השליחה חנה גופין, שכונת אבלון, קייב

חנוכה תשפ"ד | לא לעולם חוסן

תוהה איפה לשים את הנקודה.

לא לעולם חוסן. נקודה. יש פג תוקף. עובדה.

לא. לעולם חוסן. אין תאריך. ניתן תמיד למתוח. להאריך.

ואולי סימן שאלה. תמיהה. פסיק. סימן קריאה…

עד כמה אפשר להגדיל את מסוגלות הספיגה. לנפח את הבלון. למתוח את היכולות. וגמישות הגבולות.

לא לעולם חוסן. לא רק האדם. גם מכונה. מכונית. קטנה. גדולה. טויוטה כחולה.

המכונית הנאמנה. איתנו. לצידנו. יד ביד במלחמה. ואז אומרת די. רב לכם, ידידיי. הרבה מדיי.

נר רביעי של חנוכה. שדותיה המושלגים של רומניה. זה הנוף. אינסוף. לא חולף. לא מתחלף. מאחורנו שבע שעות. לפנינו עשר שעות. כמה מסובך לצאת. כמה מורכב לחזור. צריך סיבה טובה באמת. המחשבה על הדרך גורמת לעייפות. לא מתניעה. לא מניעה. עוצרת. כמעט מניאה… אבל כשהכותרת היא "מחתנים את יוסי" אתה שם את המגבלות בצד. יחד. בנפרד. מסע חתונה. קסום. מיוחד. מסע משפחתי בלתי נשכח.

מוזר לנסוע בחנוכה. לא להיות במקום השליחות בתחילת החג. לא רגיל. קצת מעקצץ. לא הכי נוח שיש. אבל לפני הכל יש משפחה. ויש ב"ה שמחה. סיבה טובה למסיבה. נספיק לחגוג בעזרת ה' עם הקהילה. הבאנו תגבורת - חתן. וכלה…)

יושבים ברכב. אבא. אמא. שלושה ילדים. האחרים משדה תעופה אחר מתניידים. מוזיקה שמחה. אווירה מרוממת. שובבה. לא מחפשים להתנתק. ללחוץ על השתק. לא ממהרים לנחות. רוצים עוד קצת את החתונה לחוות.

שלוש לפנות בוקר. אני על ההגה. נהג במשמרת. נהגת. נוסעי הרכב נמים את שנתם. ישנים. מנסה לנווט בכבישי רומניה הישנים. מאנשהו עולה לי מחשבה זדונית. מכווצת כזו. טורדנית. מה יקרה אם הרכב ייתקע באמצע שומקום. אין תאורה. יש ערפל. שלג כבד. לילה אפל. מסיטה את המחשבה. ממשיכה. מרוכזת בכביש. מנסה. עוצרים לתנומה. חוצים גבול. נכנסים למדינה. יש דד ליין. חצות. עוצר. מלחמה. שגרה לא נעימה. בשלב מסוים מרגיש לי שמשהו לא תקין. הרכב לא צובר תאוצה. כמו עוצר את המרוצה. מפעילה נורות חירום, מחפשת בעיניי שולי כביש. לא לעצור באמצע הנתיב. לשווא. אין. מתייעצת עם שלום מה עושים. בוחנת אם יש מאחוריי רכבים. מה עם הילדים. מזהה שול. בחדות סוטה. את הרכב מטה. עוצרת. המכונית נעצרת. גם אני… את הנשימה אט אט מסדרת. מסתכלת על שלום. על הילדים. על הנוף בחוץ. הרכב בפנים. ותוהה - אנה פונים…

אבא, אמא, שלושה בנים מתוקים. אחרי טיסה. נסיעה ארוכה. עומדים באמצע שומקום. שדות מושלגים. רבים. מרובים. טויוטה כחולה דוממת. לא לעולם חוסן. בשקט רועמת.

חוסר אונים. זה מה שאני חשה. מרגישה. כמעט ממששת את החולשה. ואז מתעשתת. נחושה.

מהרכב לא יוצאים. ברור. מובן. גם מסוכן. כפור בחוץ. המנוע דומם. אין איך לחמם. להתחמם. הטמפרטורה חד סטרית. יורדת חזיתית. בודקים אם המעילים חמים די. איך שורדים כאן, ועד מתי. שומרים על סוללת הנייד. אופק אינסופי ליד. פונה לילדים. מרגיעה. מנסה את כוחי. מציעה. לנשום עמוק. לנסות. זה מה שנשאר לעשות.

בודקים בגוגל מפות איפה ממוקמים. מה יש כאן מלבד שדות לבנים. מוצאים ישוב 60+ קילומטר מאחורנו. ישוב אחר 70 לפנינו. מתחילים להתקשר. גרר. גורר. שמישהו יבוא ויחלץ. ומהר. חלקם לא עונים. אחרים ישנים. ויש סתם עצלנים. באמת לא אכפת לי קצת לחכות. הדרך אורכת יממה וחצי. תארך עוד שעתיים שלוש. אבל להיות תקועים בין שדות לבנים. עם שלושה קטנים. מסביבי שלג. קור. אין מסתור. עם יד על הלב - זה מעיק. מלחיץ. אתה רוצה לדעת שיש פיתרון. שעוד מעט תחוש ביטחון.

באותה שעה ראיתי את חיי באונליין. שידור ישיר. אמיתי. לא מהיר. לא איטי. אותנטי. אמיתי. אני על במה משחקת משחק. אחריות בפה. גם ביד. לא פעם אנחנו מנתחים את חיינו אחורנית - מה עשיתי טוב. מה פחות. מה לשפר. לא לעשות. בהווה פחות מפוקסים. עושים. מגיבים. התרגלנו. וצריכים. אספתי את עצמי. לסדר. שליטה. בלי פאניקה. פחות דאגה. סיטואציה חדשה. לא מוכרת. לא נוחה. אמרנו לילדים, שאנחנו גדולים. גם לזה יכולים. נפעל בקור רוח. במתינות. הקב"ה איתנו. קצת סבלנות.

מוצאים גרר. מזמינים גם מונית. שמישהו יהיה איתנו בכביש. ימתיק את העסק ביש. נוכל להתחמם. אולי לנסוע הביתה. נתכונן. יושבים. ממתינים. מחשבים את צעדינו. ונושמים. מחפשים מוסך של טויוטה. איפשהו. ליד. שפתוח עכשיו. ואם לא, שיפתח. אולי יציעו תה. קפה. ואולי רק שולחן וכסא.

מגיע גרר. עולים. את הטויוטה מעלים. זוחלים. מתלוננים על המצב. חצב. שריון על הגב וקצב של צב.

נהג הגרר נוקב מחיר. גבוה. לא רגיל. תהינו אם היה זה מקח טעות. אם נהגנו בחכמה, שלא המשכנו לחפש, או עשינו שטות. דקותיים אחר כך התעשתנו. שילמנו. שלחנו לשלום. ובירכנו. קל להיות שקול. חכם. כשאתה מוגן. במוסך. נעים לך. וחם. לפני שעתיים היית בכביש. מצב ביש. בודד. לבד. אין סקר מידרג. אין פריוילגיה לחישובים. שיקולים חשובים. יש אלגוריתם אחד. להיחלץ ומייד.

הצעתי לנציג להשאיר את הרכב מתנה למוסך. לקחת אחר. עטוף. מבריק. חדש….

שעתיים המתנה. הטויוטה תוקנה. חמש שעות ליעד. עד חצות. נספיק לכאורה לחצות.

הגענו. יממה וחצי בדרכים. דרך ארוכה כזו. חתחתים. ״איזה אקורד סיום…״ כותב לי אחד הילדים. סמיילים לא מרוצים. קראתי. שוב. שולחת חיוך. אדם בוחר על מה להתעכב. מה ראש ומה עקב. מה להעצים ומה לטשטש. אפשר להנציח שלולית עכורה. לשים מסגרת קודרת - אפורה. שחורה. לתלות על קיר. לזכור כל בוקר. להזכיר. ואפשר לראות זאת כאפיזודה בלבד. לא כייפית במיוחד. גם לא ידידותית. אבל… רק נקודתית.

מחר מחרתיים תצא העכירות מהתמונה. ואצלנו בבית - אקורדים של חתונה…