מה זאת אומרת לצום בשישי? איך אפשר לצום ביום עם תפריט מוזר וקסום שכזה?

נכון. רשמית, גם ככה אף אחד לא אוכל כלום בשישי, כולם הרי עסוקים וטרודים בהכנות לקראת שבת, למי יש זמן לשבת לאכול ביום כזה. אנחנו רק חוטפים משהו קטן על הדרך. רק שעם הזמן, הקטנים האלו הפכו למסורות קולינריות מפוארות, כל משפחה והכיוון שלה, ויום שישי הפך להיות היום הטעים והשבע ביותר במהלך השבוע. אם זו חלת השניצל הידועה, שרק ביום שישי לגיטימי לאכול אחת כזו כבר בעשר בבוקר, ואם אלו סדרת ״טעימות״ מורחבות מיתר מאכלי השבת, כולל העוף, החמין, ואפילו הג׳חנון. אז איך אפשר לצום ביום כזה?

למזלנו, מתכנני לוח השנה היהודי לקחו זאת בחשבון ודאגו מראש לסדר את הדברים ככה ששום תענית לא תחול ביום שישי, ושום צום לא יפגע בקדושת השבת ובהכנות לקראתה.

חוץ מעשרה בטבת. השנה, צום עשרה בטבת יחול מחר, יום שישי, ואם לא יתרחש שום שינוי דרמטי, הצום הזה יעשה את מה ששום צום אחר לא עשה, הוא ינצח את יום שישי, ואף יגלוש מעט לתוך השבת עצמה.

וזה מוזר, כיון שצום עשרה בטבת נקבע כזכר למצור שהוטל סביב לירושלים. ועם כל הכבוד לו, בעצם עוד לא קרה כלום, לא נפרצה החומה, ולא נחרב הבית. אז איך ייתכן שדווקא הצום הזה הפך להיות חמור יותר אפילו מצום יום החורבן עצמו?

כחלק ממאפייני התקופה שפת היום יום שלנו הפכה לדיבור צבאי, רווי מונחים קרביים, אנחנו כבר לא נפגשים, אנחנו ״חוברים״, לא בעוד דקה, אלא בעוד ״קטנה״. ועוד ועוד, כל אחד והביטויים החביבים עליו. אני למשל אימצתי את המשפט החביב האומר - ״קו המגע לעולם ייפרץ״. כלומר, עם כל הכבוד לקיר הברזל ולחומת הבטון, אסור ליפול לאשליית ההגנה שהם מספקים, כיון שכל קו הגנה לעולם ייפרץ, וההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

אני חושב שזהו סוד חומרתו של עשרה בטבת בו אולי רק התחיל המצור, אבל כבר נגמר הסיפור. כי ברגע שמצאנו את עצמנו נצורים ומתגוננים מאחורי חומת מגן, החורבן הסופי הוא כבר לא שאלה של אם אלא של מתי.

זה הרעיון העומד בבסיס הלכה נוספת בשולחן ערוך הקובעת, ש״נכרים שצרו על עיירות ישראל... בעיר הסמוכה לגבול, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש - מחללין את השבת. ואפילו לא באו עדיין, אלא רק רוצים לבוא, שמא ילכדוה ותהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם״. כלומר, די בהיתכנות קלושה כלשהי להטלת מצור כדי להתיר ואף לחייב חילול שבת במלחמה למניעתו, כיון שכל מצור שכזה גורם בוודאות ש״תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם״, כפי שנוכחנו לצערנו.

הדבר החיובי היחיד שיש במצור, הוא שהוא כופה אחדות על כולנו. הלוואי ונדע לשמר את תחושת האחדות שכפתה עלינו המלחמה, ונתגבר על שנאת החינם שהיא היא סיבת החורבן, וימי הצום והתענית יהפכו לימי ששון ושמחה במהרה – אמן!