ההשקפה הלאומית

א. כדי להבין את ענינו של חנוכה מן הזוית הלאומית מן הראוי להקדיש מלות הסבר אחדות למהותה של הציונות שהיא התנועה הלאומית שקמה בעם ישראל בדורות האחרונים. הציונות דגלה – ולמעשה, היא עדיין דוגלת - בהשתתת קיום העם על בסיס לאומי, היינו בהפיכת עם ישראל לעם ככל העמים. אומות העולם נהיות לעם ע"י סממנים לאומיים שבראשם מדינה (טריטורי') ושפה. ולשיטת הציונות, אף עם ישראל כן. 
עם ישראל כמוהו כעם האנגלי והצרפתי. האנגלי גר באנגלי' ודובר אנגלית והוא אנגלי טוב, כן גם הצרפתי - הוא מתגורר בצרפת, דובר צרפתית והוא צרפתי טוב. אף עם ישראל כך: יש לדאוג לו למדינה משלו (לא מופרך גם באוגנדה...) וכן לשפה אחידה לבניו, ובכך הוא יהי' לעם - "נורמלי" - ככל העמים.

ומה בדבר שמירת תורה ומצוות (לפי השקפה זו)? שמירת תורה ומצוות היא עניינו הפרטי של כל אדם, והיא נתונה לשיקול דעתו ולבחירתו החפשית של כל יחיד באשר הוא. אם רצונו להניח תפלין ולשמור שבת איש לא יפריע לו, ואם לאו - גם זוהי זכותו. אך מה שברור הוא, ש"עם" נהיים אנו באמצעות הסממנים הלאומיים, ולא ע"י התורה (חס ושלום).

ויתר על כן, הציונות מבקשת לבשר בשורה גדולה ולחדש משהו בשמי היהדות, והוא: כיון שהגענו עתה לתקופה חדשה, היא תקופת ה"קוממיות" - שהרי הקמנו את המדינה והבאנו, כביכול, את הגאולה לעם ישראל - מתאים וראוי איפוא, להתרחק עד כמה שאפשר מן הגלות וה"גלותיות", למאוס בהם, וגם לחוש, ובמדת האפשר גם לבטא בגלוי, רגשי בוז ותיעוב כלפיהם, ולפיכך בהחלט מתבקשים כמה שינויים בתחומים שונים בהווי עמנו. 

- כידוע, דוד בן גוריון מקים המדינה ומייסדה, וראש הממשלה ושר הבטחון הראשון שלה, בז לגלות, רחש לה שנאה גדולה, וכן גם לכל סממן שמזכיר משהו ממנה. כאשר מישהו הי' מעז לדבר באידיש בנוכחותו, הי' מתפרץ וטוען לעומתו: כיצד זה אינך בוש להשתמש בלשון גלותית?! כלך לך משפה גלותית זו!...

כמו"כ במעמדו כשר הבטחון הממונה על צה"ל, הוא דגל ב"עיברות השם". כלומר, הוא דרש מכל מועמד הרוצה לקבל תפקיד פיקודי בצבא לשנות את שם המשפחה המסורתי ה"גלותי" שלו לשם עברי. 

ובעצם, ברוח זו, ומתוך השקפת עולם זו, נובעת גם האופנה המחודשת בקריאת השמות הפרטיים לילדים, היינו, מה שמקובל - בימינו ובמדינתנו המתחדשת - להעניק לילדים שמות מודרניים-"תנ"כיים" (כידוע, בן גוריון הי' חובב תנ"ך מושבע, והרוח ה"מקראית" וה"תנ"כית" שהפיץ, חדרה והשפיעה, כנראה, על חלקים לא מבוטלים בציבור), ולפיכך נוהגים כיום להעניק לילדים שמות, מן הטבע ומן התנ"ך, כמו: אלון ואלונה, נמרוד ונמרודה... וכמובן, אהדה וסימפטי' יתירה נודעת לקריאת הילדים בשמות הנושאים אופי לאומי, המזכירים ומעלים על נס את ה"תחי' הלאומית" ואת "קיבוץ הגלויות" המתרחשים עתה בארצנו, כמו: עמיקם ("עמי-קם" - "קם" מגלות לגאולה...) ישבעם ("ישב-עם"), אל-עם וכיו"ב. ואין כאן המקום להאריך בזה. 

[אגב, ברוח זו אפשר להבין את אשר עוללו לילדי העולים החדשים מתימן (וממקומות נוספים) בתקופת שלטונה של מפא"י ובן גוריון: קציצת הפאות והרחקתם הכפוי' מן הדת. וכל זה נעשה, כמובן, מתוך כונה טהורה ו"תמימה" לשם "החשת 'פרוצס' ההסתגלות" וכדי לסייע בידם להשתלב בהווי התרבותי של ארצנו, כמסקנתה של ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הטענות על הנעשה במחנות העולים בנושא זה ...]. 

וכל זה עולה בקנה אחד ומשתלב יפה עם דברי אחד העם - הוגה הדעות, בה"א הידיעה, של הציונות - שכינה, בזמנו (בתקופת חובבי ציון וייסוד הציונות), את עם ישראל בכינוי מעניין ורב משמעות: "העם הזקן הנוטה למות" (עפרא לפומי'). ומדוע, בעצם, ראה אחד העם את עם ישראל כעם זקן הנוטה למות? שכן, בלימוד התורה ובקיום המצוות מאסו הציונים, המשכילים-המתיוונים של העת החדשה, וא"כ נשאלת השאלה: מה מייחד את העם הזה ועושה אותו לעם? הרי מדינה ריבונית ושפה אחידה משלו עדיין אין לו (בתקופה הנ"ל), ומהו, איפוא, הדבר המאפיין המייחד אותו ועושה אותו לעם?! הרי למרבה הצער, אין לו מאפיין כזה כלל, וא"כ הוא "עם זקן הנוטה למות". ואת העם ה"גלותי" הזה הנוטה למות, בקשה הציונות להחיות ולגאול, ואכן היא הקימה לו מדינה, העניקה לו "תחי' לאומית" וגאלתהו בגדול!...

חנוכה באספקלרי' לאומית

ב. ומכאן לנושא מאמר זה: חנוכה מן הזוית הלאומית. אם במסורת ישראל (ה"גלותית"( נקרא החג הזה בשם: חנוכה - כאומרם ז"ל (שבת כא, ב) "מאי חנוכה", וכן נקרא החג בפיהם ובכתביהם של כל גדולי ישראל, ראשונים ואחרונים ממזרח וממערב, במשך כל הדורות - כי אז, בתקופתנו זו, כשהגענו קוממיות לארצנו ונכנסנו לעידן חדש, עידן ה"תחי'", מן הראוי לשנותו ולקרוא לו בשם חדש. 

- הכירו נא את: "חג האורים" , או בשמו הנרדף "חג המכבים". שכן החג הזה נחוג לזכר הגבורה ההירואית של המכבים, ולזכרון נצח של עוז רוחם, שיצאו למלחמה נגד היוונים ואף התגברו עליהם ונצחום, למרות שהיו מעטים נגד רבים. וכלשון הפזמון העממי הידוע, המושר בגני הילדים ובכל מוסדות החינוך הממלכתיים בישראל: "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" (לא ח"ו: אשר חולל ה' למכבים...). 

וכל זה, כמובן, מתוך מגמה למחוק ולטשטש כל זכר ל"גלותיות", ולעודד, לפתח, לרומם ולהעלות על נס את השקפת העולם הציונית ואת הרעיונות והסיסמאות הלאומיים.

הסביבון באספקלרי' לאומית

ג. ומשם החג שעבר עיבוד ו"שינוי הדמות" – מהראוי להפנות מבט גם אל הסביבון, שישראל קדושים נהגו לשחק בו בימי החנוכה. מסתבר כי גם הסביבון ספג הטיי' לאומית לא קטנה. במסורת ישראל במשך כל הדורות נכתבו על הסביבון האותיות: נ-ג-ה-ש, שהם ראשי התיבות של "נס גדול הי' שם", ועתה, בעידן ה"תחי'", כותבים עליו: נ-ג-ה-פ – כלומר, נס גדול הי' פה.

לאמיתו של דבר, די בכך שרישום האותיות שעל הסביבון הוא מנהגן של ישראל קדושים, כדי שלא נרשה לעצמנו לשנותו. שכן "מנהג ישראל תורה היא", כפי שהי' מרגלא בפומי' של הרבי בכל עת מצוא, מנהגי ישראל בהיותם חלק מהתורה הם קדושים ואין לנו רשות לגעת בהם ולשנותם . אכן בענייננו מהראוי לציין ענין נוסף, כי הכיתוב הנ"ל שעל גבי הסביבון אינו סתם דבר שיש לקבלו בקבלת עול בלי הבנה, אלא הוא מוטעם ומומתק גם בהטעמה חסידית-חב"דית - ראה בשיחותיו המוגהות של הרבי (בספר השיחות תשמ"ח ), שביאר בכיתוב זה ביאור עמוק בדרך החסידות .  

ויש להעיר ולהוסיף על דבריו - שמקור הדברים המבוארים שם, הוא מספר בני ישכר , כפי שציין רבינו עצמו שם. וראה זה פלא, כשמעיינים בספר זה מוצאים שמבאר, כי חשיבותן של האותיות נ' ג' ה' ש' היא, שהן בגימטריא "משיח". והקשר שבין הדברים הוא, שכן  האור הרוחני המאיר בימי החנוכה הוא אורו של משיח , וכמבואר ענין זה גם בכו"כ מקומות בתורתו של הרבי . נמצא איפוא, שענין זה של האותיות שמנהג ישראל לרושמן על גבי הסביבון, הוא בעל משמעות רוחנית פנימית, ומובן שאין נכון  לשנותו .

אך הציונות טוענת: מדוע לנו לדבר על מה שהיה "שם", הרי זה נשמע "גלותי" וצורם לאוזן?! בחו"ל אכן מתאים לכתוב על הסביבון שהנס הי' "שם", כשהכונה היא לארץ ישראל, אולם כשאנו נמצאים כבר בא"י, משאת נפשנו וחמדת לבבנו, כשחווינו כבר את חווית ה"תקומה" והתחיה", למה לנו לדבר על מה שארע "שם"?! במקום להגות להגי לשון מן העבר ה"גלותי" ולהשתמש במטבעות לשון "גלותיות", מהראוי להבליט את השינוי המרענן שארע לעמנו ולרשום על הסביבון את האותיות: נ-ג-ה-פ, ראשי תיבות של "נס גדול הי' פה".

אולם בעלי גישה זו אינם יודעים (ושמא אינם מעוניינים לדעת...), כי הנס העיקרי של חנוכה הוא דוקא נס מציאת פך השמן והדלקתו שמונה ימים ולא הנצחון במלחמה - כשאלת הגמרא (שבת כא, ב) "מאי חנוכה", כלומר, מכיון שבחנוכה היו כמה ענינים: נצחון המלחמה בגשמיות , נצחון המלחמה ברוחניות  וכן נס פך השמן, לפיכך שואלת הגמרא "מאי חנוכה", ופירש רש"י "על איזה נס קבעוה", כלומר, הכונה בשאלת הגמרא היא לחקור ולהתחקות אחר הנקודה העיקרית של החג, מהו עיקר הנס שבגללו נקבע החג? - ועל כך מביאה הגמרא ברייתא, שחנוכה נקבע על זה ש"מצאו פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים", שזהו הנס העיקרי שעליו נקבע החג  - ובכן, אם את נס השמן אנו מבקשים לציין, הרי ברור שנס השמן לא אירע בכל בית ובכל מקום בא"י, אלא אך ורק בביהמ"ק: "שם", ולכן יפה ומתאים מאד הכיתוב הנהוג בישראל: נ-ג-ה-ש - שפיענוחו: נס גדול הי' "שם" (בבית המקדש).

*

ד. ואם יש את נפשכם, אפשר לבאר את הדבר בעומק יותר: 
שינוי הכיתוב ל"נס גדול הי' פה" אינו בא רק לשם שלילה (שלילת התיבה "שם" ה"גלותית"), אלא טמונה בו גם משמעות עצמית חיובית (ברוח הציונות, כמובן). שכן, כאמור, דרכה של הציונות, ונטייתם של מנהיגי', הוא להסיט כל מה שאפשר לכוון הלאומי. והיא טוענת איפוא, למה לקשר את החג הזה עם נס פך השמן, שמזכיר את בית המקדש ואת עניני הטומאה והטהרה, שהם מושגים מופשטים שבעצם, חייבים להודות, עבר עליהם הכלח..., ורוב הציבור בימינו אינו מבין אותם, אינו מתחבר אליהם וקשה לו להזדהות עמם... הרי עדיף לקשר את החג עם דבר שאנו מאמינים בו וגם חיים איתו בחיי היום-יום שלנו, הלוא הוא, הנושא הלאומי. 

ובכן, לשיטת הציונות, מהו נס חנוכה, מהי מהותו ועניינו העיקרי? שהמכבים נצחו את היוונים והקימו לעצמם מדינה, הלוא היא מדינת המכבים, או מדינת החשמונאים, או אולי אפילו, יתכן שהם הקימו את "מדינת ההלכה", אבל עכ"פ מה שחשוב הוא שהם הקימו מדינה. וזהו בדיוק הדבר הגדול שארע גם בדורנו, קל לנו מאד להתחבר לזה, כי גם אנו גרשנו את הכובש הזר (הבריטים) מארצנו - כסיסמת המחתרות הידועה ("לגרש את הכובש הזר מארצנו") - והקמנו לעצמנו מדינה.

[ואגב יש לציין, כי הרעיון הזה חלחל ומצא לו אחיזה לא מעטה גם אצל שומרי המצוות, וגם אצל חלק מצעירי אנ"ש. הזדמן לי לשמוע חסיד חב"ד ששאל שאלה זו בתום לב ובמלוא הרצינות: מדוע חוגגים ועושים ענין גדול כ"כ מחנוכה, שהיה בו נצחון החשמונאים ועל ידו הקימו את מדינת ההלכה, הרי לאחר דורות לא רבים, גם נכדיהם של החשמונאים סרו מן הדרך  והשלטון עבר ליד הצדוקים שהם לא הלכו בדרך ההלכה , ובכן, מה יש לחגוג כאן?!

- אמנם האמת היא, שהדבר העיקרי שאירע אז ושבהמשך אליו אנו חוגגים את חג החנוכה הוא הגילוי האלוקי של נס פך השמן כנ"ל, אשר גילוי זה הוא אורו של משיח ומעין לעתיד לבוא , והוא חוזר ומאיר כל שנה  כמבואר בתורת החסידות . והחשמונאים לא היו ציונים ולא לאומיים, ומעולם לא עבר בראשם רעיון של "הקמת מדינה"!... ].

ומהשקפת עולם לאומית זו - נובע גם השינוי בכיתוב שעל גבי הסביבון. שכן האותיות נ-ג-ה-ש משמעותן: נס גדול היה שם, כלומר, בביהמ"ק, כנזכר לעיל. אולם אנו בעידן המודרני-העכשוי אין לנו ביהמ"ק, ולמען האמת גם איננו זקוקים לו, והוא גם איננו מעניין אותנו במיוחד... מה שכן תופס אותנו וחשוב לנו הרבה יותר זוהי, כמובן, הלאומיות והמדינה. ובכן, "נס גדול הי' פה" - שהמכבים ניצחו את היונים והקימו מדינה, בחבל ארץ הזה, שאנו דורכים עליו ברגלינו וחיים בו גם עתה. ובעצם גם אנו בעצמנו נהגנו ממש כך: נלחמנו נגד הכובש הזר והקמנו לעצמנו מדינה. בעינינו זה דבר גדול וחשוב ביותר, אנו מתחברים לזה ומעריצים את זה. וזהו: נס גדול הי' פה!...

לתגובות: [email protected]
 

להורדת המאמר השלם עם הערות בפורמט PDF: לחצו כאן