כשיש כל כך הרבה עצב מסביב כדאי שנתבונן כולנו באתגר הזה
בעמדנו ביום עשרה בטבת, בו נאמרים דברי כיבושין ארשה לעצמי להעלות כאן דברים שהיד הכותבת נרתעת בדרך כלל לעסוק בהם למרות חשיבותם ונחיצותם.
הרבי הקודם אדמו"ר הריי"צ ביקש בעת מלחמת העולם שישוחחו עם ילדי ישראל שלאות הזדהות עם המליונים שנהרגים באירופה ונעקדים על קידוש השם שיתנזרו מאכילת סוכריות וממתקים.
חשבתי רבות על ההוראה הזו ותמהתי מדוע הורה הרבי לשתף את הילדים בדברים הנוראים שמתרחשים מעבר לים וכי לא עדיף היה להעלים זאת מהם עד שיגדלו? האם לא היה בריא יותר לנפשו של הינוקא שכן יאכל מיני מתיקה ולא יידע כלל מהזוועות?
אין זאת אלא שההוראה הזו מלמדת יותר מכל על החשיבות העליונה, להיותנו עם אחד ומאוחד, לחוש את צער הזולת ולכאוב את כאבו. כשליהודי אחד בקצה אחד של העולם מר ונמהר הדבר משפיע גם על זולתו בקצה השני. הרבי לימד אותנו שיש לחנך את הילדים מנעוריהם על הערבות ההדדית בין בני ישראל באשר הם וגם כשיזקינו לא יסורו ממנה.
•
זה עתה חזרתי מניחום אבלים אצל משפחה אילתית שאיבדה את בנה בקרבות בעזה, משפחה שיש לנו קשר הדוק עמה במשך שנים והנה היא מפורקת ורצוצה לחלוטין כאשר מאור עיניהם נהרג על קדה"ש. מקרה זה הוא רק אחד מני מאות רבות של משפחות שזמנם עמד מלכת.
לא צריך להיות נביא ובן נביא להבין את המערכה הלא פשוטה העומדת לפנינו ואת אשר צופן העתיד בחובו. ימים מאתגרים ומורכבים ממתינים לעם ישראל באשר הוא הן ליושבים באה"ק והן מחוצה לה. אם היה מי שחשב שתוך תקופה קצרה נשוב לקדמותנו באה המציאות היומיומית וטופחת בפנינו ומלמדת כי מה שהיה כבר לא יהיה והעולם היהודי נחצה בין לפני שמח"ת פ"ד לבין הימים שלאחריו.
כלפי מה הדברים אמורים?
סערת התקופה הנוראה הזו המטלטלת את ספינת העם היהודי ומכה אותה בנחשוליה הענקיים היתה צריכה לבוא לידי ביטוי ב'הזזה עצמית' בכל הקשור לברית ואחוות החסידים שנודעה בשער בת רבים מימים ימימה בקרב כל חוגי העם.
והמצב בתחום זה מתסכל עד למעלה ראש. עולם כמנהגו נוהג וכל החיכוכים והמלחמות המטופשות המיותרות שאינן מיטיבות עם איש ממשיכות כאילו לא אירע כלום.
לפני זמן כתבתי בטור זה על נחיצות השלום במחננו ורבים הגיבו על כך בהתלהבות כשהבינו שהכוונה לחילוקי הדיעות בין ה'צהובים' ל'חומים'. אך לא לזאת כיוונתי. הגושים הגדולים המתגוששים ימשיכו להתגושש עד ביאת המשיח כל אחד בנימוקים ודברי הגיון המבססים את הנהגתו ולא אליהם אשא דבריי.
כוונתי היא למריבות הקטנות בין חסיד לזולתו גם כאשר הם תואמים ביתר דרכי פעולתם ועבודתם. שני שלוחים שמוסרים נפשם לעבודת הקודש אינם מחליפים ביניהם דברים ובגלל הנתק ביניהם שולחים את ילדיהם ללמוד במוסד מרוחק של כשעה נסיעה, כל אחד בהסעה נפרדת פעמיים ביום. היאומן הדבר?
חילוקי דעות הן דבר לגיטמי אבל לקחת אותם למקום כה רחוק? למקום ששני הצדדים מפסידים ממנו?
מדוע צריך א' השלוחים להציב חנוכיה בכיכר שבתחומו של שליח אחר הגובל עמו ללא התדברות עמו. כך מפיצים אור? או אולי מפציצים חושך.
חסיד בכל רמ"ח אבריו הפועל ללא לאות למען מפעלי הרבי אינו מוכן לחתום על מסמך ובהעדר חתימתו הוא מעכב תקציב עתק למוסד מתחרה שלו הנאנק ונאבק על קיומו וכך גם השגות גבול לאין ספור שהרבי כל כך הזהיר מהן.
הגיע הזמן להתנער. הזעזועים העמוקים הפוקדים את עמו ישראל חייבים לזעזע אותנו כולנו. לא יתכן שרבבות אנשים לא ישנים בלילות מחשש לשלומו של בן משפחתם הנלחם באויבים ואנחנו נמשיך להתעסק בסוכריות הקטנות שלנו.
אם שנים רבות נרדמנו ועסקנו במזוני רויחי או אפילו במזוני בלבד כיום המאבק והמאמץ הוא על חיי כפשוטו וכשנלחמים על החיים ועל הקיום היהודי, על הכל להתגמד אל מול המטרה החשובה הזו. ההגיון הבריא מחייב שבימים אלו על הייצריות הנוראה יסוד כל המחלוקות להעלם מהאופק ולהיות נמוגה מאליה כמו לפני ששת ימי בראשית ממש.
•
שאלתי כמה מאלו המצויים במאבקים מכוערים מדוע לא יעשו לעת הזאת צעדים שיובילו לשלום? והם ענו לי כי הם ניסו מספר פעמים אלא שהצד המנגד להם מפרש כל הושטת יד לשלום כנקודת חולשה והוא מנסה לנצל את הסיטואציה להגביר המאבק. העובדה שפלוני מעוניין להשלים עמי מלמדת על כך שהוא אינו במיטבו.
יידעו כל אלו המסרבים להענות להצעות השלום כי הפונים אליכם אינם עושים זאת משום שמצבם ברע. המציאות החדשה של 70 הימים האחרונים הם אלו שמאיצים אותם להשליך מאחורי גום את הימים העכורים והם מעוניינים לפתוח דף חדש ומאיר, דף שיגרום נחת רוח לאבא שרואה את בניו צועדים שלובי זרוע ואגודים זה בזה.
•
ואסיים בתשובה של הרבי שכתב לא' השלוחים הוותיקים: "בטח יודע שע"ד הנ"ל (בעיות ומצבים וחילוקי דעות) אירע בתוככי אנ"ש שיחיו מזמן אדמו"ר הזקן ועד עתה וסוף סוף מסתיים ברובא דרובא בשלום אמיתי".
מאפשרים לכם לקבל
