הכל מודים שלא אומרים לילד שמשקר ׳אתה שקרן׳ כי אם ׳שיקרת׳.

למה? די ברור, אתה לא רוצה להגדיר את הילד כשקרן, אלא לדבר על השקר. אתה לא רוצה לדבר עליו, כי אם על מעשיו. אתה בעיקר רוצה שהוא יידע להבדיל בין ׳אני׳ ובין ׳מעשיי׳. אתה יודע שכשהוא יזכור תמיד שהוא טוב וראוי ונכון וישר אזי יש סיכוי שהוא ישנה את דרכיו, אם בענין השקר כדוגמה או כל דבר אחר שלילי.

אתה גם יודע שאם הוא יחבר ויאחד את עצמו עם מעשיו, הרי שיש סיכוי טוב שהוא יתייאש מלתקן, כי שוב נשארתי שקרן, שוב נשארתי רמאי, אני לא טוב, אני לא ראוי, אני לא מתאים, בדגש על אני.  אם הוא יזכור שזה לא הוא, אלא מעשיו, אם יידע לומר לעצמו ׳אני טוב וראוי, מעשיי לא׳ יש סיכוי טוב יותר לתקן.

ולא רק מעשים, גם תכונות. אדם שמחזיק עצמו כעצבני, או כעסן, אם יגדיר עצמו ככזה, הסיכוי שהוא ישתנה ויפרד מהתכונות הללו קטן לעומת זה שיידע לומר לעצמו אני אדם טוב יציר כפיו של הקב״ה רק חבל שאני כועס מידי מהר. אני אדם ראוי, מעשה ידיו להתפאר של הבורא אבל לצערי נוח לכעוס. הסיכוי אז להצליח לשנות, גדול עשרת מונים.

*

לפני שתגידו לי שזה כל מיני מילים של ׳קאוצ׳רים׳ ו׳ניו אדג׳׳ אני מבקש להביא את דברי יעקב לבניו שעה שברך אותם לפני מותו, אירוע שנקרא עליו מחר בתורה, בפרשת ויחי:
שמעון ולוי חוטפים שם מאביהם יעקב כהוגן, לרגע אתה לא יודע אם זו ברכה או ההיפך, הוא לא חוסך במילים והשיא הוא הפסוק שמתחיל עם המילה ארור: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. הוא מגנה בכל לשון את היותם בעלי חרון אף, כלומר, כעסנים בעוז.
ואז בא רש״י ודווקא בשיא התוכחה מביא סוכריה מתוקה ואומר כך: ״ארור אפם כי עז - אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם״. זה וואוו. שעת תוכחה, יעקב מקלל אבל לא אותם, לא את הילד הטוב אלא את תכונתו. הוא לא ארור, הוא ברוך. התכונה של חרון אף שיש לו, היא שארורה.

אתם הבנתם את זה?
רגע לפני שמוכיחים ילד, או אדם אחר ואם תשאלו אותי, הכי חשוב, רגע לפני שאדם מלקה את עצמו, יעצור רגע ויזכור שהוא לא ארור, הוא ברוך. מעשיו או אולי תכונה שאומצה על ידו, היא שארורה.

ושיהיה לנו בהצלחה,
שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי