כשהחל לנגן, הבנתי עד כמה נורא מצב יהודי בריה"מ
הרב יהודה לייב לוין ז"ל, הרב הראשי של מוסקווה
לזכר נשמת נכדו
בשנת 1961 אחי הגדול התחתן. החתונה נערכה במוסקווה. ההורים שלי התחתנו במוסקווה לפני מלחמת העולם השניה. אבא לקח אותי לבית הכנסת הגדול ברח' ארכיפוב. צריך היה לראות באיזה חום קיבל אותנו הרב יהודה לייב לוין, רבה הראשי של מוסקבה: "עוד ר' יוסף, יוסקה שיף, חי!"
משמאל: הרב יהודה לייב לוין ז"ל, הרב הראשי של מוסקווה
הם התחבקו. הרב לוין ליטף את אבא בגבו: "יש לי אליך עניין". והם יצאו לחצר הקטנה בתוך בית הכנסת. אחר כך אבא סיפר לאמא שהרב לוין שיכנע אותו לתת שיעורים בישיבה שפעלה ליד בית הכנסת. רוב תלמידי הישיבה הגיעו מגרוזיה, קווקז ובוכרה. היה להם חשוב מאד ללמוד שחיטה וברית מילה. אבל מי ילמד אותם? שוחטים ומוהלים היו במוסקווה, אבל הם פחדו כי שחיטה וברית מילה – זה היה בלתי חוקי. והנה הרב לוין פגש את ידידו עוד מלפני המלחמה, הגידם, (אבי שרת במלחמת עולם השניה, ואחרי שרסיס חדר לכתפו, נשאר עם יד משותקת) ומומחה גדול בעניינים האלה.
לסבא שלי היתה משחטה גדולה בוורונז', ובצעירותו אבא עבד שם. כל זמן ששהינו במוסקווה, כל יום אבא נסע לבית הכנסת ונתן שם שיעורים. אבא אמר לאמא: "לפחות לנשום את אוויר הישיבה".
אני נהייתי חתן ונסעתי עם כלתי לקורסק להכיר את הוריה ומשפחתה. בדרך לשם עצרנו במוסקווה כדי לחגוג את סוכות ושמחת תורה. היום האחרון של סוכות ביליתי בבית הכנסת הגדול אצל הרב לוין. ברחוב בחוץ שמחו יהודים, ואנחנו ישבנו בסוכה. הרב לוין הגיע לא מזמן מביקור בארצות הברית, ואני ידעתי שהוא נפגש שם עם הרבי. לכל השאלות שלי הרב לוין ענה תשובות מתחמקות והראה בעיניו על קירות הסוכה. אבל סיפר משהו על פגישותיו עם היהודים בארצות הברית.
היכרתי גם את גבאי בית הכנסת, שהיה מלשין רשמי של ה-ק.ג.ב. בשנת 1965 היתה רעידת אדמה בטשקנט. היה צורך במזוזות, טליתות, ציציות. סיפרתי למורי ורבי ר' יצחק זילבר שהגבאי ק. לוקח בכוח מבאי בית הכנסת, ברובם זקנים, את כל החפצים שמביאים תיירים לבית הכנסת. במהירות השגנו כסף, וכל פעם שהייתי מגיע למוסקווה, הייתי קונה מק. את כל מה שהצטבר אצלו. כאשר ק. היה רואה אותי בבית הכנסת, היה מושך אותי לחדרו ומכר הכל. מובן שזה היה מאד מסוכן, אבל מה שהיה היה. בשנת 1971 אפילו קניתי ממנו ספרי תורה לקחת איתי כשעלינו לארץ.
נכדתו של הרב לוין התארסה עם יצחק סקובלו, חברי שגר בלוד בשיכון חב"ד. התפללנו באותו בית כנסת עם אביו ר' אברהם ואפילו עם סבו ר' זלמן. הם הגיעו מחרקוב. אחר כך יצחק התחתן בניו יורק ונשאר לחיות שם.
אני מפרסם את המאמר הזה כיוון שלא מזמן במשפחת סקובלו נפטר הבן לייב ז"ל ביום ט"ו חשוון, בגיל 47.. אני זוכר אותו כאשר הגעתי ללוד.
יהי זכרו ברוך.
* * *
מתוך זכרונותיו של רב ישראלי מפורסם שלמה ריסקין
בסוף שנות השישים ברית המועצות סבלה מבעיות בזירה הבינלאומית כתוצאה מההפגנות שלנו ופרסומים בעיתונות על האנטישמיות הסובייטית. אחד הסימנים של הצלחתנו היתה החלטת שלטונות ברית המועצות לשלוח לארצות הברית את הרב יהודה לייב לוין, רבה הראשי של מוסקווה. הם הטילו עליו משימה – להעניק לנו סידור שנקרא "סידור השלום", כהוכחה שהשלטונות הסובייטים מפרסמים ספרים בעברית.
ידענו מראש שיחד עם הרב לוין יגיעו עוד שני אנשים: חזן מלנינגרד וגבאי שהוא איש ק.ג.ב. החזן והגבאי נתלוו אליו בכל מקום. כאשר ישבנו לאכול ארוחת בוקר, שאלתי אותו: - האם יש בברית המועצות בתי כנסת?
הרב לוין הביט קודם על המלווים שלו, ולאחר מכן שאל: - האם יש בארצות הברית בתי כנסת?
עשיתי עוד נסיון: האם יש בברית המועצות ישיבות?
וקיבלתי אותה תשובה: - ובאמריקה יש ישיבות?
הבנתי שלא ייצא מזה דבר. ברור היה שהרב לוין אינו יכול לדבר. שאלתי אותו באיזו ישיבה הוא למד. הוא ענה שב"סלובודקה". שאלתי אותו לגבי הישיבה הזאת. הוא למד ב"סלובודקה" בתקופת הזוהר של ישיבות ליטאיות באירופה, ועניין אותי לדעת על שיטת הלימוד: מה למדו, באילו מסכתות התעמקו במיוחד. אני כמחנך יכולתי בלי סוף לשמוע מה למדו בישיבה ליטאית קלסית.
לפתע הגבאי קם והלך לשירותים. ברגע זה הרב שנראה במהלך השיחה מתוח מאד, הרגיש הקלה, ופתאום הציע:
- בוא נשיר, - והתחיל מזמר "י-ה רבון". אני הכרתי את המנגינה והצטרפתי לשירה. וכך הגענו לקטע
"אלהא די לה יקר ורבותא
פרוק ית ענך מפום אריותא
ואפק ית עמך מגו גלותא"
הוא התנענע ושר את המילים הללו עוד ועוד, ועל לחייו זלגו דמעות. הייתי המום. כולי רעדתי, הבנתי הכל: המילים של השיר זו התשובה לכל השאלות שלי.
ברגע זה חזר הגבאי מהשירותים. פניו של הרב לוין האדימו ואחר כך החווירו. הגבאי צרח:
הרב לוין, עוד לא שבת!
הרב לוין מלמל: - אני רק רציתי להשמיע לרב הצעיר אילו זמירות שרנו ב"סלובודקה". הוא שאל אותי על "סלובודקה".
בזה הסתיימה שיחתנו, אבל זה לא סוף הסיפור.
ביום ראשון הלכתי ל"האנטר קולג'" לשמוע הרצאה מפי הרב לוין. הוא הביא כמה פירושים ידועים לפרשת השבוע. לא היתה בדבריו כל התייחסות לעניין פוליטי כלשהו. אחר כך דיבר על הסידור שזה עתה הודפס. אף מילה על כך: האם יהודי ברית המועצות חיים חיי יהדות? אבל סיים את דבריו בצורה די מפתיעה ולא חד-משמעית:
- כל מה שיהודים צריכים, יש בברית המועצות. הסתכלו על הסידור הזה. הדבר היחיד שאין לנו זה "בית יעקב". זה הכל. בזה סיים את הרצאתו.
"בית יעקב"- רשת בתי ספר לבנות שהקימה שרה שנירר בקרקוב בסוף המאה התשע עשרה. האם הוא רצה להגיד שהדבר היחיד החסר ליהודים סובייטים, אלו בתי ספר לבנות? קשה היה להבין האם הרב ממוסקווה מוכרח להיות הסנגור של שלטונות ברית המועצות כדי שהם יאפשרו לו לקיים איזה דימוי של חיים יהודיים במדינה, או שבאמת מצב היהודים בברית המועצות לא כל כך גרוע כמו שחשבנו.
בזמן שהרב לוין נשא את דבריו, בחוץ התרחשה סערת גשמים וברקים. הגבאי והחזן ניסו לעצור מונית. באותו רגע החזן שלנו וחברי הטוב, שרווד גאפין, שאף הוא הגיע להרצאה, מתיישב במכוניתו שעמדה לא רחוק ממני. פתאום ראיתי שהרב לוין עומד במדרכה סמוך אלי. דחפתי אותו לכסא האחורי של מכוניתו של שרווד, ונסענו ל"אסקפ האוס". לא יכולתי להתאפק ושאלתי את הרב:
- כאשר שרת "י-ה רבון", הבנתי מה מצב העניינים באמת. למה לא אמרת את זה בגלוי?
הוא הביט בי בחשדנות:
- אתה רוצה להגיד שלא הבנת אותי? הייתי בטוח שאתה מבין שיכולות שלי מוגבלות. אני אחראי על חיי שלושה, ואולי ארבעה, מיליון יהודים שנשארו בברית המועצות. אמרתי שאין לנו "בית יעקב", נקטתי בלשון מליצה. לצירוף המילים "בית יעקב" יש שתי משמעויות. יעקב – זה ישראל, המסורת המפוארת שלנו, המורשת הגדולה שלנו. ברוסיה אין למורשת הזאת גג, בית. זה מה שרציתי לומר לך. והחשוב ביותר: "בית יעקב" – זוהי ישיבה בשביל הנשים. אם נשים לא מכירות את המסורת, גם ילדיהן לא יכירו. אם אין "בית" – היהדות תמות.
רק אז הבנתי עד כמה נורא היה המצב שבו נמצאו יהודי ברית המועצות.
מאפשרים לכם לקבל
