אקורד סיום | טור לפרשת שבוע וקליפ תוסס של ה״ברודערס״
אוקראינה קפואה. זה המראה. זו ההרגשה. קשוחה. שלג מסביב. כפור. אין מסתור. רועש אצלנו לאחרונה. המלחמה. הסלמה. התקפת טילים בקייב. ועוד אחת. חצופה במיוחד. אין וודאות. לא מגיעה לבקר. מדפדפת באלבומים. חיים. שיגרה. מנסה להיזכר… תוהה אם נזכה השנה לחורף שגרתי. רך כזה. ביתי. או שוב לא ידידותי. בלי מים. חשמל. לא נחמד. כמו אשתקד…
לא לעולם חוסן. תוהה איפה לשים את הנקודה. אם בסוף משפט. אם תוקף פג. תמיד. באופן מוחלט. ואולי לא. לעולם חוסן. אין תאריך. עוד קצת להאריך. עד כמה אפשר לנפח את הבלון. למתוח את היכולות. אלסטיות הגבולות.
לא לעולם חוסן. אדם. מכונה. קטנה. גדולה. טויוטה כחולה. נאמנה. יד ביד במלחמה. ואז אומרת: מספיק! די! רב לכם, ידידיי. הרבה מדיי.
חנוכה תשפ״ד. רומניה. שדות מושלגים. זה הנוף. אינסוף. לא חולף. לא מתחלף. מאחורנו שבע שעות. לפנינו עשר שעות. כמה מסובך לצאת. כמה מורכב לחזור. המחשבה על הדרך גורמת לעייפות. לא מתניעה. לא מניעה. עוצרת. כמעט מניאה… אבל כשהכותרת היא "חתונה" אתה שם הכל בצד. מסע חתונה. קסום. מיוחד. מסע משפחתי בלתי נשכח.
יושבים ברכב. מוזיקה שמחה. אווירה מרוממת. שובבה. חוזרים הביתה. לא מחפשים להתנתק. לא ללחוץ על השתק. לא לנחות. עוד קצת חתונה לחוות.
שלוש לפנות בוקר. על ההגה. נהג במשמרת. נהגת. נוסעי הרכב נמים את שנתם. ישנים. מנסה לנווט בכבישי רומניה הישנים. מאנשהו עולה מחשבה זדונית. מכווצת. טורדנית. מה יקרה אם הרכב ייתקע. אין תאורה. יש ערפל. שלג כבד. ולילה אפל. מסיטה את המחשבה. ממשיכה. מרוכזת בכביש. מנסה. עוצרים בדרך לתנומה. חוצים גבול. נכנסים למדינה. דד ליין - חצות. עוצר. מגבלה שכזאת. שעה. ועוד שעה. כזו נסיעה. בשלב מסוים מרגישה, שמשהו לא תקין. הרכב לא צובר תאוצה. עוצר את המרוצה. מפעילה נורות חירום. מחפשת שולי כביש. לא לעצור באמצע הנתיב. אבל אין. לא מוצאים. מה עושים. בוחנים אם מאחורנו רכבים. ומה עם הילדים. מזהה שול. בחדות סוטה. את הרכב מטה. עוצרת. המכונית נעצרת. גם אני… את הנשימה מסדרת. מסתכלת על שלום. על הילדים. שקט בחוץ. סוער בפנים. ותוהה - אנה פונים…
אבא, אמא, שלושה בנים מתוקים. אחרי טיסה. נסיעה ארוכה. עומדים באמצע שומקום. שדות מושלגים. רבים. מרובים. טויוטה כחולה דוממת. לא לעולם חוסן. בשקט רועמת.
חוסר אונים. זה מה שחשה. מרגישה. ממששת את החולשה. ואז מתעשתת. נחושה.
מהרכב לא יוצאים. ברור. מובן. גם מסוכן. כפור בחוץ. המנוע דומם. אין איך לחמם. להתחמם. הטמפרטורה חד סטרית. נוחתת חזיתית. בודקים אם המעילים חמים די. איך שורדים כאן, ועד מתי. שומרים על סוללת נייד. אופק אינסופי ליד. פונים לילדים. מרגיעים. שתיה מציעים. לנשום עמוק. לנסות. זה מה שנשאר לעשות.
בודקים בגוגל מפות איפה ממוקמים. מה ברדיוס מלבד שדות לבנים. מוצאים ישוב 60+ קילומטר מאחורנו. ישוב אחר 70 לפנינו. מתחילים להתקשר. גרר. גורר. שמישהו יחלץ. ומהר. חלקם לא עונים. אחרים ישנים. ויש סתם עצלנים. באמת לא אכפת לנו קצת לחכות. הדרך אורכת יממה פלוס. תארך עוד שעתיים שלוש. אבל להיות תקועים בין שדות לבנים. עם שלושה קטנים. מסביבנו שלג. קור. אין מסתור. זה מעיק. מלחיץ. אתה רוצה לדעת שיש פיתרון. שעוד מעט תחוש ביטחון.
באותה שעה רואה את חיי אונליין. לא מהיר. לא איטי. אותנטי. אמיתי. על במה משחקת משחק. אחריות בפה. גם ביד. לא פעם אנחנו מנתחים את חיינו אחורנית - מה טוב. מה פחות. מה לשפר. כן/לא לעשות. בהווה פחות מפוקסים. עושים. מגיבים. התרגלנו. וצריכים. אספתי את עצמי. לסדר. לשליטה. בלי פאניקה. פחות דאגה. סיטואציה חדשה. לא מוכרת. לא נוחה. אמרנו לילדים, שאנחנו גדולים. גם לזה מסוגלים. ולא מתבלבלים. נפעל בקור רוח. במתינות. הקב"ה איתנו. ופליז סבלנות.
מוצאים גרר. מזמינים גם מונית. שמישהו יהיה בכביש. ימתיק את העסק ביש. נוכל להתחמם. לחמם. אולי להתרומם. יושבים. ממתינים. מחשבים את צעדינו. ונושמים. מחפשים מוסך של טויוטה. כאן. ליד. שפתוח עכשיו. ואם לא, אז נא, שיפתח. אולי יציעו לנו תה וקפה. אולי רק שולחן וכסא.
מגיע גרר. עולים. את הטויוטה מעלים. אט אט זוחלים. מתלוננים על המצב. חצב. שריון על הגב וקצב של צב.
נהג הגרר נוקב מחיר. מופקע. לא רגיל. תהינו. אולי טעינו. איך לא התמקחנו. ואז מתעשתים. משלמים. שולחים את הנהג לשלום ומחייכים. קל להיות שקול. חכם. כשאתה מוגן. במוסך. נעים לך. וחם. אבל לפני שעתיים היית בודד. מודאג. בלי אפליקציית מידרג. בלי פריוילגיה לחישובים. לשיקולים חשובים. עם אלגוריתם אחד. להיחלץ ועכשיו.
שעתיים המתנה. הטויוטה תוקנה. חמש שעות ליעד. עד חצות. נספיק לכאורה לחצות…
*
שמות. חומש חדש. פרשה חדשה. גם כותרת כזו. קשה. "שיעבוד". חשוך כאן. אבוד. "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה'... לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה… וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ…". טריקת דלת. חריקה. תחושת מועקה. מסתיים פרק. איך אפשר לסיים כך פרשה? "...וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". ״סיפוח״ פסוק מפרק חדש, מפרשה חדשה. כי מסיימים בטוב. באקורד של תקווה.
הגענו הביתה. יממה וחצי בדרכים. דרך ארוכה כזו. חתחתים. ״איזה אקורד סיום…״ כותב לי אחד הילדים. סמיילים חמצמצים. לא מרוצים. קראתי. ושוב. משגרת סמיילי עם חיוך. אדם בוחר על מה להתעכב. מה ראש ומה עקב. מה להעצים ומה לטשטש. אפשר להנציח שלולית עכורה. לשים מסגרת קודרת. שחורה. לתלות על קיר. לזכור כל בוקר. להזכיר. ואפשר לראות זאת כאפיזודה בלבד. לא כייפית במיוחד. גם לא ידידותית. אבל… רק נקודתית.
מחר מחרתיים תצא העכירות מהתמונה. ואצלנו בבית עוד ימים רבים אקורדים של חתונה…
״ברודערס״ - בטוויסט מקורי ובנימת שליחות אותנטית משפחתית. מנגינה שנונה. להקת אחים אנינה. מילים אידישאיות למדיי. שווה להקשיב. לצפות. כדאי.
חנה גופין
צפו:
מאפשרים לכם לקבל
