח בשלו. והוא צודק. הלב בשלו. וגם הוא צודק. ואת בטווח מנסה לתווך. לברית בשליחות ספקטרום רחב - במסות ולבודד. למבוגרים וילדי קעמפ. ויש כאלו עם ערך מוסף. מסע ארוך ולב שנפתח. גורם לך לנוע בחדווה. בשמחה. לדלג. לאפות עוגה. לחגוג את האירוע עם המשפחה.
ז'ניה. מהיום שלמה סלומון. לא ילד שלנו. אבל כמעט. אחת המשפחות הקרובות אלינו מלוגנסק. כשצעדנו בדרך ראשית. בקשיים של בראשית. משפחה יהודיה כזו. שורשית. תמכו בפעילות. בהתפתחות. בהוצאה לאור של המגזין נשים. יהודים כאלו. טובים.

גם הם, כמונו, זוכים להיות פליטים פעם שנייה. הגיעו לקייב ובנו את עצמם מחדש. לא מוותרים. נחושים. עושים עסקים ומצליחים. שבועיים לפני הפלישה הרוסית התארחו אצלנו בסעודת שבת. דנו אז בהתפתחויות, ואם יהיו התלקחויות… לא מתארים כמה רחוק יקחו אותנו ההתרחשויות… 
ז'ניה לא הגיע. לא צריך. לא חש. חי את חייו בנפרד. אדיב. נחמד. אך בצד. מייל מאיתנו. מרוחק. עד לאחרונה. משהו שם ניצת.
בערב שאל אותו הרב אם ההורים יודעים. אם עשו לחיים. אם חוגגים. הוא העדיף, שהרב יבשר את הבשורה החגיגית.  הדרגתית. התקשרנו אליהם לשוויץ. חושפים. משתפים. ממששים דופק. מגששים.

שקט. ואז בכי מתפרץ. "הרגשתי תמיד, שאצלכם הוא ימצא בית. יתקרב. לב של אמא אף פעם לא מאכזב…״
פרשת וארא. עשר המכות. קליפת מצרים. וניצוצות. ״וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה׳״. יש ידיעה דרך השגה ויש דרך שבירה. לפעמים אין דרך אחרת. אין ברירה. לנפץ את קליפת מצרים. לשבור את הרע. אבל קליפה של יהודי היא אחרת. היא רכה. עקשנית אמנם. אך נמסה. שמישהו יבוא. יסיר שכבה. דקה. עבה. במסירות. ואהבה.
ברית ביום השמיני. מכיר הבורא את ברואיו. יהודי פשוט הוא או רב. לפעול. לעשות. ומייד. ספקות והתלבטויות - להשאיר לאחר כך…

זמני הדלקת נרות:
קייב - 16:00
לוגנסק - 16:37
תל אביב - 16:34
ירושלים - 16:15
חיפה -  16:23
באר שבע - 16:48
שבת שלום!
חנה גופין